חנות הקעקועים של ווליד אבו עאייש שוכנת כמה מאות מטרים בלבד מכנסיית המולד. במעלה אחד הרחובות המובילים אל השוק, בקומה השנייה, הוא מקבל את פנינו בזרועות מעוטרות ציורים וחזה עם כתובת קעקע של ישו. את החנות יוצאת הדופן הזו, לדבריו היחידה בגדה המערבית, הוא פתח לאחר שבמשך תקופה ארוכה למד את המקצוע בחנות כתובות קעקע ברחוב יפו בירושלים. "קהל הלקוחות הוא ברובו נוצרי, פחות מוסלמי. עבורם זה חראם, אסור. גם אצלכם היהודים זה אסור", הוא אומר.
מתברר שלא מעט מהתיירים הנוצרים שמגיעים לביקור במקום שבו נולד ישו על פי האמונה המסורתית מבקשים לקעקע על גופם צלב, אולי כניסיון אקסטטי לצרוב בגופם את החוויה הרוחנית. וכך מדי פעם ניתן למצוא בחנות הקטנה והמטריפה עשרות גברים, נשים, זקנים וזקנות, שיושבים וממתינים בתור הארוך לקעקוע של צלב. על מסך הפלזמה שלו מופיעה דוגמה של כתובת קעקע, באנגלית, על זרוע של אדם: "ליאור, גם כשאני לא איתך, אני תמיד איתך. 18.1". מתברר שזוג ישראלים יהודים התעקשו שדווקא ווליד יקעקע על גופם את הכתובת הזו כסמל לאהבתם הגדולה. "אני עובד עם כל הקבוצות הנוצריות: קופטים, אשורים, ארמנים. כולם רוצים את הצלב. יש לי רישיון מיוחד להפעלת החנות הזו, אבל כן - יש לי חשש מכל מיני קבוצות מוסלמיות קיצוניות שינסו לפגוע בנו".
כ-30 מטרים בלבד מהחנות מגיעים מתפללים מוסלמים רבים למסגד המרכזי של העיר. ממול מתאספים מאות תיירים נוצרים ברחבת הכניסה של הכנסייה. ניכר שזרם העולים הנוצרים לרגל הוא גדול, ועוד ועוד קבוצות מגיעות, ברובן היישר מישראל. זו למעשה בית לחם. העיר שבה הנוצרים והמוסלמים למדו לחיות בדו-קיום והענף הכלכלי החשוב בה הוא התיירות, עם תלות ניכרת בצד הישראלי.
בארץ פלסטין - כתבות נוספות:
אין משכורות, אין עבודה, אין חיים. אינתיפאדת הרעבים בדרך
בג'נין יורים, אבל רק כדורי צבע
הצעירים בחברון חולמים שחמאס ייקח אותם לבלות בים בתל אביב
היחסים בין בני הדתות בעיר ידעו בשנים עברו, בעיקר בתחילת האינתיפאדה השנייה, לא מעט מורדות. כיום אפשר לתאר את המצב כשקט ורגוע הרבה יותר. ועדיין, בקרב המוסלמים ניתן לשמוע לא מעט טענות על הכוח ועל העושר הרב שנצברו כאן בידי הנוצרים. בסמטה המקבילה פתחו האחים אבו נאיפ סניף של רשת בתי הקפה האמריקנית "סטארבקס", אך ללא רישיון הפעלה. עאדל, אחד האחים, שבבעלותו גם מסעדה של אוכל ערבי, טוען שהמרוויחות הגדולות כיום מהתיירות בבית לחם הן 12-10משפחות נוצריות גדולות.
"הם בעלי בתי המלון וחנויות המזכרות", הוא אומר. "המרוויחים האחרים הם הישראלים", הוא מוסיף. "הרי התיירים כמעט ולא מסתובבים בעיר. הם הולכים לישון בישראל, ואז מי שבא לישון כאן אלה בדרך כלל התיירים העניים יותר, כמו ניגרים ומצרים". לדבריו, במשך חודשי המלחמה בעזה בקיץ האחרון, ומיד לאחריה, הייתה נפילה גדולה במספר התיירים. "המצב הכלכלי בעיר קשה מאוד, שלא תטעה. רק מעטים יוצאים לעבודה בישראל, 70% מהצעירים כאן לא עובדים", הוא אומר.
