"בפעמים הראשונות שהגעתי לכנסת אחרי הגירוש רציתי פשוט להקיא"

"ההמנון מסמל מדינה ששלחה אותנו לגוש ואז גירשה אותנו. אחרי הגירוש ראיתי ילד מוכר דגלי ישראל בצומת. הושטתי יד והחזרתי אותה מיד. פשוט לא יכולתי". גם אחרי 10 שנים, חגית ירון, סגנית יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף, עוד מתקשה להזדהות עם המדינה. עשור להתנתקות, פרק 2

  • תכנית ההתנתקות
צילום: דוד קורן, עריכה: ניר חן

צפו בריאיון עם חגית ירון, סגנית יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף

עוד בוואלה! NEWS

ביס של החיים: כיסונים ממולאים קורנביף בציפוי פריך

אינס שילת ינאי בשיתוף עוף טוב
לכתבה המלאה

גם עשר שנים אחרי ההתנתקות, מתמודדים כמה מהמפונים עם קשיי התאקלמות במקומות החדשים. אך השבר העמוק יותר הוא מול המדינה ומוסדותיה, והוא מתבטא אפילו ברמה הבסיסית ביותר, כמו היכולת להזדהות עם הדגל וההמנון. אט אט - ולצד ההתקדמות בתהליך שיקומם – מנסים המפונים להרגיש שוב חלק מאותה ישראל שפינתה אותם מבתיהם.

חגית ירון, 56, פונתה מנווה דקלים ומתגוררת כיום בניצן. "את ההגדרה הטובה ביותר למעשה ההתנתקות נתן עוזי דיין. הוא הגדיר זאת כ'חלם ועמורה'. יש פה איזשהו רשע שבעיני רוצה לפרק ולנתק לא רק אותנו תושבי גוש קטיף, אלא גם את הציונות הדתית. זה הרשע. והחלם הוא שהמדינה לא יודעת לבנות. פשוט לא יודעת".

ירון גרה בנווה דקלים 19 שנים, לאחר שעברה ליישוב עם בעלה מקיבוץ לביא, בו נולדה. לשניים חמישה ילדים שגדלו במקום וראו בו את ביתם. כבר שש שנים שהם גרים בבית הקבע שלהם, אך ירון מרגישה עדיין כי המדינה לא יודעת ולא מעוניינת באמת לשקם את המפונים כראוי. מתוקף תפקידה כסגנית יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף ויו"ר האגודה של מפוני נווה דקלים בניצן, ירון מכירה את המהלכים שהובילה המדינה עד כה מקרוב. אף שהיא מודעת לכך שרוב המפונים מצאו את מקומם, היא מזהה חוסר רצון להבין את אלו שטרם מצאו את הפתרון המתאים וממשיכים לחיות כתלושים ועקורים.

"אני רואה את הכנסת ואת חברי הכנסת במערומיהם וכבר לא מצפה". ירון (צילום: לירון מולדובן)

במקום מושבה בניצן היא מוקפת בחברי קהילתה. הרחובות נושאים את שמות היישובים המפונים מגוש קטיף. הזיכרונות מהגוש עדיין חיים וברורים. "זו הייתה משפחה גדולה. כולם מכירים את כולם ולא רק מהיישוב. בנוסף זה נוף מקסים, מקום מאוד רגוע, מאוד שלב ומאוד מנוגד למה שהכירו מבחוץ ומהתקשורת. רק בגוש קטיף ילד מכיתה ג' יכול היה לנסוע לים בטרמפים בלי חשש, הביטחון הזה היה קיים רק שם. זה מקום של עשייה, אנשים היו עסוקים כל הזמן בעשיה לטובת היישוב ולמען עם ישראל. זה מקום שמושתת על אמונה גדולה. זה עם ישראל האמיתי, סיפור הצלחה של עיירת פיתוח שיש בה את הכל וכולם חיים יחד, בלי התבנית שאנחנו מכירים מבחוץ. קהילה גדולה והרמונית".

כשראש הממשלה דאז אריאל שרון, החל לפזר הצהרות על פינוי הגוש, תושבים רבים העדיפו להדחיק את המסר. "זה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. מבחינתי היו לפניו שאמרו ויהיו אחריו", היא נזכרת. אך לאחר זמן קצר, במהלך כנס, היא הפנימה כי הפעם מדובר במשהו שונה. למחרת כבר התקשרה למטה ונרתמה למאבק. "זה לא נועד למנוע את הגירוש. היה ברור לי שמול מערכת גדולה ומשומנת לא נצליח למנוע. לפחות מבחינתי היה ברור שזה מהלך של ריבונו של עולם. הוא מנהל את העולם ואני צריכה לעשות את המקסימום, כלומר להיאבק במערכת מול הצדדים הפוליטיים, מול חוסר הידע והאדישות של העם. אמרתי בזמנו לאבי שאני לא מצווה להצליח, אבל אני מצווה בהשתדלות. כך פעלתי".

