פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הצעירים בחברון חולמים שחמאס ייקח אותם לבלות בים בתל אביב

      התסכול מהרשות ומתהליך השלום התקוע דוחק את הדור הצעיר לזרועות הארגון, אבל אם תשאלו אותם על מעורבות בטרור – השאיפות להפוך למהנדס ולהקים משפחה באות קודם. "בארץ פלסטין", סדרת כתבות של אבי יששכרוף על הרשות. פרק שלישי. דיווח לאולפן וואלה

      הצעירים בחברון חולמים שחמאס ייקח אותם לבלות בים בתל אביב

      (אבי יששכרוף מדווח מחברון לאולפן וואלה! NEWS)

      חברון, שעת צהריים. ליד אחת מהשלוחות של המכללה הטכנולוגית של חברון, "הפוליטכניקום", נרשמת תנועה ערה של סטודנטים וסטודנטיות. בקמפוס הראשי, משום מה, התנועה דלילה יותר. כמה מטרים בלבד מהכניסה, בקפיטריה ושמה MR TOST, אני פוגש את חבורות הסטודנטים, תחילה את הבנים, ולאחר מכן את הבנות. ממקומו שליד הדלת מציץ אלינו סוס, כן סוס, שמשום מה הוחלט לשכנו במקום. בכל זאת חברון. שישה צעירים שיושבים להם בשני שולחנות נפרדים באו לדבר על המצב בעיר, על פייסבוק וגם על פוליטיקה. אולי בניסיון שלי להבין ולפצח את התעלומה, "מה רוצה הדור הפלסטיני הצעיר", אולי בניסיון שלהם לראות "איך נראה ישראלי מקרוב". הם בני עשרים וקצת, הבנים לבושים בדיוק כמו מקביליהם הסטודנטים הישראלים, אך ניכר שתהום פעורה בין הצדדים.

      רק לפני כמה שבועות נערכו כאן בחירות לאגודת הסטודנטים של המכללה. פתח זכה ב-15 מושבים, חמאס ב-15 והחזית העממית במושב אחד בלבד. המגעים להקמת "קואליציה" עדיין נמשכים, אך ללא ספק מדובר בהישג גדול לחמאס. הארגון שאנשיו נרדפים על ידי שב"כ וצה"ל מצד אחד והרשות הפלסטינית מצד שני, מפגין יכולת הישרדות מרשימה וזוכה לתמיכה נרחבת בקרב הצעירים דווקא - ולא רק בחברון שנחשבת למעוז מסורתי של הארגון. בבחירות דומות שהתקיימו באוניברסיטת ביר זית שמצפון לרמאללה, זכה חמאס בראשות אגודת הסטודנטים, עם 26 מושבים אל מול 19 בלבד של הפתח. ונזכיר שוב, זהו ארגון במנוסה שנרדף מכל הכיוונים.

      ארץ פלסטין - הפרקים הקודמים
      אין משכורות, אין עבודה, אין חיים. אינתיפאדת הרעבים בדרך
      בג'נין יורים, אבל רק כדורי צבע

      ארץ פלסטין חברון (מערכת וואלה! NEWS , לואי אבו הייקל)
      מאסו בפתח, אבל לא בדרך לטרור. אמג'ד אבו חאלף, יצחאק רג'בי וחמזה טובאחי (צילום: לואי אבו הייקל)

      "החמאס פופולרי כאן כי הוא בחר בדרך של 'ההתנגדות'. לא בגלל המפלגה או הפוליטיקה", אומר יצחאק רג'בי, בן 21, רווק, המתגורר בשכונת ג'בל ג'והר ונמצא בשנה השלישית ללימודי הנדסה אזרחית. יש לו חשבון פייסבוק, כמובן, אך הוא מעיד על עצמו שאינו נוהג להתחיל עם בחורות שם. "פה בחברון זה אחרת. אנחנו מסורתיים ומכבדים את הדת", הוא אומר, ומיד מעביר את השיחה לנושא החשוב לו באמת - "מבחינתנו מה שנלקח בכוח, יוחזר בכוח".

      אז למה אתה לא ב"התנגדות" ומצטרף לזרוע הצבאית?

      "אנחנו לא פיזית איתם, נכון, אבל אני תומך בהם. בוא נאמר שאם הייתי מצטרף אליהם, הייתי עלול להיעצר ובנוסף אפשר לשכוח מעבודה ברשות הפלסטינית".

