שמעתי את הצעקות כמו אזעקה, כל האנשים שהלכו מאחורי במצעד התחילו לרוץ כמו משוגעים. לא חשבתי על כלום, רק ראיתי את גדר הבטיחות על אי התנועה וזינקתי בטירוף אל עברה השני. באותו רגע כבר היה ברור לי שמדובר בדקירות. הזמן הרגיש כמו נצח, ולקח לי המון זמן להוציא את הטלפון. בסוף שלפתי אותו מהכיס, צלצלתי לדסק ואמרתי "דקירות".
במשך שניות ארוכות הייתי כחיה נמלטת, ואז התחלתי לראות מה קורה סביבי. במרחק של מטר ממני הפילו שני שוטרים את ישי שליסל אל הכביש. צילמתי. כשראיתי את הסכין הענקית, עדיין ביד של שליסל, רעדו לי הידיים. התקשרתי לאשתי, אמרתי לה "מאמי יש קצת בלאגן אבל אני בסדר" ושלחתי את התמונות למערכת.
לקריאה נוספת:
"יש פה פיגוע דקירה": האזינו לשיחה למד"א מהזירה במצעד הגאווה
"הגבר החרדי חלף בצמוד אליי באמוק, רץ ונעץ את הסכין"
"סוטים ארורים": נעצר אדם שתמך בפייסבוק בדקירה במצעד
אחר כך התקשרו מהמערכת. התחלתי לספור פצועים, ראיתי ארבעה, כולם סביבי טיפלו בהם. הייתי המום ואמרתי לעצמי, "תתאפס, אתה צריך לעבוד". לא הבנתי כמה שליסל היה קרוב אליי. אמנם זינקתי מיד והפילו אותי לידי, אבל חשבתי שהוא דקר רחוק יותר, לא ממש הבנתי ובוודאי שלא הפנמתי.
מצאתי את צלם הווידאו והתחלנו לאסוף עדויות. זה המקום להתנצל בפני אחד מהמרואיינים בשידור החי, במצב שהוא היה בו לא היה צריך לצלם אותו ובכל זאת הפניתי אליו את המיקרופון. יוסי אלי, כתב הפלילים של וואלה!NEWS, הגיע להחליף אותי ואני נשלחתי לבית החולים הדסה עין כרם. בדרך, במכונית, התפרקתי בפעם הראשונה ולא הבנתי למה. אמנם תמיד קשה לי בטרגדיות אבל כעיתונאי ירושלמי ראיתי כאלו בעשרות. אף פעם לא הרגשתי כך.
רק בלילה התקשר חבר, שאל מה לבשתי ושלח את התמונה מהרגע בו אני קופץ על הגדר. ראיתי והתחלתי לבכות. עכשיו הבנתי שהמטורף שרץ מטרים רבים עם הסכין ודקר את כל מי שנקרה בדרכו, היה במרחק של שניים או שלושה מטרים בלבד ממני. הבנתי שהכול היה כהרף עין, שהספקתי להתקשר למערכת ולצלם בתוך שניות. חזרתי הביתה, נכנסתי להתקלח ובכיתי עוד קצת לפני שיצאתי לספר לאשתי. הלכנו לישון, נרדמתי רק ב-4:00 לשינה טרופה. עם אור ראשון התעוררתי לחדשות הרעות מכפר דומא.