אין משכורות, אין עבודה, אין חיים. אינתיפאדת הרעבים בדרך

הקסבה של שכם. מעוז החמושים פעילי הטרור בגדה המערבית עוד מימי האינתיפאדה הראשונה. מכאן יצאו אינספור פיגועים נגד ישראלים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. קבוצות-קבוצות של חמושים נעו כאן, באור יום, ועשו ככל העולה על רוחן נגד ישראלים, נגד פלסטינים ונגד הרשות. כאן התנהלו כמה מהקרבות הקשים ביותר של צה"ל במבצע "חומת מגן", וגם בשנים לאחר מכן עוד המשיכו החמושים לעשות ככל העולה על רוחם. "פאודה", כאוס של ממש. בתחילה היו אלה גדודי חללי אל-אקצא של הפתח, ובשנים האחרונות של האינתיפאדה, "פרשי הלילה", פלג שהשתייך לגדודי אל-אקצא ששלטו במתחם הקסבה. אני זוכר את אחד המפגשים הראשונים איתם, בבית מסתור בקסבה (העיר העתיקה). בכל פינה של הרחוב הועמדו חמושים, שתפקידם היה להתריע מפני הגעת מסתערבים.

כיום זו כבר קסבה אחרת. מתויירת, מלאת חיים, צבעונית וססגונית. השוק שופץ והפך להיות מקורה. העירייה מפקחת כאן על הדוכנים והבסטות, ומדחני חנייה הוצבו בכל הסמטאות של מרכז העיר. לחובבי האוכל הערבי, זו פיסה של גן עדן קולינרי, לא פחות. באחת המסעדות הקטנטנות של הקסבה, "אל-עאקב", אני פוגש כמה מהפעילים המרכזיים באותן הקבוצות החמושות - מ', בעברו בכיר ב"פרשי הלילה". לידו עומדים סאמר וסמיר, סלאח שהשתחרר רק לפני כשבועיים ממאסר של תשע שנים בכלא הישראלי, וקאיד. אז, ב-2006, הם היו חמושים, עצבניים ומתוחים לקראת כל מפגש אפשרי עם ישראלי, ובוודאי מאפשרות של הגעת מסתערבים. מאז עברו תשע שנים, ומבחינתם תמו הימים ההם. שער ראשם כבר האפיר, הכרס גדלה מעט והם נינוחים יותר. כולם יושבים סביב שולחן גדול שעליו מעמיס בעל הבית עוד ועוד חביתות ירק (עג'ה), יוגורט עם ג'רג'ר ושום (והרבה ממנו) וכמובן חומוס עם בשר. בעל הבית מספר שאת המקום פתח סבא שלו, ב-1940. אין כאן שתייה, את זה צריך כבר להביא מהחנות ליד. חבורת המבוקשים לשעבר מדברת שוב ושוב על כסף, פרנסה וכלכלה. השלום בין העמים נראה כמו רעיון משעשע, לא יותר מזה. הסיכוי להתפרצות אלימה נוספת מרחף מעל.

"אינתיפאדת אל-ג'ועאן", הם קוראים לזה, אינתיפאדת הרעבים. מ' מספר שכבר ארבעה חודשים הוא וחבריו, שעובדים במנגנוני הביטחון הפלסטינים, מקבלים רק 60% מהמשכורת שלהם. בהתחלה, ישראל מנעה את העברת כספי המיסים של הרשות. אך גם אחרי שראש הממשלה נתניהו הסכים להעביר את הכספים - אבו מאזן לא להסכים לקבלם, משום שישראל ניכתה מהם את חובות חברות החשמל הפלסטיניות. "אנשים רעבים כאן, וזה יוביל לפיצוץ. ההנהגה שלנו עושה כל מה שרק אפשר כדי למנוע אלימות, אבל עד מתי זה יחזיק, אף אחד לא יודע", אומרים מ' וחבריו. "זו תהיה אינתיפאדה של רעב ושל עוני. אין עסקים. אתה רואה פה אנשים הולכים ובאים אבל אין 'חרכה', תנועת מסחר אמיתית".

ואתם תצטרפו?