      ליד יצחאק יושב אמג'ד אבו חאלף, בן 21 אף הוא, תושב ג'בל זייתון בחברון, רווק, תלמיד שנה שלישית למנהל עסקים. אני מנסה להבין למה בחר בפוליטכניקום. "כולם יודעים שיש להם חוג מצוין למנהל עסקים", הוא מסביר. "ואני רוצה לעבוד בעיר אחרי שאסיים את הלימודים. להגיד לך שאני יודע מה אני רוצה לעשות? לא בטוח. אבל אני מקווה להיות יום אחד איש עסקים".

      "ללא ספק חמאס. לפעמים צריך לדעת להילחם"

      הסיפור של אמג'ד מעט שונה. הוא קרוי על שם בן דודו, שנהרג בשנת 1994 בהיתקלות עם כוח מסתערבים. אמג'ד מספר שבן דודו השהיד היה פעיל בזרוע הצבאית של החמאס, עז א-דין אל-קסאם.

      אתה יודע מה קרה לו?

      "כן, הוא ישן בלילה והם הקיפו את הבית וירו עליו טילים והרגו אותו יחד עם עוד כמה מהחברים שלו". בדיקת ארכיון מעלה שבאותה תקרית גם נפצע חייל דובדבן מירי פעילי החמאס. אמג'ד לא מהסס: "עבורי זו גאווה גדולה שהוא נהרג כך. כשהיד".

      ואתה גם עם החמאס?

      "אני עם פלסטין. לא תומך בשום קבוצה או מפלגה. אני יכול לומר לך שחמאס פופולרי כאן מאוד. ויש כיום נגדם מלחמה מבפנים (הרשות הפלסטינית-א.י) ומבחוץ (ישראל, מצרים וכו' –א.י). אני תומך במי שמשרת את הפלסטינים ואת הסוגיה שלנו. אז אם אתה שואל אותי למי הייתי מצביע, לחמאס או לפתח? ללא ספק חמאס. למה? כי לפעמים אתה צריך לדעת להילחם כדי לקבל את מה ששלך. ישראל היום רוצה את כל פלסטין. היא לא מוכנה להסדר. ואם היו לוקחים לך את הבית אז מה היית עושה? אני אומר לך, אם היו פה בחירות כלליות, הם היו מנצחים ללא ספק".

      פועלים במפעל אבן ושיש בחברון (מערכת וואלה! NEWS , לואי אבו הייקל)
      רק רוצים לעבוד. פועל במפעל שיש ואבן בחברון (צילום: לואי אבו הייקל)

      אני מבקש להתעניין גם בדברים אחרים שאמורים להעסיק צעירים בגילו, מעבר לפוליטיקה. אמג'ד זוכה ללא מעט מבטים מהצעירות הפלסטיניות שנכנסות. לא מבטים גלויים, כמו של צעירות ישראליות, אלא נסתרים יותר. לא נראה שהוא מודע לכך יותר מדי. "יש לי פייסבוק ולא, אין לי חברה. זה לא נהוג. אני יכול לכתוב למישהי בידידות בפייס, אבל לא מעבר. אם אני רוצה להכיר מישהי, אני חייב ללכת אליה הביתה עם המשפחה ושם להכיר, ואז מתחילה מעין תקופת אירוסין שנמשכת פרק זמן לא מוגבל".

      בצד יושב ושותק מעט הביישן שבחבורה, חמזה טובאחי. אביו איש עסקים חברונאי שמבקר באותו יום בישראל לרגל עסקיו. הוא בן 20 בלבד, לומד ראיית חשבון וגר בדרום העיר. "אני לא רואה אפשרות שיהיה שלום עם ישראל לצערי. אני יכול להגיד לך שכל אחד מהפלסטינים רוצה בסך הכול שקט. לא בלגן. אני אזרח פלסטיני, נכון, אבל אסור לי ללכת לים. למה?"

      חמזה הוא היחיד מבין השלושה שאין לו פייסבוק. לדבריו, זה פשוט משעמם אותו. "אני הולך לאוניברסיטה, לעבודה אצל אבא שלי במפעל, ובלילה אני מבלה עם חברים".

      ומה אתם עושים?