"אין כאן עבודה, וגם מי שעובד מרוויח כלום"
לא הרחק מ"סטארבקס" גרסת בית לחם נמצא השוק המקומי. לכאורה תנועת העוברים והשבים ערה, אולם כולם ללא יוצא מן הכלל מתלוננים כאן על המצב הכלכלי. המאכל המקומי הנפוץ בבסטות הוא הכבד המבושל של עגל וכבש, בתוך פיתה.
במספרת סמיח מסתפרים באותה שעה כמה צעירים תושבי בית לחם. כולם סטודנטים מוסלמים באוניברסיטה בעיר, מלבד מוחמד, הספר, בן 22 בלבד. האחרים, מועתז ומחמוד, מובטלים. לכולם יש חלום משותף: לעזוב את בית לחם ואת השטחים בכלל ולעבור להתגורר בחו"ל.
"אני לומד באוניברסיטה הנדסת תקשורת ומסיים בשנה הבאה", מספר מועתז, בן 21. "לאחר מכן אני רוצה לטוס מפה ולעבור לעבוד באיחוד האמירויות. למה? כי אין כאן עבודה, וגם מי שעובד מרוויח כלום. אף אחד לא רוצה לפתוח עסקים בעיר הזו. לאחים שלי אין אישורי עבודה בישראל. הנושא המדיני-פוליטי, חמאס או פתח, לא מעניין כאן אף אחד. כל החברים שלי פה רוצים לעזוב". גם חברו מחמוד, בן 21, חושב כמוהו. "אני אחפש עבודה כאן אבל אני רוצה לעבור למפרץ , שם אפשר למצוא עבודה ומשכורת טובה".
איך זה שהעיר שקטה כל כך?
"כי אף אחד לא רוצה בעיות. ברגע שתעשה משהו, יעצרו אותך. הישראלים או הרשות".
ואיך היחסים כאן עם הנוצרים? יתנו לכם להתחתן עם נוצרייה?
"עקרונית אין שום בעיה בין נוצרים ומוסלמים, יש לנו חברים נוצרים והכל בסדר. אבל להתחתן זה סיפור אחר. אם מוסלמי ירצה להתחתן עם נוצרייה המשפחה שלה תמנע את זה ואם נוצרי ירצה עם מוסלמית, המשפחה שלה לא תסכים".
ועדיין, הסיפורים אודות התנכלותם של המוסלמים, בעיקר פעילי הארגונים, לנוצרים תושבי בית לחם ובית ג'אלא, נראים כמו היסטוריה רחוקה. מהבתים של בית ג'אלא נהגו לטווח את גילה בתחילת האינתיפאדה השנייה. צה"ל היה משיב אש לעבר הבתים שהיו שייכים למשפחות נוצריות אמידות, שמתברר שהחמושים, חלקם מאזורים שמחוץ לעיר, השתלטו עליהם ועשו בהם ככל העולה על רוחם בידיעה ברורה שבעלי הבית הנוצרים הם אלה שישלמו את המחיר. לא מעט משפחות נוצריות עזבו את העיר באותה תקופה, אולם כיום ההגירה השלילית מהעיר היא תופעה חוצת דתות.
"הנוצרים והמוסלמים חיים בסדר ביניהם", מספר לנו מוחמד סבאטין, בן 40 מהכפר חוסאן, בעליה של חנות בגדים לילדים בשוק. "לפעמים יש בעיות אישיות קטנות, קצת קטטות, אך לא מעבר לזה. באופן כללי המצב רגוע, אבל כלכלית המצב על הפנים. יש שיעור אבטלה עצום, ואנחנו המוסלמים בכלל לא עובדים בתיירות. אולי 2% מהמועסקים בתחום הזה הם מוסלמים, וכל היתר נוצרים. תראה מה קורה עם החנויות מסביב לכנסייה, כולן של משפחות נוצריות ידועות. אם היו מאלצים כל תייר לשלם עשרה דולר עבור ביקור בעיר ומשתמשים בכסף הזה כדי לחלק בין התושבים, המצב הכלכלי היה טוב הרבה יותר. אבל כל אחד שומר את הכסף לעצמו. מי אחראי לזה? הממשלה. ואני אומר לך: אם המצב הכלכלי הנוכחי יימשך ככה והאבטלה תמשיך לעלות, זה יוביל לאינתיפאדה".