בעיניים דומעות היא מספרת על ההתארגנות לעזיבה. "חשבתי שלא צריך לארוז כי יש צורך לאפשר לריבונו של עולם להפוך את הקערה על פיה. הילדים שלי לא הסכימו איתי ובפועל הם ארזו את הכל, גם את הדברים שלי. יש דרכים רבות להיפרד. היו לי ימים עם תחושת בטן מאוד חזקה שזה יקרה ואז הייתי הולכת ונפרדת תוך כדי טיול ביישוב. היו גם ימים עם תחושת בטן שזה לא יקרה ובהם לא נפרדתי".

"זו הייתה משפחה גדולה. כולם מכירים את כולם ולא רק מהיישוב. בנוסף זה נוף מקסים, מקום מאוד רגוע". תושבים גוש קטיף סמוך לנווה דקלים, במהלך המאבק נגד ההתנתקות (צילום ארכיון: AP)

"חיינו במציאות רגשית בלתי אפשרית. חוסר וודאות לאן הולכים מפה ולכמה זמן. לקחנו בגדים לשבועיים למלון אבל לא ידענו באמת כמה זמן נישאר שם. בסוף נשארנו חודשיים. אחרים נשארו גם חצי שנה. לא באמת ידענו לאן אנחנו יוצאים. לעניות דעתי את מדינת ישראל לא באמת עניין מה יהיה אתנו אחרי שנצא מהגוש - העיקר שנצא משם. הכל היה מתוכנן להפליא עד הרגע שעזבנו. משם דבר לא היה מוכן".

ירון מסמנת את הנקודה בה החלה להרגיש קרע ומשבר אמון בינה לבין המדינה ושלוחיה. "זה היה כששרון רמס ברגל גסה מאוד את משאל מתפקדי הליכוד. הבנתי אז שאין עם מי לדבר. יש דמוקרטיה שטובה בזמן מסוים ולא טובה בזמן אחר. מבחינתי זה היה שבר מול הפוליטיקאים".

במה זה בא לידי ביטוי?

"אני לא מאמינה בהם. אני זוכרת שבפעמים הראשונות שהגעתי לכנסת בא לי פשוט להקיא. אני לא מאמינה להם, לא מעריכה אותם. הם לא קראו את חוק 'פינוי ביזוי', זה לא חוק פינוי פיצוי. הם לא ידעו על מה הם חותמים. חלקם הגדול לא היו בגוש קטיף. הם בכלל לא ידעו על מה מדובר. היום אנחנו יודעים שבנושא הביטחוני הם לא שאלו שאלות, לא קיבלו תשובות. גם התקשורת איתרגה את אריק שרון ואין נפש חיה שבאמת שאלה שאלות".

"אם היה דיון אמיתי והחלטה דמוקרטית לפנות הייתי מדברת אחרת. הייתי כואבת באותה מידה אבל כן הייתי מקבלת שהמדינה יכולה להחליט החלטות ולשנות אותם, ואני משלמת את המחיר כמו שאחרים משלמים מחיר במקרים אחרים. אבל זה לא היה ככה. עשר שנים אחרי ובגלל העיסוק שלי מולם אני כבר לא נפגעת ולא מופתעת. אני רואה את הכנסת ואת חברי הכנסת במערומיהם וכבר לא מצפה".

"זה הצבא שלי והוא בא לגרש אותי"

"יצאתי לשוק מחנה יהודה בירושלים וזה היה הלם. עולמי חרב עלי ועל חברי ושכני, ופה הכל כרגיל. עברו ארבע דקות עד שעזבתי את המקום. השבר הזה מול האדישות, שקורה משהו לקבוצה במדינה ואחרים לא מרגישים אותו, לא יכולתי להכיל את זה"

משבר נוסף נסוב סביב ההחלטה שצה"ל יפנה את היישובים. "זה הצבא שלי והצבא שלך, הבן שלי היה בבה"ד 1 ותוך כדי מאבק על הבית שלו שמע את דן חלוץ בשחצנות שלו מדבר על התוכנית לגירוש. כאמא אני קרועה בין הרגשות, מצד אחד גאווה מאוד גדולה שהבן שלי נותן את כל מה שהוא נותן ומנגד שהצבא הוא זה שבא לגרש אותי מהבית שלי".