      "אנחנו נפגשים ומשחקים פלייסטיישן או משחקי מחשב אחרים", הוא מספר, ומבהיר: "לא, מה פתאום אלכוהול, זה אסור". חמזה חלום להיות רואה חשבון, וכמו חבריו, גם הוא רווק.

      שוק בחברון (מערכת וואלה! NEWS , לואי אבו הייקל)
      "כל אחד מהפלסטינים רוצה בסך הכל שקט. לא בלגן". שיפודיה בחברון (צילום: לואי אבו הייקל)

      בשולחן הסמוך יושבות שתי סטודנטיות. שיהאד ופידא, בנות 21. הן לומדות ניהול פרויקטים. לדברי שיהאד, אף פעם לא פגשה בישראלי. או בישראלית. "אני רק יודעת שהם האויב. כשהיינו קטנים עוד ראינו קצת טלוויזיה ישראלית, בשפה הערבית, אבל עכשיו גם זה לא".

      למי היית מצביעה אילו היו מתקיימות בחירות כלליות?

      "בטוח לא לפתח. כנראה לחמאס. אם הפתח היה כמו בימיו של יאסר ערפאת אז כן, אבל פתח התקלקלה וכבר לא אכפת לה מפלסטין. אני לא מאמינה ברשות הפלסטינית, אף אחד לא מאמין. הם לא עשו בשבילנו דבר, אין לנו מדינה".

      אבל מה עשה חמאס?

      "חמאס הוא ההתנגדות, הוא שונה. כאשר הרשות הפלסטינית מתנגדת ל'התנגדות' וחמאס בעד, אז ברור מי טוב יותר. העם הפלסטיני היה במצב של שינה, וחמאס מנסה להחזיר לו את אדמתו. ותראה, רוב הציבור הפלסטיני תומך ב'התנגדות'. העזתים לדוגמה נלחמים. גם אנחנו חייבים להילחם, אבל אני מקווה שבסופו של דבר לא תהיה מלחמה, ואינשאללה יהיה שלום, אבל לצערי אני לא רואה את זה קורה". היא מספרת שיש לה כמעט 700 חברים ב"פייס". "אני לא גולשת שם הרבה, אם יש לי הודעות אז כן אבל לא מעבר. על החדשות אני עוקבת דרך מה שאנשים מעלים שם". חברתה פידא לא רוצה לדבר על פוליטיקה. היא חובבת סרטי אנימציה ומבלה בעיקר עם חברותיה בבתיהן. "אני רוצה לעבוד אחרי שאסיים את הלימודים במה שלמדתי, בכל מיני חברות גדולות. זה החלום שלי. גם אחרי החתונה".

      אמג'ד אבו חאלף, סטודנט במכללה הטכנולוגית בחברון (מערכת וואלה! NEWS , לואי אבו הייקל)
      מקבל מבטים מכל הבחורות. אמג'ד אבו חאלף (צילום: לואי אבו הייקל)

      הסטודנטיות עוזבות ובינתיים מתגודדים סביב הצעירים שדיברתי איתם עוד כמה סטודנטים שמבקשים לדעת על מה הריאיון, ומה עושים כאן ישראלים. אמג'ד טוען שאין סיכוי אמיתי לשלום אתנו. "אין מצב של אפשרות להסכם שלום. ישראל לא רוצה. אני פגשתי גם יהודים שאמרו לי שזו מדינה לא חוקית. ואני אומר לך, אני ראיתי באינטרנט סרטונים של צעירים בגילי וילדים מישראל מבתי הספר שלהם. מלמדים אותם שם שאנחנו טרוריסטים ומלאי שנאה. אז איך אפשר לעשות איתם שלום? זה הדור הצעיר בישראל. אני רואה את החיילים במחסומים שמתגרים בנו ללא סיבה, הילדים של המתנחלים בתל רומיידה גם. ולא, אנחנו לא רוצים אינתיפאדה שלישית עכשיו, זה רק בידי ישראל. אבל אם יתקפו אותי בביתי בוודאי שאגן על עצמי. הצעירים שלנו רק רוצים שקט ושלום". יצחאק מסכים איתו.

