"הילדים שלי לא חושפים את שם משפחתם בגלל הביקורת"

10 שנים אחרי ההתנתקות, ראש מנהלת סל"ע יונתן בשיא עוד מתמודד עם ההשלכות. לאחר שנאלץ לעזוב את הקיבוץ שלו הוא מודה כי לא צפה את עוצמת הביקורת ודוחה טענות על הטיפול במפונים: "בסוף יאמרו שזו הייתה פעולה לדוגמה". עשור להתנתקות, פרק 1. ריאיון לאולפן וואלה! NEWS

  • תכנית ההתנתקות
צילום: דוד קורן, עריכה: ניר חן

(צפו בריאיון עם יו"ר מנהלת סל"ע לשעבר, יונתן בשיא)

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

יונתן בשיא לא ישכח את השנתיים בהן שימש כראש מנהלת סל"ע (סיוע למפוני עזה וצפון השומרון). לא רק בגלל העבודה הקשה והאינטנסיבית או העובדה שבשיא הוא בשר מבשרה של הציונות הדתית. בשיא התמודד עם קיתונות של ביקורת ושנאה לפני ואחרי ההתנתקות, שבגינן אף נאלץ לעזוב את הקיבוץ בו נולד והקים משפחה, בשל כעסם של כמה מחברי הקיבוץ. למרות זאת, בשיא מאמין גם היום שההתנתקות הייתה מחויבת המציאות. והטיפול במפונים? לדבריו, עוד יובן שהממשלה עשתה שם עבודה טובה מאוד.

בשיא, בן 67, אב לשישה, זוכר את הטלפון, ששינה את חייו במובנים רבים. "קיבלתי טלפון ממנכ"ל משרד ראש הממשלה בו הוא שאל אותי מה אני חושב על התפקיד. עניתי לו שאני צריך לשקול זאת יומיים-שלושה". זה היה בחודש יולי 2004, לאחר שראש הממשלה אריאל שרון הכריז על כוונתו לפנות את גוש קטיף וארבעה יישובים בצפון השומרון. "זה היה ביום רביעי וביום ראשון הודעתי שאני מוכן. התייעצתי לפני כן עם כמה אנשים, אבל יכול להיות שלא התייעצתי מספיק. היה ברור לי שמדובר במשימה מאוד כבדה, אך ייתכן שלא הערכתי עד כמה. באותו היום הוציא משרד ראש הממשלה את ההודעה לתקשורת ומאז כדור השלג התחיל להתגלגל".

"בתי הפלסטינים החלו להקיף את היישובים, הקשיים הביטחוניים החמירו, תופעת הפצמ"רים הלכה והתרחבה. זה לא דבר שאפשר להחזיק איתו הרבה זמן". ההתנתקות (צילום: getty images)

לדבריו אף שידע כי להחלטתו השלכות רציניות, ההכרעה בסופו של דבר לא הייתה מסובכת. "ראש הממשלה אמר לי שבשביל לקבל את התפקיד צריך שתי תכונות: הכרה בהתיישבות ובמתיישבים והאמונה שאין מנוס מההתנתקות וצריך לבצע אותה. חשבתי ששני הדברים הללו מתקיימים בי ולכן נתתי תשובה חיובית. באותה תקופה לא נתתי לעצמי דין וחשבון עד כמה זה יעורר סערה בציבור הדתי, אבל אני מבין שסערה כזו היא דבר טבעי".

"עשור לפני ההתנתקות כתבתי מכתב יחד עם יעקב גדיש בו התייחסתי להתלבטות האם לאזרח את נצרים לקיבוץ הדתי. רצועת עזה היא מקום קטן בו חיים 1.3 מיליון תושבים. הכנסת תושבים יהודים לשטח שקצב הגידול של האוכלוסייה בו גדול מכל מקום בעולם מבהירה שהבעיה לא תיפתר אלא רק תלך ותגדל. זו לא בעיה פוליטית זו בעיה אורבנית", הוא קובע. "בתי הפלסטינים החלו להקיף את היישובים, הקשיים הביטחוניים החמירו, תופעת הפצמ"רים הלכה והתרחבה. זה לא דבר שאפשר להחזיק איתו הרבה זמן. השגיאה הקולוסלית של ממשלת ישראל הייתה שהלכו ליישב אנשים במקום כל כך צפוף. גם אלה שחושבים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל צריכים לדעת להיות מספיק חכמים איפה כן ואיפה לא".

בשיא רגיל לתפקידים ניהוליים לאורך רוב שנות חייו. הוא מכהן כיום כיו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית ובעברו שימש כרכז משק, כסגן יו"ר מועצה, מנכ"ל מפעלים אזוריים בבקעה ואף מנכ"ל משרד החקלאות. תשע שנים לאחר שסיים את תפקידו במנהלת סל"ע, הוא מודע היטב למחיר ששילם אך ממרחק הזמן הוא מנסה להסתכל על כך במבט מפויס יותר.