אולם גם מוחמד מודה, שאף אחד כאן כבר לא באמת רוצה אינתיפאדה. "הצעירים? הם רוצים עבודה, להתחתן, לא מלחמה או אינתיפאדה. ואני, הרי יש לי ארבעה ילדים, אני עושה עסקים עם ישראל, אתה חושב שאני יכול לחשוב על משהו אחר מלבד ביזנס? אבל אם הילדים שלי יהיו רעבים, אז בוודאי אחשוב על דברים אחרים".
ולמה אין אינתיפאדה? הרי אתה אומר שהמצב הכלכלי רע.
"כי הרשות לא רוצה כאוס. רוצים חוק וסדר. וכל עוד זה כך, זה נשמר. רוב הכלכלה הפלסטינית תלויה היום במשכורות של הרשות, אז אין אינטרס לפגוע ברשות וביציבות השלטונית".
בינתיים נכנסת לכנסיית המולד עוד קבוצה, הפעם מאוקראינה. המדריך הפלסטיני מדבר רוסית שוטפת. הם מגיעים לרוב מלווים במדריך ישראלי, שמפנה את הדרך למדריך הפלסטיני. לאחר הביקור בכנסייה, ייצאו לארוחת צהרים בעיר ואז יחזרו לישון בישראל.
תאמר, מדריך תיירים ממזרח ירושלים, הגיע עם קבוצה מגרמניה. הוא עובד עם חברה ישראלית והם אוכלים צהרים במסעדת "הכיכר". "תיירות חלופית", הוא קורא לז'אנר הזה של התיירים. "הם באים לראות את המקורות של הסכסוך, באים להבין את המצב. ולא סתם כדי לטייל", הוא מסביר.
הכנסייה עצמה מחולקת לשלוש כנסיות נפרדות: האורתודוקסית-יוונית, הארמנית והקתולית. לכל אחת יש את השטח שלה. במקום יש שוטר פלסטיני שתפקידו בעיקר לחצוץ בין הכמרים שמדי פעם נקלעים לתגרות בינם לבין עצמם. כלומר, כמרים מכנסייה אחת נגד כמרים מכנסייה אחרת, בגלל ריבים על סמכויות ושטחים בתוך כנסיית המולד. אחד המדריכים ניגש אל זוג תיירים שהגיע באופן עצמאי לכנסייה. הוא מציע את שירותיו אך הם דוחים אותו בנימוס. לדבריו, מספר התיירים בעיר פחת בעקבות המלחמה האחרונה בעזה והמצב במזרח התיכון.
"האנשים האלה לא מבינים באזור", הוא טוען. "הם לא יודעים מה ההבדל בין עזה ובית לחם או בין דאעש לבין הגדה המערבית. עבורם הכול זה אותו הדבר, ולכן כיום לא מעט תיירים נוצרים פוחדים לבוא לכאן. המצב הכלכלי הולך ונהיה קשה. התיירות אינה מכניסה מספיק כסף לתושבי העיר אלא רק לקבוצה מצומצמת ויותר ויותר אנשים רוצים לעזוב. הם לא רוצים בלגן והתעייפו מלהילחם".
בדהיישה הייאוש השתלט על הכול
"12 אלף איש מתגוררים שם בצפיפות דיור שהיא מן הגבוהות בעולם, והבתים מגובבים זה על זה, וכל בית אב מצמיח סביבו גידולי בטון מכוערים, ומוטות ברזל חלודים מתגיידים על פניהם ופורצים מתוכם כאצבעות פרושות" (דויד גרוסמן, "הזמן הצהוב", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987).