      הסתירה בדבריהם אינה מטרידה אותם. עבורם קיומה של מדינת פלסטין אחת מהים ועד הנהר, אינו סותר את רעיון "השלום". "מאות שנים חיו יהודים ומוסלמים יחד", אומר יצחאק, "למה צריך את מדינת ישראל? על פי האיסלאם אנחנו מחויבים להגן על הנוצרים ועל היהודים, כמו שהנביא מוחמד הגן על שכנו היהודי". אמג'ד מהנהן אבל ממשיך בשלו. "התעייפנו ממלחמה. רוצים שלום. לא רוצים בעיות. למה צריכים לעכב אותי ולחקור כשאני בדרך לבית שלי מהמכללה? למה אסור לי להיכנס לירושלים? אני רוצה לנסוע לבקר בתל אביב, בחיפה, ללכת לים. אבל אפילו לאבא שלי אסור להיכנס לישראל כי בן דוד שלי 'שהיד' של חמאס".

      מה אתם חושבים על דאעש?

      יצחאק: "אין לי מה לומר על 'החיילים' שלהם. המנהיגים שלהם טועים, המחשבה שלהם שגויה. האסלאם אינו בעד רצח של חפים מפשע, לא בעד מלחמה או הרג ילדים".

      אמג'ד: "הרוב הגדול נגד דאעש. לא תמצא פה אנשים שתומכים בהם".

      החבורה שלפניי אוהבת סרטי אקשן, אבל לכל אחד יש את ההעדפות שלו. "אני מעדיף סרטים טורקיים ומרדפי מכוניות", אומר אמג'ד. חמזה לעומת זאת מעדיף את הוליווד, וספציפית את ג'ייסון סטיית'ם. יצחאק חובב סרטים הודיים דווקא. בית קולנוע אין בחברון, כמובן, אבל טלוויזיה יש. השלושה רואים עצמם נשארים בעיר, אבל יש להם גם חלומות לבקר בחו"ל. חמזה מספר שביקר בעבר בשיקגו וש"יש שם הרבה ביזנס". אולם כשניסה לאחר סיום התיכון להגיע לשם שוב, בקונסוליה האמריקנית סירבו לתת לו ויזה. בינתיים נשארים בחברון.

      פועלים במפעל אבן ושיש בחברון (מערכת וואלה! NEWS , לואי אבו הייקל)
      חמישית מהתוצרת הזאת תגיע לישראל. מפעל שיש בחברון (צילום: לואי אבו הייקל)

      למרות הקולות הקיצוניים שנשמעים מהדור הצעיר, חברון רחוקה מלשדר תחושה מאיימת. זה עלול להיות מטעה במקצת, מאחר שלא מעט תאי טרור פעלו כאן במשך השנים וככל הנראה עדיין קיימים. מאחת השכונות בצפון-מערב העיר, יצאו שני החוטפים מתוצרת חמאס, עמר אבו אל-עיישה ומרוואן קוואסמה, שרצחו את שלושת הנערים הישראלים ביוני שעבר. אולם נראה שהעיר הספיקה לשכוח את הסערה שפקדה אותה בקיץ הקודם. מרכז חברון שוקק, והאזור הזה נחשב למרכז החשוב ביותר של תעשייה ומסחר בגדה המערבית. בדרום העיר שוכן לו אזור התעשייה, עם עשרות מפעלים, רובם בתעשיית האבן, מכל הסוגים והמינים. שיש, מצבות, בלוקים.

      אבו רמי הוא מנהל העבודה של אחד מהמפעלים הללו. לדבריו, חמישית מהתוצרת שלו מועברת לישראל, והיתר לשוק הפלסטיני – הרוב לגדה, ומעט לעזה. כמעט כל בעלי המפעלים כאן עושים עסקים עם ישראל ומכירים ישראלים. הם קונים את חומר הגלם ממחצבות באזור, והופכים אותו לאבני בניין. "בעבר היו מייבאים אבנים מאיראן או מטורקיה. אך האבן משם מתחממת מהר. האבן של חברון, לעומת זאת, ידועה ככזאת ששומרת על בידוד ולא מתחממת במהירות".

      אבו רמי מספר שהמצב הכלכלי אינו מזהיר, אבל המפעל מקבל לא מעט הזמנות. "אני דורש תשלום מראש לפני ביצוע ההזמנה", הוא אומר. "כי לא לכולם יש כסף לשלם. אם המצב יישאר כמות שהוא, חלק מהמפעלים ייסגרו וזה ישפיע על המצב הפוליטי". בינתיים המכונות ממשיכות לנסר בסלעים האדירים שמגיעים לכאן. לאחר תהליך לא פשוט וארוך מתקבל המוצר המוגמר, לא לפני שפועל ושמו תאמר עושה פוליש. לדבריו הוא מרוויח עשרה שקלים לשעה. משכורת ממוצעת לפועל צעיר שכמותו.

