(קשה לצפייה: הראפר מוס דף מדגים הזנה בכפייה בגואנטנמו)
שביתות רעב הן כלי למחאה נגד תנאי מאסר ולעיתים גם נגד סיבת המעצר. הן מתרחשות בעיקר על רקע פוליטי ובמאבק מול ארגוני טרור או מרד. בעקבות שביתת הרעב של עו"ד מוחמד עלאן, שהעלתה לשיח הציבורי את עניין ההזנה בכפייה, חזרנו אל שביתות הרעב הגדולות בעולם.
ב-1981 אסירים מצבא הרפובליקה האירי (IRA) בכלא מייז מחוץ לבלפאסט, בירת צפון אילרנד, פתחו בשביתת רעב ותבעו הכרה בזכויותיהם הפוליטיות. ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר הגיבה בקרירות ובתקיפות: "פשע הוא פשע הוא פשע", אמרה "אשת הברזל", "אין לזה קשר לפוליטיקה". במשך 70 יום עשרה אסירים שבתו ובכך הרעיבו עצמם למוות. מדובר באירוע שהטיל כתם על מדינה עם מסורת דמוקרטית בולטת כמו בריטניה.
האסירים הפכו לקדושים מעונים ולגיבורים בעיני מדינות וארגונים נדכאים ונרדפים רבים בעולם. יתרה מכך, הם הפכו לסמל עבור המחתרת האירית שין פיין, שיזמה פיגועים שבהם נהרגו גם פוליטיקאים וקרוביהם. המטרה העיקרית הייתה ניסיון פגיעה בתאצ'ר עצמה, שנתפסה בעיני הארגון כאחראית הבלעדית למות האסירים. באוקטובר 1984, שלוש שנים אחרי מות האסירים, שין פיין ביצע פיגוע שהיה קרוב מאוד לפגיעה בתאצ'ר.
עוד על שביתת רעב של אסירים בטחוניים בישראל:
אסיר ציון שעבר הזנה בכפיה: "זה בסדר כשהמטרה היא למנוע מוות"
"מאבק הנכבש והמדוכא": נמשכת המחאה נגד הזנה בכפייה
עשרות אסירים פלסטינים מצטרפים לשביתת הרעב בבתי הכלא
בבית המעצר הנודע לשמצה בארצות הברית, גואנטנמו, ארעו מקרים רבים של הזנות בכפייה של אסירי מלחמה שהוחזקו שנים רבות ללא משפט ושבתו רעב. ההליך של הזנה בכפייה שתואר על ידי אסירים ועורכי דינם היה מלווה בכאב פיזי וטראומה נפשית. צינורות ההזנה נתחבו דרך האף ומשם לקיבה, ולעיתים אף היו הזנות דרך הרקטום.
אם מדלגים על משטרים טוטאליטריים אכזריים, שיאנית העולם בכמות ההרוגים משביתות רעב היא טורקיה. המאבק העיקש וחסר הפשרות במחתרת הכורדית, שאנשיה היוו שישית מסך כל העצירים בטורקיה, ובארגוני שמאל רדיקלים, הוביל לכך שיותר מ-120 אסירים מתו בשביתות רעב בשני גלים מרכזיים.
הגל הראשון ארע ב-1996 כשטורקיה רצתה להעביר את האסירים החשודים בפעילות טרור לתאי כליאה מבודדים. האסירים שראו בעצמם אסירים פוליטיים פצחו בשביתת רעב בת יותר מחודשיים שגבתה את חייהם של 12 מתוכם. הגל השני נפרש על שנתיים וחצי בין 2000 ו-2003, והוא נחשב ל"גל שביתת הרעב הארוך והקטלני ביותר בהיסטוריה המודרנית" וגבה לפחות 107 קורבנות. הוא התרחש בבתי כלא רבים ושונים בכל טורקיה, בתגובה לכוונת הממשלה לבנות תאי כליאה מבודדים, אליהם לא תינתן גישה גם לעורכי דין או לקרובי משפחה. האסירים, חלקם בשנות ה-20 לחייהם, הרעיבו עצמם למוות. חלקם שרדו במשך יותר משנה על מים, סוכר, מלח וויטמין B בלבד.
לרוב שביתות רעב מצליחות להעלות את המודעות הגלובלית לסבל ולתנאים שמהם סובלים האסירים. זאת, מתוך ניסיון להפעיל לחץ פוליטי בעיקר חיצוני על ממשלות לשנות את יחסן ודרכן כלפי אסירים, או לפחות לדון איתם ולהתפשר על תנאי מאסרם.
אגודת הרפואה העולמית מתנגדת להזנת אסירים בכפייה, לפי הצהרת טוקיו. לכן, אם וכאשר עולה יוזמת הזנה בכפייה מצד ממשלות, כפי שקרה בישראל, היא נתקלת לרוב בהתנגדות הרופאים וארגוני הרופאים, ויוצרת מתח רב במערכת.
מדובר באתגר לא פשוט עבור דמוקרטיות שמקדשות זכויות אדם: כיצד מצד אחד להחזיק אסירים שמוגדרים "איום ביטחוני" בתנאי מעצר מגבילים, ומצד שני לטפל בהם באופן מתון והגיוני כשאלה שובתים רעב. לעיתים קשה מאוד למצוא את נקודת האיזון. חשוב להדגיש, כי מוות של שובתי רעב זוכה לחשיפה והדים רבים בתקשורת העולמית, ובכך מסוגל להוביל ללחצים פוליטיים מבחוץ.