בשנת 2004 הכריז ראש הממשלה אריק שרון על התנתקות מרצועת עזה. בתום סדרת הערכות מצב בפיקוד דרום ועם ההבנה כי פניה של ישראל לנסיגה חד-צדדית, החליט מפקד האוגדה באותם ימים, תת-אלוף (במיל') שמואל זכאי, להימנע ממבצעים חודרים לשטחים הפלסטינים. בהנחייתו, החטיבות המרחביות התמקדו בהגנה על כבישים ויישובים. "מבחינתי ששום חייל או אזרח יישרט", אמר אז למפקדיו, "אני רוצה להעביר את הזמן ולשמור על החיילים והאזרחים". מפקדי השטח, בהם מפקד חטיבת 401, אלוף-משנה מוטי כידור, לא אהבו את הרעיון והעריכו כי ללא מרחבי הגנה גדולים יהיה קשה להגן על התושבים. ואז הגיע הפיגוע הנורא.
ב-2 מאי באותה שנה, הסתערו שני מחבלים על כביש כיסופים ופתחו אש לעבר מכונית שבה נסעו טלי חטואל וארבע בנותיה. מחבלי הג'יהאד האיסלאמי זיהו פגיעה, המשיכו להתקדם לעבר כלי הרכב וירו בהן שוב ושוב מטווח קצר כדי לוודא הריגה. לוחמים מחטיבה 401 הסתערו והרגו את המחבלים. שבוע לאחר מכן, ביום האזכרה למותה של טלי ובנותיה, שמונה מחבלים שהיו מחופשים ירו לעבר המשתתפים. כוחות צה"ל השיבו אש והרגו אותם.
מפקד אוגדת עזה מיהר לבצע התאמות בשטח, אך ארגוני הטרור המשיכו להוציא לפועל פיגועים: חודש לאחר מכן התפוצצה מנהרת תופת מתחת למוצב "אורחן" שלצומת גוש קטיף. חייל אחד נהרג ועוד חמישה נפצעו באורח בינוני עד קשה. אל"מ כידור סיים את התעסוקה המבצעית בחטיבה המרכזית (חטמ"ר) של אוגדת עזה. הוא חזר לתפקידו כמעט שנה אחרי, תחת פיקודו של תת-אלוף אביב כוכבי.
לפרקים הקודמים בסדרה:
"מי שסבל ממשבר אמונה אחרי ההתנתקות - מפונק רגשית"
"בפעמים הראשונות שהגעתי לכנסת אחרי הגירוש רציתי פשוט להקיא"
"הילדים שלי לא חושפים את שם משפחתם בגלל הביקורת"
"הכרתי את רצועת עזה כמו את כף ידי. התמודדנו שם עם כל סוגי התחכום של הטרור הפלסטיני, כולל מנהרות. זו לא המצאה של השנים האחרונות", נזכר השבוע בריאיון מיוחד אל"מ (במיל') כידור לרגל ציון עשור להתנתקות. "אלו היו ימי תיאום עם גורמי הביטחון הפלסטינים. עד כמה שהייתה רתיעה מזה בצה"ל, הקצינים הפלסטינים ממנגנוני הביטחון שיתפו פעולה". אותם קצינים פלסטינים עמם נפגש בשבועות שקדמו להליך ההתנתקות, סיפר כידור, הוצאו להורג בתלייה על ידי חמאס, לאחר שעלה לשלטון בעזה ביוני 2007.
אני והפלסטינים נגד חמאס
אלוף פיקוד דרום, דן הראל, הכריע מה ממוצבי צה"ל ברצועת עזה יישאר ומה יפונה. כוחות חיל הנדסה קרבית פוצצו את אזור התעשייה ארז ואת מפקדת התיאום והקישור של צה"ל ברצועה. תא"ל כוכבי נסע לאזור המואסי שבדרום הרצועה כדי להיפרד מהפלסטינים שהתגוררו במובלעת ישראלית, שנתפסו כמשתפי פעולה מאחר שהיו באחריות ישראל. "מה יהיה עלינו אחרי שתלכו?", שאל אחד מבכירי המקום את מפקד האוגדה, שנותר ללא תשובות. במקביל, מנגנוני הביטחון והפלסטינים המשיכו להתקדם בתכנון תכנית ההתקדמות בשיתוף פעולה מלא.