28 שנים חלפו מאז שפורסם הספר "הזמן הצהוב", שנפתח בתיאור של מחנה הפליטים דהיישה שמדרום לבית לחם. קשה להאמין, אבל לא הרבה השתנה בסמטאות המחנה. הצפיפות אותה צפיפות, וכך גם העוני, האבטלה והמצוקה. מספר התושבים עומד כבר על 13,500. הדבר הבולט שנראה שונה מהמצב שמתאר גרוסמן בספרו הוא שבמקום בורות המים והביוב הזורם, המים כיום נאגרים בטנקים שחורים גדולים על גגות הבתים והביוב הוסדר. מה שמתרחש בפאתיו של המחנה ממחיש את עליבותו. מול הכניסה אליו מוקם בימים אלה קניון מסחרי גדול ותחנת הדלק הישנה התחלפה בחדשה ומודרנית. בקצה הצפוני, בואכה בית לחם, מוקם מרכז תרבות, ספורט ועסקים ענק, במימון ממשלת רוסיה. ממזרח למחנה נבנים בניינים חדשים של מכללה אקדמית ומרכז תרבות. באותה שנה שבה כתב גרוסמן את הדברים על המחנה פרצה האינתיפאדה הראשונה. אך כאן, הייאוש השתלט על הכול. קשה למצוא כאן אפילו צעירים שמדברים במונחים של אלימות או התקוממות.
"הצעירים במחנה חסרי עבודה. אני מדבר איתך על כמעט כולם", אומר מאמון א-לחאם, ראש מרכז "פיניקס" למען הפליטים. "הם לא מועסקים בתיירות ואין להם אישורי עבודה בישראל. מעטים עובדים עבור הרשות. זהו. מי שיכול עוזב את המחנה כמובן אבל אין כאן הרבה כאלה שיש להם כסף. הבעיות כאן מרובות: מחסור במקומות עבודה, הצפיפות, הפגיעה בכבודו של האדם וגם סמים. אבל בשונה ממחנות פליטים אחרים, אין כאן הפרדה ברורה בין המחנה לעיר. דהיישה היא חלק מבית לחם. זה לא כמו בלטה או ג'נין. גם התושבים כאן השתלבו יפה ברשות הפלסטינית. מושל ג'נין, ראש המודיעין הכללי, ראש בתי הדין הצבאיים, עיתונאים. כולם באים מכאן מדהיישה. נכון, במחנה האבטלה יותר גבוהה מאחר שהמשפחות העירוניות שולטות בשוק התיירות ובשוק הנדל"ן, אבל שיעור ההשכלה האקדמית כאן הוא מהגבוהים בגדה אפילו יותר מירושלים המערבית. יש לי שתי אחיות, שתיהן רופאות, אחת בהדסה עין כרם. וגם כאן אנשים מתעניינים בפרנסה. ואם יש לך מקור הכנסה טוב, אז ברור שלא תדבר על זכות שיבה ומלחמה או אינתיפאדה".
אז לאן הפלסטינים הולכים היום בעינייך?
"לדעתי האידיאולוגיה התחלפה. רובנו כבר נואשנו מחלום שתי המדינות והחלפנו אותו במדינה אחת לשני העמים. אני אומר לך, אני מוכן גם שלא ייתנו לנו לבחור לכנסת, אבל שנהיה אזרחים ישראלים, נוכל לנוע בחופשיות ולעבוד ולנסוע לחו"ל. אתם תקבלו אותנו כמו שאנחנו עם בעיית הפליטים. תחת ממשלה ישראלית, כן. שהם ינהלו לנו את העניינים".
בכביש הראשי של המחנה ניכרים סימני צמיגים שרופים. "הרשות עצרה תושב דהיישה בן 56 בגלל שלא שילם חשבון חשמל. אז יצאנו כל התושבים, חברי כל הארגונים, להפגנה וחסמנו את הכביש. זה לא הגיוני שיעצרו כאן אנשים שאין להם כסף לשלם חשבון חשמל", הוא אומר.
במחנה עצמו ניכרת תנועה ערה של אנשים. הפועלים חוזרים מהעבודה, רובם לא חוקיים, שנכנסו לישראל בדרך לא דרך. בכל פינה כתובת גרפיטי כזו או אחרת, ברובן בשבחה של "החזית העממית" דווקא ומחבלים כמו אלה שעשו את הטבח בבית הכנסת בהר נוף בירושלים. רק לפני שבועיים נהרג כאן צעיר מקומי מאש צה"ל, בעימותים שהתפתחו במהלך ניסיון לעצור חשודים בפעילות חבלנית. שקט, מתברר, אולי יש כאן כרגע, אבל נראה שכמו במזרח התיכון, הכול זמני.