"בסופו של דבר, אנחנו תלויים בהחלטה המדינית. לא נשעה שום דבר בלי הוראה של הרשות". חברו של מ', חברו, טוען שהכל תלוי בישראל. "כמו שהקואליציה אצלכם נראית כרגע, זה רק יילך ויחמיר. ההחלטה של ישראל לא להעביר כספים השפיעה פה קשה על כולם, והמלחמה הבאה תהיה על הכיס של כל אחד. אם אתם חושבים שאנחנו עייפים, אתם טועים. אתם הכרזתם עלינו מלחמה כלכלית. תראה את המצב לפני שבע שנים, ב-2008, כשהתחיל השקט. היה שיפור כלכלי משמעותי. הייתה עבודה, הייתה תנועה מסחרית. בתקופה האחרונה אין כלום. ואני אומר לך, אם ישראל תמשיך במדיניות שלה, הרחוב יתפוצץ".

מ', יוצא "פרשי הלילה", ממשיך: "כל ערב יש כאן חיפושים של הצבא, מעצרים. אנחנו אנשי ביטחון שפועלים כדי לעצור את כל מי שיפגע בחוק. אבל ישראל - בכלל לא אכפת לה. מול המציאות שמתעצבת, אין אפשרות לשלום, וגם לא מלחמה. אנחנו אפילו לא בהודנא (הפסקת אש זמנית – א.י). היה לנו חלום למדינה, שאליה נגיע באמצעות הרשות הפלסטינית. החלום לא התגשם, הכיבוש נמשך, והרשות נותרה. אני עובד במנגנוני הביטחון, ותומך בנשיא אבו מאזן. אבל אתה רואה שישראל מנסה לדחוף אותנו לפינה ולהביא להתמוטטות הרשות. ומה אז, מה יקרה אתכם? האם המטרה שלכם היא באמת להפיל את אבו מאזן, באמת חשבתם על זה?".

ובכל זאת, קשה לתאר כאן תחושה של "ערב אינתיפאדה". התור הארוך ל"כנאפה אל-אקצא", גורם לכל אחד מהממתינים להתרכז בכתום-כתום הזה, ולשכוח לרגע מהכיבוש ומההתנחלויות. במטבח מכינים מגשים על מגשים, לתפארת פלסטין. זו הכנאפה הטובה בעולם (בעיניי לפחות) ושמה מגיע למרחקים. חצי מנה עולה כאן שמונה שקלים בלבד. במרכז הקסבה אפשר למצוא את מסגד "אל-חנבלי". אבו אחמד, האימאם, עושה לנו סיור קטן במקום, שלדבריו נבנה לפני כאלף שנים. בתוך הכספת של המסגד הישן נושן הזה, הוא מחזיק בשלושה שלטים, שלפי האמונה נכתבו על ידי הנביא מוחמד עצמו, לא פחות. בכל 27 בחודש הרמדאן, הוא מוציא את השלטים מהכספת, וקהל עצום נאסף כאן כדי לראותם מקרוב ולקבל ברכה. כל אחת ואחת מהחנויות והמסעדות נושאת עמה היסטוריה של ממש. חנות החלבה של "אבו עאייש", למשל, פועלת מ-1860. טחינת אלג'מאל המפורסמת החלה גם היא בקסבה, וכמעט בכל סופר כיום בתל אביב אפשר כבר להשיג את המוצרים הללו. כמה עשרות מטרים מכאן, חנות קטנה לתיקון פרימוסים ופתיליות. כאילו הזמן עצר מלכת. בסמוך פועל החמאם הטורקי המפורסם של שכם ולאכזבת זיו קורן, הצלם, שרצה לתעד את המקום, זהו יום לנשים בלבד.

אבו עומאר הוא אחד מבעליה של חנות לחיג'אבים. הוא מסביר לנו את ההבדלים. "מנדיל זה לנשים מבוגרות. השל, זה יותר באופנה של הצעירות, ואתה רואה, יש כאן בשלל צבעים. רוב הנשים בשכם לובשות כיום של, זה לא עניין דתי אלא חברתי. אני מייבא את רוב הסחורה מטורקיה ומסין. וכן, העסק יחסית בסדר, אבל לא יותר מדי טוב. הרווח שלי מינימלי. אתה רוצה לדעת מי אלה שעושים הרבה כסף? כל אלה שמבריחים סחורות גנובות: בשמים, ויאגרה, מותגים מזויפים. בעיניי, כל הרשות הפלסטינית גנבים. גם חמאס". לדבריו, "כולם רוצים כאן לעשות כסף. גם אני. ואני אומר לך – בגלל המצב הכלכלי שאליו הגענו, ובגלל המצב המדיני, עדיף לנו שלא תהיה רשות פלסטינית. די, שיסגרו את העסק, שיהיה ממשל צבאי ישראלי של היהודים, וסלאמאת. או אינתיפאדה שלישית. אני אומר לך, כל הפלגים הפלסטינים, פתח, חמאס, כולם גנבים. לפחות היהודים לא גנבו מאתנו כסף".

יצחק, פקיד בכיר במשרד החינוך הפלסטיני, מסביר: "כל החיים כאן הם סביב הכלכלה, סביב המשכורות. המצב פה הולך ומחמיר. השוק ריק יחסית, לבעלי החנויות אין בכלל עבודה ואין הכנסות. אין חיים. אני לא רואה אינתיפאדה באופק, אבל יהיה כאן בלגאן. יהיו עימותים ותהיה אלימות, כמו הגניבות והפריצות שכבר יש". יוסף, מנהל של אחד מסניפי חברות החשמל בשכם וג'נין, מוסיף שלאנשים אין כסף לשלם את חשבונות החשמל. "כ-70% מהתושבים לא יכולים היום לשלם את החשבון. אז מה נעשה, מאיפה ניקח כסף? אנחנו באים אל האנשים האלה ומבקשים לשלם, והם אומרים לנו: 'בבקשה תנתקו אותנו מחשמל'. וזה מה שאנחנו עושים. אין להם חשמל בבתים. לפני כמה שבועות בא אליי סמנכ"ל של חברה גדולה ואמר לי, 'אין לי איך לשלם. תעשה מה שאתה רוצה'. העם כאן רוצה לאכול. אתה מבין שהמחירים כאן זה כמו בישראל, אבל עם משכורת רעב? אני איש פתח כל חיי, איש רשות. אני קורא מכאן לאבו מאזן, עזוב את הרשות הפלסטינית. עזוב ותן לישראל לנהל את העניינים. שהם ינהלו את השטח ונראה מה הם יעשו".

את התסכול מהרשות הפלסטינית, כמו את הזעם כלפי ישראל, אפשר לשמוע כאן בכל מקום. לעיתים יותר, וברוב המקרים פחות. במקום אחד בעיקר, הזעם מופנה יותר כלפי הרשות ופחות כלפי ישראל: מחנה הפליטים בלטה. המקום הזה נחשב תמיד למעין אקס-טריטוריה, גם עבור הרשות הפלסטינית, וכמו הקסבה, ידע קרבות קשים בשתי האינתיפאדות. אולם בשבועות האחרונים הפך בלטה למוקד חיכוך קבוע בין חמושים, חלקם מזוהים עם הפתח, לבין הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה. ביום שני השבוע, במהלך ניסיון מעצר בבית קפה במחנה, ירו שוטרים פלסטינים ברגלו של חשוד שהתנגד למעצר. מושל שכם, אכרם רג'וב (בן משפחתו של ג'יבריל רג'וב) הזהיר בכלי התקשורת שגם בפעם הבאה יירו אנשיו במפרי החוק.

המתיחות הזו החלה כבר לפני כשלושה שבועות, כאשר המנגנונים בשכם החליטו לאכוף בכוח את החוק והסדר במחנה, ולעצור כל מי שחשוד בנשיאת נשק או בפלילים. הפעילות יצרה מרירות רבה בקרב התושבים, שרואים ברשות ובעומד בראשה, אבו מאזן, כמי שאחראים למצבם הכלכלי והחברתי הנמוך. זה שנים שהם מסתובבים עם תחושה עמוקה של קיפוח בהשוואה לתושבי הערים: זה שנים שהם יודעים שהם ממוקמים אי-שם בתחתית הסולם החברתי הפלסטיני, ושהרשות אינה עושה דבר כדי לתקן זאת. גלי המעצרים שעשתה הרשות בבלטה הלהיטו את הרוחות עוד יותר. שוב ושוב במהלך שלושת השבועות האחרונים, חסמו בני נוער וילדים מבלטה את הציר הראשי בין שכם לרמאללה, רחוב אל-קודס, באמצעות הבערת צמיגים והצבת סלעים במרכז הכביש. ובכל פעם שניסו השוטרים הפלסטינים לפזר את המפגינים הצעירים, הם נתקלו בידויי אבנים מסיביים. זו אינתיפאדה, ולא נגד ישראל.

המחנה עצמו נראה כמו בפעם הראשונה כמעט שביקרתי בו. סמטאות קטנות ומוזנחות, בתים הבנויים בצפיפות חסרת תקדים, ערימות זבל בכל פינה, וצעירים וילדים שמסתובבים חסרי מעש. ורק דבר אחד השתנה. מספר המצבות לזכר "השהידים", הלך ועלה עם השנים. בכל כמה מאות מטרים ניתן להבחין באנדרטה קטנה לזכרו של אחד ההרוגים. המצב הכלכלי והחברתי של תושבי בלטה, לא נראה כעומד במרכז העניין של ההנהגה ברמאללה. מבחינתה - הפליטים הם גורם שאונר"א, סוכנות הסעד והסיוע לפליטים פלסטינים של האו"ם, צריכה לטפל בו - ולא הרשות. מבחינת הרשות, אם הממשלה הפלסטינית תתחיל לתמוך בתושבי מחנות הפליטים, משמעות הדבר שהם יאבדו את מעמדם הנצחי כפליטים. אולם זו התייחסות מיתממת; הפער החברתי בין העיר ובין מחנה הפליטים, ללא ספק משחק כאן תפקיד בקבלת ההחלטות של הרשות באשר לתושבי בלטה ומחנות הפליטים האחרים. יתרה מכך, ברשות הפלסטינית במחוז שכם ובהנהגה ברמאללה, טוענים כי אי אלו גורמים אינטרסנטים במחנה מייצרים מתיחות בכוונה תחילה, ושולחים את הילדים להתעמת עם מנגנוני הביטחון.

לראיית הרשות, פעילים בולטים לשעבר בגדודי חללי אל-אקצא, מקבלים מימון מחו"ל, כדי להביא לעימותים עם השוטרים הפלסטינים. ובמקום לנסות לפתור את בעיית הפליטים באופן כולל יותר, מעדיפים להפנות אצבע מאשימה דווקא כלפי מוחמד דחלאן, איש הפתח שחי בגלות באיחוד האמירויות, בעקבות משבר היחסים שבינו לבין אבו מאזן. "יש קבוצה של אנשים בבלטה, לא כולם, שיש להם אג'נדה מיוחדת: הם רוצים שהמצב יישאר כמות שהוא", אומר לנו אכרם רג'וב, המושל. "הם פועלים נגד החוק, ומנסים להעביר לנו מסרים בדרך לא חוקית. כאשר באנו לעצור פלוני, הם ירו על הכנסייה במחנה. באנו לעצור מישהו אחר, הם ירו על בתים של תושבים. ואני אומר כאן באופן הכי ברור, כל מי שיעבור על החוק, ישלם מחיר. מי שירה על הכנסייה, או על בתי תושבים, ישלם ויילך לכלא. לא נקבל פתרונות ביניים".

מי עומד מאחורי האנשים האלה?

"אני לא אתפלא אם זה מוחמד דחלאן. מי משלם לאנשים האלה? מי קונה להם נשקים? האנשים הללו, שאין להם עבודה לכאורה, איך יש להם יכולת לקנות נשק? אינטרס של מי הם משרתים? ואני אומר לך, המפקד שלי הוא אבו מאזן. הוא יו"ר אש"ף ופתח ונשיא המדינה. לאבו מאזן יש תוכנית מדינית לשלום. ממולו, אני מתמודד פה עם חמאס, שיש לו אידיאולוגיה משלו ותמיכה ברחוב הפלסטיני. אני לא יכול להתעלם מזה גם אם אני רודף את מפרי החוק.