      אבו רמי, מנהל עבודה במפעל אבן ושיש בחברון (מערכת וואלה! NEWS , לואי אבו הייקל)
      המצב הכלכלי לא מזהיר, אבל ההזמנות עדיין זורמות, והמכונות עדיין מנסרות בסלעים. אבו רמי, מנהל העבודה במפעל (צילום: לואי אבו הייקל)

      תעשיית האבן כמובן אינה התעשייה היחידה בעיר. אחד המפעלים המפורסמים ביותר של חברון,הוא "רהיטי חירבאווי". המפעל מייצא סחורה לכל נקודה כמעט במזרח התיכון, וידוע באיכות הגבוהה של מוצריו. ברחבי הגדה אף הוקמה רשת "הום סנטר חירבאווי", שמשווקת לא מעט מוצרי יוקרה לבית. תעשיית העורות משגשגת בעיר, וכך גם הזכוכית והנעליים.

      ואיך אפשר בלי האוכל החברונאי המפורסם, עם שלל המאכלים הערביים. אחת המסעדות המפורסמות ביותר, "מסעדת אבו מאזן", החלה דרכה כקיוסק קטן באזור התעשייה. לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, החליטו הבעלים להקים סניף חדש נגיש יותר במרכז העיר. לפני כשלושה חודשים פתחו מיזם חדש, שנראה כמעט הרפתקני: "בית מלון אבו מאזן", ואין קשר ליו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. הפאר ניבט כאן מכל עבר. תשע קומות, עם 51 חדרים, ברמה של ארבעה כוכבים. גרם מדרגות מפואר לקומת האירועים - חתונות או כנסים. "החלטנו לפתוח מקום חדש שאין כמותו בחברון", מספר לנו בנו של הבעלים, מאמון ג'מל. "באים לכאן לא מעט אנשי עסקים מרחבי הגדה והרצועה. חברות שעושות כנסים בני כמה ימים לעובדים שלהן. אנחנו רק בהרצה אבל אלחמדוללה, המקום עובד. יש ימים שאין כמעט תפוסה וימים אחרים שכמעט מלא. המחיר לחדר הוא 70-80 דולר ללילה"..

      פועלים במפעל אבן ושיש בחברון (מערכת וואלה! NEWS , לואי אבו הייקל)
      מעצמת השיש של המזרח התיכון. מפעל שיש בחברון (צילום: לואי אבו הייקל)

      אתה לא מפחד שלא תהיה לכם עבודה? השקעתם כאן המון כסף.

      "השקענו כאן כמיליון וחצי דולר. אם אתה עוקב אחר החדשות אז ברור שאתה מפחד. אבל אם אתה מתרכז בחיים, אז אתה מבין שיש כאן אפשרות לעשות פה עסקים. ואנשים רוצים לחיות. ברור שלאחר החטיפה של שלושת הנערים הישראלים הייתה מכה כלכלית קשה לכולם. בוטלו הזמנות למסעדה שלנו לדוגמה. אבל עכשיו העניינים חזרו לשגרה".

      את המלון מנהל רג'אח אבו עלאן מדהריה שבדרום חברון. הוא עבד בבתי מלון בישראל במשך 17 שנים ומדבר עברית שוטפת כמעט ללא מבטא. "סוכנת נסיעות ישראלית שבאה לבקר כאן הייתה ממש בהלם מהרמה של המקום, מהחדרים". שניהם מסכימים שאם היו באים לכאן ישראלים יהודים, היו מארחים אותם בשמחה.

      כמה דקות נסיעה מכאן, רחוב השוהדא המוכר ומערת המכפלה. החנויות עדיין סגורות וכמעט לא נראים פלסטינים ברחובות. החיילים ושוטרי מג"ב מתוחים ועצבניים. חברון, עיר האבות, מאז וכמו תמיד, ממשיכה לסבול מפיצול אישיות.

      שוק בחברון (מערכת וואלה! NEWS , לואי אבו הייקל)
      הכלכלה נפגעה מהחטיפה, אבל הרוב כאן תומך בחמאס. חברון בפיצול אישיות (צילום: לואי אבו הייקל)