"השגיאה הקולוסלית הייתה ליישב אנשים במקום כל כך צפוף. גם אם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, צריך לדעת להיות מספיק חכמים איפה כן ואיפה לא". בשיא (צילום: ראובן קסטרו)
"ההחלטה של המתיישבים לא לדבר אתנו הקשתה ועיכבה את הטיפול. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אתה יכול לפנות בכוח, אתה לא יכול ליישב בכוח. חלקם היו צריכים את ההתעקשות הזו כדי לעכל"

בשבוע שעבר, אשתו, ששת ילדיו ונכדיו ערכו פגישת לציון עשור להתנתקות. "כל אחד שפך את מה שבליבו על התהליך, לכל אחד היה קשה בנקודה שהוא היה בה באותו הזמן וברור שכל אחד קיבל את זה בצורה שונה. השיחות לפני התחלת העבודה היו מאוד קצרות. קיבלתי את התפקיד והפכתי לעבד לעבודה שלי במשך שנתיים וראיתי מעט מאוד את משפחתי. באותו הזמן עסקתי בעיקר ברובד הרעיוני ופחות במשפחתי וברור לי שהם שלמו מחיר. העבודה הייתה כל כך רבה ואינטנסיבית ובאמת לא היה לי מספיק זמן בשבילם".

הוויכוח שחילק מדינה שלמה התנהל גם בתוך ביתו. "הייתה לי בת אחת שהייתה 'כתומה'. היא הלכה לגוש קטיף ונטעה עץ והתמונה שלה עשתה כותרות. אבל גם היא ידעה להבדיל בין דעותיה האישיות לבין העובדה שמדובר באבא שלה. היא כיבדה אותי וגם אני כיבדתי אותה. ללא ספק זו הייתה תקופה לא קלה, גם לילדי שתמכו, וגם לאלו שהתנגדו למהלך". לדבריו גם היום כמה מילדיו נמנעים במידת האפשר להסגיר את השייכות המשפחתית שלהם. "כששואלים אותם איך קוראים להם, הם מסתפקים בשם הפרטי כדי לא להיכנס לזה".

מהרגע שבו הוכרז כי בשיא מונה לתפקיד, הוא הותקף מכל עבר על ידי הציבור הדתי לאומי. "לא נעים לשמוע שאומרים עליך 'קאפו', 'אייכמן' וכל מיני כינויים דומים, אבל יש לי כושר הכלה גדול. גם העובדה שהייתי מאוד עסוק עזרה, וכך גם התמיכה של רוב העם במהלך. אשתי אספה את כל הפרסומים ושמה אותם בשני קלסרים, קלסר שלילי שהיה רזה וקלסר חיובי שהיה שמן וגם זה סייע בהתמודדות".

בשיא נולד בקיבוץ שדה אליהו, בו חי 59 שנים. לאור כעסם של כמה מחבריו, עזב בסופו של דבר בשיא את הקיבוץ, אבל הקפיד לעשות כן רק זמן מה לאחר שסיים את תפקידו במנהלת. "כשסיימתי אמרתי למזכיר הקיבוץ שאנסה לראות אם זה מסתדר במשך כמה חודשים. כשהתברר שקבוצה מסוימת של חברי משק מתקשה מול עצם נוכחותי בקיבוץ, החלטנו לעזוב למעלה גלבוע".

איך זה בא לידי ביטוי?

"חברי אותו גרעין קשה, לא גדול, היו עוזבים את בית הכנסת אם הייתי עולה להיות חזן, סרבו לדבר איתי. דברים מסוג זה. החלטתי שבגילי אני לא יכול לאפשר לעצמי להישאר במקום שבו אפילו קבוצה קטנה לא רוצה בנוכחותי". ולמרות הביקורת המתמשכת והמחיר האישי, בשיא בוחר לשמור על איפוק גם היום. "אין בליבי על חברי שדה אליהו כיוון שאני הייתי זה שהפר את שלוותם. הם היו רק המגיבים".

העובדים הוצגו כמתנדבים

עם קבלת התפקיד ראה בשיא לנגד עיניו שלושה מוקדים דחופים. "הגדרנו שלוש משימות: טיפול בפרט, במשפחה ובקהילה וזו המשימה הקשה ביותר. עבדנו גם מול אגף הפיצויים ועסקנו בהכנת חלופות התיישבותיות".

בשל הצפי להתנגדות קשה, הוחלט להציג כמתנדבים את העובדים שטיפלו בפרט, במשפחה ובקהילה, אף שמומנו על ידי המנהלת. הם ניגשו מיד לעבודה: לדברי בשיא, 85 אחוז מכספי הפיצויים ניתנו תוך עשרה חודשים ממועד פינוי גוש קטיף. "השאר נמשך יותר מידי זמן, אני מסכים. אבל זה אחרי תקופתי ואני פחות מצוי בפרטים".