גם מול הציבוריות הישראלית היא חוותה משבר אחרי הפינוי. "יצאתי מהמלון לשוק מחנה יהודה בירושלים וזה היה הלם. עולמי חרב עלי ועל חברי ושכני, ופה הכל כרגיל. עברו ארבע דקות עד שעזבתי את המקום. השבר הזה מול האדישות, שקורה משהו לקבוצה במדינה ואחרים לא מרגישים אותו, זה לא פשוט. לא יכולתי להכיל את זה באותו היום. הרגשתי לחות נוראית, לחץ הדם עלה אבל לאחר מכן הבנתי שאבל זה עניין של מעגלים, ולא כולם יכולים להרגיש את זה. אפילו שלדעתי זה עניין לאומי. מאז אני משתדלת להיות חשופה ולנסות לסייע לא רק בתוך הקהילה שלי, אלא גם במקומות אחרים ורחוקים יותר".

בשל הקשיים שחוותה התקשתה ירון אפילו בתליית דגל ביום העצמאות. "הקושי מול התקווה פגש אותי בפעם הראשונה ביום הזיכרון האחרון בגוש. הרגשתי שאני נחנקת, לא הצלחתי לשיר. התקווה מסמלת את המדינה ששלחה אותנו לגוש ואת המדינה שמגרשת אותנו ממנו. בעיני זו מדינה שמאבדת את הערכים שלה. היא מחליפה את ערך ההתיישבות בערך ההתנתקות ואני לא יכולה להיות שם. אני זוכרת שאחרי הגירוש ראיתי באחד הצמתים ילדים מוכרים דגלי ישראל. פתחתי חלון להושיט יד והחזרתי אותה מיד כי אני פשוט לא יכולה. מאוחר יותר דיברתי עם הבן שלי והוא אמר שהוא רוצה לתלות דגל אבל לשים על הפסים בד כתום וכך עשינו".

"הלוואי שנוכל גם לחזור לגוש קטיף, ברור לי שזה יקרה" (צילום: לירון מולדובן)

למרות הדברים, הקושי הוקל מעט במרוצת השנים. "זה לקח זמן אבל בסופו של דבר הבנתי שאני לא מוכנה לתת כוח למי שניסה לנתק אותי מהמדינה שלי. מהמדינה שהיא קודם כל שלי ולא של הפוליטיקאים. בנוסף אנחנו אנשי אמונה וברור לי ששרון היה שליח בתוכנית הזו של ריבונו של עולם ואני לא צריכה להתעסק בזה. יכול להיות שזה סוג של בחירה לא להיכנס לזה כי כעס מוביל לדברים לא טובים".

גם האופן שבו בחרה המדינה לסייע למפונים הותיר בה צלקות. "זו לא הייתה מנהלת סיוע למגורשים. על כל דבר היינו צריכים להילחם. מצאתי את עצמי בריאיונות מתוקף תפקידי כשתמיד מולי היה נציג של המנהלת, כאילו אנחנו אחד נגד השני".

לדבריה, המצב השתפר מעט לאחר שבנצי ליברמן נכנס לתפקיד אבל גם היום עדיין מתנהלים מאבקים. "הכל התנהל לא נכון. מי שרצה להכיר אותנו היה יכול לדעת בקלות שאנחנו רוצים העתקה קהילתית ובשביל העתקה כזו היה צריך להיערך מראש. לבנות יישובים חלופיים ואז לפנות אותנו. חד משמעית היה עדיף שהמדינה תקים יישובים חלופיים ותגיד לנו, 'תתכבדו ותעזבו למקומות החדשים'. הפינוי היה נראה אותו הדבר והיינו ממשיכים הלאה. לאורך כל הדרך שלחו אותנו למלונות ולא ידעו לכמה זמן, הקציבו שנתיים שכירות כשידעו שלא יכולים לבנות תוך שנתיים את היישובים, המדינה בונה יישובים בלי מבנים ציבוריים. יש המון דוגמאות.

"עד היום יש משפחות שלא נמצא להן פתרון כי המדינה מפחדת מתקדימים. אמרתי בכנסת שבשביל זה יש תקנות שמוגבלות למקרה מסוים. חייבים למצוא לכולם פתרון, אי אפשר להזניח את המשפחות שגורשו משם רק בגלל פחד מתקדים. הטענה שלי כלפי בשיא היא שכיציר קהילתי ובן קיבוץ הוא היה אמור להבין את זה. איך עשר שנים לאחר מכן הם עדיין לא מבינים את זה עד הסוף? אבל אני לא אתן להם לנתק אותי מהמדינה והעם שלי ואמשיך להיאבק בתקווה שלכולם יימצא פתרון ויתנו לנו לנהל את עצמנו כמו כל קהילה. הלוואי שנוכל גם לחזור לגוש קטיף, ברור לי שזה יקרה. אני מקווה שגם אני אזכה לחזור".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully