הנאום הנרגש של הנשיא האיראני חסן רוחאני אתמול בצהריים, מבטא היטב את גודל ההישג של טהראן אל מול העולם המערבי והמזרח התיכון, כמו גם זה שלו עצמו בקרב הפוליטי מול השמרנים באיראן. או כפי שתיאר זאת רוחאני עצמו: "היום אנחנו בצומת גורלי בהיסטוריה של מדינתנו ושל המהפכה. פרק חדש נפתח".
ההסכם שאליו הגיעה איראן עם שש המעצמות, מבטיח למעשה את עתידו הפוליטי של רוחאני ושל משטר האייתוללות. במובנים רבים, הנשיא האמריקני ברק אובמה ושר החוץ שלו ג'ון קרי, הכריעו את הקרב על עתיד המזרח התיכון וקיבעו את ההגמוניה של איראן באזור, בתחרות אל מול ערב הסעודית והעולם הסוני. רוחאני והמנהיג הרוחני עלי חמינאי, שאישר את ההסכם, הבינו שבכדי להפוך למעצמה אזורית, הם אינם חייבים להשיג פצצה גרעינית. מספיק שיהיו מדינת סף גרעין עם מיליארדי דולרים עודפים בתקציב כדי להפוך את איראן לבעלת הבית של המזרח התיכון.
עוד בנושא
נתניהו על הסכם הגרעין: "נמשיך להגן על עצמנו בכוחות עצמנו"
עסקה טובה למערב: חמש הנקודות המרכזיות בהסכם הגרעין
דיפלומטים אירופים: "הסרת הסנקציות שהטלנו לא תלויה באישור הקונגרס"
ההסכם - למרות שלל ההצהרות שנשמעו נגדו, מסתמן כרע במיעוטו בכל הקשור לשאיפות של טהראן להגיע לפצצה גרעינית. ההסכם אינו עוצר את תוכנית הגרעין של איראן אולם מאט אותה ומרחיק אותה מיעד צבאי. איראן לא תוכל לייצר פצצה גרעינית במשך עשר שנים (אם תמלא את סעיפי ההסכם כמובן) ואמברגו הנשק יישמר למשך חמש השנים הקרובות. בכל הקשור לאמברגו על תעשיית הטילים הרי שזה אמור להימשך שמונה שנים. האם האיראנים יכבדו את ההסכם הזה? זו כבר שאלה אחרת, אך הפיקוח הבינלאומי אמור לוודא זאת וספק אם יצליח. האיראנים כבר הצליחו בעבר לרמות את הקהילה הבינלאומית.
אלא שכישראלים צריך להיות כנים. החלופה להסכם הזה כנראה גרועה יותר. משטר הסנקציות עיכב מעט את האיראנים, אך שמר אותם בטווח של כשלושה חודשים מהגעה לכמות מספקת של אורניום לייצור פצצה גרעינית. גם עם הסנקציות, האיראנים לא עצרו את העשרת האורניום. ההסכם הנוכחי מרחיק אותם לטווח של שנה מ"שלב הפריצה". אופציה אחרת - תקיפה אמריקנית או ישראלית הייתה מביאה למלחמה אזורית כוללת, ובכלל זה תקיפת טילים על ישראל מצד חיזבאללה וגורמים אחרים. במידה רבה סכנת המלחמה לא הוסרה, אלא נדחתה למועד אחר.
הסכנה הגדולה יותר שטמונה בהסכם הזה קשורה דווקא לעתידו של המזרח התיכון. משוואת הכוח הסונית-שיעית הוכרעה היום. התאריך הזה, 14 ביולי 2015, עוד עלול להירשם כאחד הימים האפלים בהיסטוריה של האזור ובעיקר בכל הקשור לעתידן של המדינות הערביות הסוניות המתונות.
איראן תצא מההסכם הזה מחוזקת
זה כמה שנים שמדינות כמו מצרים, סעודיה, ירדן ונסכויות המפרץ נלחמות באיסלאם הקיצוני מבית דאעש ואל-קאעדה מחד, ובציר השיעי בהנהגת איראן מצד שני. כעת המלחמה שלהן צפויה להיות מסובכת הרבה יותר. איראן תצא מההסכם הזה מחוזקת, יציבה ובעלת משאבים בלתי נדלים שיופנו כדי להחליש את המשטרים הללו בכל דרך אפשרית. ההסכם שיביא להפשרת מאות מיליארדי דולרים לטובת איראן, יאפשר לה לשלוח זרועות ארוכות לכל מדינה באזור ולייצר מוקדי השפעה גם במקומות שהיא אינה נמצאת בהם כרגע.
זו הבשורה הקשה ביותר שיכולה להיות לבית המלוכה הסעודי או לנשיא מצרים עבד אל פתח א-סיסי, וכמובן גם לישראל. הדוגמה הבולטת ביותר שניתן להציג מהימים הללו, היא שאיראן - אשר עיכבה בארבעת החודשים האחרונים את העברת התמיכה לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי, בגלל חשש מבעיות תקציביות, חידשה ממש בימים האחרונים את העברת הכספים לארגוני הטרור הפלסטינים בעזה, לנוכח ההבנה שהסכם יהיה גם יהיה.
קשה לומר שמישהו באזור - ישראלי, פלסטיני, ערבי או איראני, הופתע מההסכם. שני הצדדים, בעיקר ארצות הברית ואיראן, רצו בכך. הנשיא אובמה רצה הישג למדיניות החוץ שלו ורוחאני וזריף רצו את תמיכת העם. שני הצדדים יגזרו את הקופונים שלהם: אובמה יזכה להערכה ציבורית על ההסכם ורוחאני יתמודד כנראה גם בבחירות של 2017 על תפקיד הנשיא וייבחר.
מי שישלמו אלה תושבי המזרח התיכון, בעיקר הסונים וכמובן הישראלים. אפשר להבין את רצונו של הנשיא אובמה בהישג שכזה, שירחיק את איראן מהפצצה הגרעינית. הבעיה שהמחיר כבד, אפילו כבד מאוד. במובנים מסוימים, הנשיא אובמה העדיף את "השטן הגדול" מאיראן, על "השטן הקטן" מדאעש. כ-30-20 אלף פעילי טרור מדאעש, דחפו אותו לזרועותיה של אחת המעצמות הצבאיות הגדולות של האזור עם צבא המונה מאות אלפי חיילים ובעל ארסנל נשק קטלני שיכול לפגוע גם באירופה. אז אם מישהו חשב שההגיון והשכל הישר אינם פועלים רק במזרח התיכון, גילינו היום שגם באזור שדרות פנסילבניה יש בעיות קליטה.
(עדכון ראשון: 23:33)