המחלוקת הגדולה ביותר נוגעת לאגף שעסק במציאות פתרונות התיישבותיים למפונים. וועד מתיישבי גוש קטיף טען במשך שנים כי הטיפול היה לקוי, ומחזיק גם היום בנתונים לפיהם כשלוש מאות משפחות עדיין מתגוררות בקרוואנים, כשעבור חלקן טרם החלה בניית הקבע. בשיא רואה את התמונה בצורה שונה. " חשבנו שזה יהיה נכון יותר עבור המפונים להיות ביחד, כדי לעבד את הפינוי. אפילו אם דרוש זמן רב יותר לייצר התיישבות חלופית עבורם. דרשנו שזה יהיה חלק מחוק ההתנתקות. גם היום אני חושב שבראי התוצאה הסופית, זה היה צעד נכון".

"חשבנו שזה יהיה נכון יותר עבור המפונים להיות ביחד, כדי לעבד את הפינוי. אפילו אם דרוש זמן רב יותר לייצר התיישבות חלופית עבורם" (צילום: gettyimages)

בשיא מגיב בביטול גם לאלו שטענו כי הפינוי עצמו תיקתק כמו שעון, אך מרגע שאחרון המפונים עזב, התגלו כשלים בתפקוד המנהלת. "זה חלק מהאגדות שהושמעו אז על מנת להעצים את מחיר ההתנתקות. המדינה שכרה קרוב לאלף יחידות דיור על מנת לשכן את התושבים ואנשים לא רצו לעבור לשם. רק מכפר דרום עברו לבניין באשקלון, היתר סירבו לעבור".

בנקודה זו, לראשונה, מייחס בשיא ביקורת מסוימת כלפי המפונים עצמם. "זו הייתה אופרציה לא פשוטה. למשל, מאחד היישובים רצו לעבור למלון באילת, לאחר מכן החליטו שהם רוצים לים המלח ובפועל הם נסעו לירושלים. אמצע אוגוסט, שיא העונה, צריך לפנות תוך מספר שעות מלון שלם. היה קושי מאוד גדול לעמוד בדרישות שלהם, העובדה שלא דיברו אתנו מאוד הקשתה. יחד עם זאת, שלושה חודשים אחרי ההתנתקות גובשה לכל היישובים תכנית חלופית מפורטת, מלבד אחד. התהליך לוקח זמן, צריך להגיע לסיכומים, להכין תב"ע (תכנית בניין עירונית) חדשה, להביא קרוואנים, לטפל בחובות, לשנות את הסטטוס של מקומות. עשינו המון דברים בקצב מטורף ולדעתי בפרספקטיבה של הזמן נוכל לומר שזו הייתה פעולה לדוגמה של הממשלה. על פי הנתונים שקיבלתי מהמנהל שבוע שעבר, מלבד 40 משפחות, כולם קיבלו את המגרש שלהם. חלקם התחילו לבנות והפסיקו, אחרים לא התחילו. אי אפשר לחייב אותם לעשות זאת".

ועדת בדיקה ממלכתית הסיקה מסקנות לא פשוטות. אתה לא מצייר את זה בצורה ורודה מדי?

"לחלק מהטענות הסכמתי, לאחרות לא. זו טבעה של ועדה. חבריה יושבים תחת אור הניאון ולא מריחים את אבק השריפה ואת אש הקרב. בסך הכל הממשלה גילתה רוחב לב בכסף ובדברים נוספים. עשינו פעולות ענק בקצב מהיר. אני חייב לציין שגם ההחלטה של המתיישבים לא לדבר אתנו הקשתה ועיכבה את הטיפול. הדוגמה הטובה ביותר מגיעה מארבעת יישובי צפון השומרון שדיברו איתנו וסגרו הכל. תוך מספר חודשים הם ישבו במקום החדש שלהם. חשוב להבין: אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אתה יכול לפנות בכוח, אתה לא יכול ליישב בכוח. חלקם היו צריכים את ההתעקשות הזו כדי לעכל. בצורה אחרת זה לא היה הולך וזה בסדר גמור".

למרות הביקורת, בשיא נשאר נאמן לציבור ממנו צמח. "אחרי ההתנתקות ההתייחסות אלי מאוד השתנתה. אני מסתובב ביישובים השונים בניצן, בשומריה ובמקומות אחרים. יש קבוצה קטנה שמנסה עדיין לעלות את גובה הלהבות, אבל בסך הכל, עם כולם יש לי יחסים מצוינים. היטיב לומר זאת מיכה גודמן בשבוע שעבר: 'אידיאולוגיה חשובה בתנאי שיודעים את הגבולות שלה. כל אידאולוגיה שאין לה גבולות סופה שתתנפץ בסלע או גרוע יותר - בגלל העוצמה שלה הסלע יבקע'. אני בוחר לומר, תהיה אידאולוג עם השקפת עולם, אבל תמיד תזכור שאולי יש מידה של צדק גם באחרים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully