"מי שסבל ממשבר אמונה אחרי ההתנתקות - מפונק רגשית"

(צפו בריאיון עם הרב אבינר)

"לא צריך ישר להאשים רק את ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון באחריות להתנתקות. סקרי דעת קהל שנעשו באותה תקופה על ידי גורמים מהימין גילו שהוא לא היחיד שחשב שהתכנית הזו צריכה לצאת לפועל. הם טענו שאם נלך מהאזור הזה הכול יהיה יפה ונחמד. אלה שחשבו כך הם לא שונאי עם ישראל, ואי אפשר לקרוא להם בוגדי העם. האנשים האלה הם אוהבי ישראל בדיוק כמו כל אחד אחר. אני מבין את האנשים שעשו את הטעות הזו. הם חשבו לתומם שזה יביא ביטחון. כמובן שהם טעו, אבל זה לא הופך אותם לבוגדים".

את הדברים הללו אמר הרב שלמה אבינר, מבכירי הרבנים בציונות הדתית, המכהן גם כראש ישיבת "עטרת כהנים" בירושלים. אבינר, בן 72, נחשב ממלכתי ומתון בציבור הדתי-לאומי, ואף שיש לו דעות נחרצות בסוגיות כמו ארץ ישראל והתנגדות לפינוי יישובים, במהלך ההתנתקות הוא הביע התנגדות למאבק אלים ולסרבנות בעת פינוי יישובים. עשור אחרי התכנית שהוא מגדיר "הזיה" וגם "קטסטרופה", טוען הרב אבינר כי אין להאשים בה רק את אריאל שרון, ולמרות הכול, לדבריו, "הציבור הדתי צריך להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה".

הסוגיה הבוערת שהציבה את הרב אבינר בעמדה שקוממה עליו רבנים בכירים בציונות הדתית הייתה סירוב פקודה. אבינר סבר כי האיסור לפנות חל על הממשלה ולא על החיילים. הוא אמר כי הוא מצפה מהחיילים שלא למלא את פקודת הפינוי - לא מתוך סירוב הפגנתי, אלא מתוך היעדר יכולת מוסרית ונפשית למלאה: "סירוב פקודה - לא! מוטיבציה - גם לא!", כלשונו. היום, על אף הביקורת הקשה שספג בעבר, הוא דבק בעמדתו מבלי להתחרט.

"היו רק 40 חיילים שסירבו פקודה, זה לא משום שאני אמרתי משהו כזה או אחר, אלא משום שזו הייתה הדעה הרווחת באותה תקופה, שאין טעם בלסרב פקודה. דיברו על כך רבות, אבל זה היה בסך הכול קוריוז עיתונאי, לא מעבר לכך".

היום, בדיוק כמו בעבר, הרב אבינר מסביר כי יש כאן הרבה יותר מסירוב פקודה. "טענתי שיש לחיילים אי-יכולת נפשית לבצע מעשה של גירוש", אמר. "זה משהו אחר לחלוטין. יש אנשים שהחשיבה שלהם היא שחור-לבן. הפכו את זה למלחמה בין מי שאומר שהוא בעד סירוב ומי שאומר שהוא נגד סירוב, אבל היו אפשרויות נוספות".

זאת לא הביקורת היחידה שהופנתה כלפי הרב אבינר בזמן ההתנתקות. גורמים בימין אמרו אז כי הרב מטרפד את המאבק בשל התנגדותו גם לחסימות כבישים או התנגדותו להפעלת כוח בעת הפינוי. "מי שחושב שאם היו הולכים ונלחמים במכות היינו יכולים למנוע את הפינוי, הוא מדבר דברים חסרי טעם. צה"ל עושה את מה שהוא רוצה לעשות. הוא גם יכול היה לפעול בדרכים פשוטות של גז מדמיע וזהו. מישהו חושב שכמה חבר'ה שיתנגדו בכוח יצליחו למנוע פינוי. נו באמת".

אבינר מציין כי מבחינת התושבים שפונו לא היה מקום להתנהגות אחרת מהתנהגותם בפועל בעת מימוש תכנית ההתנתקות. לדבריו, מראות האלימות שהוצגו בתקשורת הן רק כותרות. "הם התנהגו כראוי. הרבה מהתושבים יצאו מרצון. אלה שהיו צריכים לפנות אותם בכוח היו נערים שבאו כדי לעזור במאבק, כמו שוהים בלתי-חוקיים. הם לא בנו את המקום, רק הזדהו עם המאבק ובאו. זו גם הסיבה שנאלצו למשוך אותם אחד אחד. אירועים קשים ואלימים לא היו".

את אלה שחוו משבר אמון בעקבות הפינוי מגוש קטיף מגדיר הרב אבינר "סובלים מפינוק רגשי". לטענתו, "הם אנשים שנשברים ברגע שדברים לא מתנהלים כרצונם. אדם צריך להיות רציני ולהבין שלא תמיד דברים מסתדרים איך שרוצים. במשך שנים ארוכות עם ישראל לא סבל מפינוק רגשי. עברנו את חורבן הבית הראשון והשני ולא נשברנו. עברנו את השואה ולא נשברנו. פתאום הגענו לארץ, הכול הפך להיות הכי טוב, נעים ונחמד. התרגלנו לחיים נחמדים שבהם הכל זורם איך שאנחנו רוצים, ופתאום כשיש התנתקות יש משבר? אדם שמאמין בהשם, הוא מאמין בו ויהי מה. אם הוא חווה משבר אמון, אמונתו הייתה חלשה. לא היה מקום לדבר כזה".

איך היינו צריכים לפעול אילו זה קרה שוב?

"על צה"ל ועל המשטרה אין לי שאלה. הם מקבלים פקודות וחייבים לבצע. הם לא מנהלים את המדינה, ונוסף לכך הם השתדלו לפעול בעדינות המרבית. הממשלה והכנסת היו צריכות לפעול אחרת. ודאי. ככה לא פועלים. אין דבר כזה שעם ייתן חלק מארצו לעם זר. זו טעות כפול ארבע. לקחו אנשים ישרים והגונים שהתיישבו במקומות האלה עם כל האישורים וזרקו אותם לרחוב, חלק גדול מהם עד היום הרוסים לגמרי. הם, הילדים וכל שאר המשפחה. זו גם הייתה טעות דתית כי לפי ההלכה חייבים ליישב את הארץ. יותר ויותר. בוודאי לא לסגת ממנה. זו גם טעות אלוקית כי אנחנו עדים לכך שבמשך 150 שנה החליט ריבונו של עולם לגאול את עמו ואנחנו לא צריכים למשוך לכיוון ההפוך. לפעמים עושים טעויות כדי ללמוד להבא". לרב אבינר יש גם הסתכלות חיובית על מה שהוא מגדיר "טעות". הוא אומר: "זרקו עשרת אלפים איש לרחוב, אבל היום יש לנו כבר יותר מ-400 אלף בני אדם שהתיישבו וגרים ביהודה ושומרון".

אחד המאמצים הגדולים של הרבנים בציונות הדתית, ולא רק שלהם אלא של כולם, היה להשפיע על דעת הקהל. "זה היה הגורם המרכזי", אומר הרב אבינר. "עשינו מאמץ אדיר, פעלנו מתוך מסירות נפש עצומה. חודשים על גבי חודשים פעלנו להשפיע על דעת הקהל. אז זה לא השפיע. אנשים בהתחלה שאלו אותי 'איפה זה גוש קטיף? דעת הקהל הייתה במקום אחר. אנשים לא היו שם נפשית ולא היו שם גיאוגרפית, וזה השפיע. היום, אחרי עשור, כבר אפשר להגיד שבמידה מסוימת הייתה לנו הצלחה. הנה, יש חצי מיליון מתנחלים".

אם מחר תהיה התנתקות נוספת, הציונות הדתית מפולגת, איך זה יעבוד?

"זו שאלה טובה", קובע אבינר. "לציבור הדתי-לאומי יש זרמים שונים אבל המשותף יותר גדול מהמפריד. יש אנשים שאוהבים להעצים את ההבדלים, אבל זה אל דבר אמיתי. זה ספורט תקשורתי. כולם בסוף מתפללים יחד, לומדים יחד, צוחקים ועובדים יחד, ובייחוד, יותר מכול, הם משפחה אחת".

לאורך הריאיון כולו סירב הרב אבינר לדבר על תחושותיו האישיות בעקבות ההתנתקות: "זה לא מה שחשוב", הוא אומר. אבל בסופו הוא התרצה והסכים לומר כמה מילים מנקודת מבטו האישית: "הרגשתי הרבה צער, אבל היום אין מקום להמשיך להתאבל, צריך להסתכל קדימה. אחרי שנודע לי שנולדתי תחת שלטונם של הנאצים, שאלתי את אבי על מה שהיה שם. הוא תמיד אמר לי 'מסתכלים קדימה, לא אחורה'. פינוי גוש קטיף זה חורבן, קטסטרופה. אני לא מתרשם שהייתה כאן טראומה, אבל הכי חשוב ללמוד מהעבר ולהמשיך הלאה עם תקווה ותפילה לעתיד טוב יותר".