"אני זוכר את אחד הסיורים. נסעתי בג'יפ שלי והקצינים הפלסטינים בג'יפים שלהם, חלפנו ליד חאן יונס, ופתאום חמאס פותח אש לעברנו ואנחנו תופסים מחסה מאחורי סוללה", נזכר כידור. "זה היה אירוע הזוי, אבל זה מה שקרה. אוריאל בלומנטל, לוחם בחפ"ק שלי, לא הפסיק לשאול שאלות קשות: 'מה קורה פה?', 'מה אנחנו עושים פה?'. היו לו חברים בכל היישובים בגוש קטיף. הם שאלו אותו שאלות והוא הפנה אותן אליי. לא לכל דבר היו לי תשובות".
48 שעות לפני תחילת הפינוי, ההנחיות היו ברורות. מפקד חטמ"ר, אל"מ כידור, יהיה אחראי לאבטח את הכוחות המפנים ואת האזרחים המפונים, ולא ייקח חלק בפינוי הפיזי. לצורך המשימה הוא קיבל את הפיקוד על הגדודים מחטיבת 401, גבעתי, הנדסה וגולני. "בודדנו את המרחב ונערכנו לתרחישי קיצון, כולל קרב נסיגה לאחור אם ינסו לזנב בנו ברגע האחרון", סיפר כידור, כיום איש עסקים. "הקיפו אותי ביחידות קצינים ומפקדים ערכיים מאוד. אלו היו ימים מאוד מורכבים. כל תהליך ההתקפלות מהיישובים היה מתואם בין פולי (אז מפקד התיאום והקישור של צה"ל ברצועת עזה וכיום מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב מרדכי - א"ב) לפלסטינים. פולי היה מודיע להם על היציאה מכל יישוב כדי שימנעו מההמון הפלסטיני להשתולל בשטח".
הכוחות בשטח התכוננו לתרחישי קיצון מגוונים מאוד. החשש היה שארגוני הטרור ינסו לנצל את היקף הכוחות הגדול לירי פצצות מרגמה ורקטות או התקפות על היישובים בזמן פינוי. לשם כך הועמדו כוחות התערבות ויחידות עלית של צה"ל למעבר מהיר להתקפה. אך באוויר ריחף חשש מסוג אחר: תרחיש קיצוני של טרור יהודי בעומק השטח הפלסטיני. פעולת "תג מחיר" בתוך מסגד, למשל, שתביא לכאוס ותבעיר את השטח. באחד הלילות במהלך ההתנתקות היה נראה שהרגע הזה קרוב מתמיד.
חילוץ בלב עזה
"נערכה הפגנה גדולה של התושבים המפונים לא הרחק מגדר המערכת. באותו לילה התצפיתניות ראו שני אנשים מגיעים מההמון הזה אל הגדר. אחד טיפס על הגדר ונכנס לתוך הרצועה. השני ברח חזרה לשטח ישראל", סיפר כידור בדרמטיות כשהוא מנסה לשחזר את השעות שנראו לו כמו נצח. "אני מקבל התרעה שיהודי נכנס לתוך עזה. 22:00 בלילה. נראה קלאסי לתרחיש קיצון".
כידור ארגן כוח גדול שכולל את יחידת המסתערבים של משמר הגבול (מג"ב) בעזה, שני ג'יפים של כלבנים וכוח של גבעתי שהיה בכוננות. "יצאנו לדרך כשאנחנו מבינים שזה יהודי שחצה את הגדר. נכנסו למקומות בעומק השטח. מקומות שלא נסענו בהם קודם לכן. הגענו לאזורים מצפון לדיר אל-בלח (עיר במרכז הרצועה א"ב) שאפילו כוחות מיוחדים וסיירת מטכ"ל לא נכנסו לשם", שחזר. בזמן זה תא"ל כוכבי יושב בחמ"ל האוגדה ועוקב אחר הנעשה באמצעות מזל"טים שמרחפים באוויר.
"רואים את הדמות הזו רצה ונכנסת לתוך מתחם בית. אנחנו סוגרים מכל הכיוונים אבל לא יכולים לירות עליו. זה היה סיוט של החיים. לבשנו אפודים קרמיים. היה חום אימים וזה לא נגמר. חושך. לילה. מסוכן. ממשיכים לרדוף אחריו ממתחם למתחם. בערך ב-05:00 בבוקר נעצרנו מצפון לדיר אל-בלח. ראינו כבר את הפועלים יוצאים לעבודה. היה אור יום. פניתי למפקד האוגדה ואמרתי לו: 'אם אני לא מנתק עכשיו מגע, אני אכנס כאן לקרב שאני לא יודע איך אצא ממנו'. כוכבי תמך בהחלטת המח"ט ופולי תאם את היציאה עם מנגנוני הביטחון הפלסטינים. זה הסתיים בנס. מאוחר יותר התברר בשיחה עם גורמי המודיעין כי היו אלו פלסטינים שהסתננו לשטח ישראל וחזרו לרצועת עזה ברגע שהבחינו בהפגנה הגדולה".
האירועים המורכבים לא פסחו על אל"מ כידור באותם ימים. אחד מטובי לוחמיו, עמי משולמי, ביקש חופשה ממפקדיו כדי לסייע להוריו ול-16 מאחיו לארוז את הבית בנצרים לפני הפינוי, ולא שב לבסיס. הוא הוכרז כנפקד. לאחר כמה ימים צלצל הטלפון של כידור. מעבר לקו היה נציג של יחידת המשא ומתן המטכ"לית, שהודיע כי לאור חשש שמשולמי יעשה שימוש בנשקו האישי, הוחלט שיחידת עלית של צה"ל תגיע אל ביתו בנצרים כדי לקחת אותו ממנו. "דאגתי להוריד אותם מהפעולה הזו. זה לא היה נראה לי בכלל נכון, למרות שהוא התבטא נגד ההתנתקות. יממה לאחר מכן הוא עוכב במעבר קרני ונשקו איתו", סיפר כידור. "עברה שנה ומשולמי נהרג בוואדי הסלוקי במלחמת לבנון השנייה. הוא היה נשוי ואישתו הייתה בהיריון. סיפור כל כך עצוב".
בלילה האחרון של ההתנתקות ישבנו שנינו באותו הג'יפ מעל כפר דרום. ראינו איך ההמון הפלסטיני מטפס על בית הכנסת ומעלה אותו באש. אני זוכר שהפנים שלך היו חתומות זמן ממושך.
"התהפכה לי הבטן באותם רגעים. השריפה הזו של כפר דרום זעזעה אותי. אלו היו מראות קשים מאוד עבורי".
השמש זרחה, כל היישובים פונו מאזרחים ישראלים ופקדת בקשר על הטנקים והנגמ"שים לצאת מרצועת עזה. עצרת באמצע הכביש על ציר כיסופים וחיכית שאחרון הכלים ייצא מהשער. מאות פלסטינים רצו על הכביש ויידו אבנים לעברך, עד שהחלטת שהגיע הרגע לצאת.
"האמת היא שהדחקתי חלקים גדולים מההתנתקות. עכשיו כשאני מדבר איתך, אחרי שנים, אני מבין שיש לי קטעים שפשוט נמחקו. זה אירוע מאוד מורכב, מאוד קשה. אני זוכר שאחד הדברים שהרגיזו אותי היה כשיצאתי - ראיתי טריבונה שנבנתה לתקשורת מול השער. מישהו רצה שזה ייגמר באור יום, למרות שהיה אפשר לסיים את זה בלילה. זה הציק לי".
מה חשבת באותם ימים על ההתנתקות כמפקד חטיבה בצה"ל שעבר כל כך הרבה פיגועים קשים ברצועה עזה?
"אז זה נראה לי נכון להוציא את האזרחים, כי הם היו תחת איומים ברמה לא סבירה. אבל חשבתי גם שזה נכון שהצבא יחזיק את הרצועה, שהצבא לא ייצא. שיחזיקו ברצועת עזה כמו ברצועת הביטחון בדרום לבנון. הדברים הללו נאמרו בקול רם בפני קצין בכיר מאוד במטה הכללי, שהשיב לי: 'הכול ישתנה. פצצת מרגמה אחת שתיפול פה ואנחנו קורעים אותם'. ותראה לאן הגענו - אני עושה מילואים בתל אביב ונופלים טילים מעזה על העיר. מי האמין שיעופו טילים על ת"א?".
בדיעבד, יש לך תובנות אחרות על תכנית ההתנתקות?
"במבט לאחור אני יודע שעשינו כל טעות אפשרית בדבר הזה: הוצאנו אזרחים מיישובים, פינינו יישובים שלמים, לא הרווחנו רווח מדיני ולא צבאי. מבחינה צבאית, האזור הזה הוא בעייתי ולא באמת מטופל. אין לו ממש פתרון. מלחמת לבנון השנייה, עם כל הביקורת עליה, עשתה משהו. לא קיבלת כלום ברצועת עזה. הייתי בטוח שיהיה מבצע בקיץ הזה, אז טעיתי. זה יהיה בקיץ הבא. טעיתי בשנה ואין לי ספק שאני לא טועה".
מפקד שרצה להצליח באותם ימים בגוש קטיף והאזור היה חייב להיות בקשר עם התושבים, המשפחות וראשי יישובים. איך עברה עליך התקופה הזו?
"למזלי, התפקיד שלי היה מעגל חיצוני, לא הייתי צריך להביט לאנשים בעיניים. בכל זאת הייתי כמה תקופות ברצועה כמח"ט. ממש הזעתי איתם ביחד, דאגתי להם, חייתי איתם, שמרתי עליהם, קיבלתי מהם חום של אמת. פיתחנו יחסים. היה מאוד קשה. יש לי תמונות של הריסות של גני טל ויישובים נוספים. היו לי דמעות בעיניים באותם ימים. זה לא עבר לידי. בכלל לא. תחשוב על זה, יצאנו מיישוב והנה מגיעים חיילים פלסטינים עם רובי קלצ'ניקוב ליישוב. זו לא תחושה טבעית, אתה מתחיל להתגרד. יורדים עם רובים? זה לא נראה נוח. לפני חמש דקות הגנו על היישובים הללו".
אתה מבין את ההיגיון מאחורי התכנית?
"עד היום יש לי מחשבות על זה. זו הייתה טעות. היה נכון להוציא אזרחים, אבל הצבא היה צריך להישאר. גם מבחינה מדינית לא היה נכון לצאת ככה, באופן חד-צדדי".
אתה זוכר את הימים שאחרי ההתנתקות?
"עלינו לפיקוד מרכז. אז כמו היום, קיבלנו הנחיה לקצץ גדוד מכל חטיבה סדירה. אמרו לי: 'תקצץ בחטיבה 401'. כמעט כמו שקורה עכשיו. אמרתי שאין בעיה, אבל לא עשיתי שום עבודת מטה ולא הודעתי לאף אחד. קפלן (סגן הרמטכ"ל באותם ימים, משה קפלינסקי) הגיע לביקור. הוא שאל אותי איזה גדוד אני סוגר, והשבתי לו: 'אני לא סוגר שום גדוד, אני לא מבין איך אתם עושים את זה. אין לך מספיק גדודים לבט"ש (ביטחון שוטף - א"ב) אז אתה סוגר גדודים?' אחר כך פרצה מלחמת לבנון השנייה. היום אנחנו בדיוק באותה נקודה כמו אז".
(עדכון ראשון: 17:39)
לפניות לכתב אמיר בוחבוט: amirbohbot@walla.com