"אבל מי זה מוחמד דחלאן? מי הוא? איזה תוכנית מדינית יש לו שהוא הציג לעם הפלסטיני מלבד לתת כסף לאנשים? מה ההיסטוריה שלו ברמה הלאומית? ויותר מזה, מאיפה יש לו כל כך הרבה כסף לפזר על אנשים? אני רוצה שאחד מאלה שמקבלים ממנו כסף, יסביר לנו מה הוא מציע לעם הפלסטיני? אני שואל כאן, את כל מי שתומך בדחלאן. למה הוא פוגע בלגיטימיות של המנהיגים הפלסטינים, בערפאת ואבו מאזן? למה הוא - כמו שר הביטחון שלכם, יעלון - תוקף את הראיס? אני אומר לך, ותרשום כל מילה, לדחלאן יש תוכנית לפגוע באינטרס הפלסטיני. הוא בעל כסף רב, אך אין לו כוח. והוא אלוף הבריחות. הוא ברח מעזה והוא ברח מהגדה. למה הוא נמלט מהגדה? הרי אף אחד לא איים על חייו. לא ניסו לפגוע בו. אם הוא היה גבר היה נשאר. אבל הוא פחדן".

ומה עם המישור המדיני מול ישראל, לאן זה הולך?

רג'וב: "אני חושב שהמערכה המדינית בינינו לבין ישראל, תעבור למישור הדיפלומטי. יהיו לכך השלכות בשטח מן הסתם ואם ממשלת ישראל תוביל להסלמה אלה יהיו השלכות קשות. עונשים קולקטיביים, זה אומר בלגאן גדול. ייתכן גם שלחץ אמריקני מסיבי יוביל את נתניהו למחוות דרמטיות, כמו הקפאת התנחלויות ושחרור אסירים. אבל מעבר לזה, אנחנו מנהלים כבר 21 שנים מו"מ מול ישראל. 21 שנים שבהן אמרנו שהתיאום הביטחוני הוא אינטרס חיוני גם של העם הפלסטיני.

"המטרה שלנו הייתה לסלול את הדרך בפני נתניהו ואבו מאזן לעשות שלום. אם התפיסה הזו אינה מובילה להקמת מדינה פלסטינית ולשלום, על ההנהגה לחזור לשלב הקודם, לפני הקמת הרשות. כלומר לשקול את הפסקת התיאום. וגם כאן צריך להבין, יש כל מיני רמות: התיאום האזרחי לדוגמה, לא חובה להפסיקו. אבל האם אני צריך לעצור בעתיד אנשים שבישראל רואים בהם חשודים בפעילות ביטחונית? האם אני חייב להמשיך בפגישות התיאום הביטחוני? ברמה האישית, חושב שההנהגה שלנו צריכה לשקול את המדיניות שלה כלפי ישראל מחדש. אני לא מרגיש שהישראלים הם שותפים שלי. נכון, מפקד האזור, המקביל שלי, נפגש איתי. אבל מה זה עוזר אם נתניהו לא נפגש עם אבו מאזן? האם אנחנו המשרתים שלכם? המפקדים שלכם בשטח מתנגדים לעונשים קולקטיביים או להחרמת כספי המיסים. אבל בסופו של דבר, המפקדים הללו עושים מה שהדרג המדיני אומר להם לעשות. אנחנו רוצים שותפות אמיתית ולא שיתייחסו אלינו כמו משרתים".

ביום שלישי בצהריים, העדות היחידה לקיומו של חמאס במחנה הפליטים בלטה, היו הדגלים של הארגון מחוץ לביתו של אסיר שהשתחרר רק לפני כמה ימים מהכלא הישראלי. רוב תושבי המחנה תומכים בפתח, כאן וגם בעיר. החמאס הוריד פרופיל ואינו מקיים עצרות ציבוריות וגם מנהיגיו מסתתרים. אך הירוק של חמאס שנעלם כמעט מהרחובות עלול להטעות. הארגון ממשיך ופועל מתחת לפני השטח, בסתר. באותו לילה (בין שלישי ורביעי), פשטו כוחות גדולים של צה"ל על בלטה ועל שכונות שונות בעיר. 29 פלסטינים נעצרו, רובם פעילי חמאס שחשודים כי ניסו להוציא לפועל פיגועים שנועדו בין היתר, לערער את הרשות הפלסטינית. בעוד כמה שבועות, גם להם כבר ימצאו ממלאי מקום.