בג'נין יורים, אבל רק כדורי צבע

לוקח זמן לאוזן להתרגל לרעש. מעין זמזום בלתי פוסק של שלל קולות וצעקות. המוני אנשים וקרוב ל-180 בסטות, כולן עמוסות בכל טוב של פירות וירקות. רק לפני כמה ימים נפתח מרכז הקניות החדש וכבר הפך לאחד הפופולריים ביותר עבור תושבי ג'נין, וגם עבור אזרחים ישראלים, ערבים, בעיקר מוואדי ערה.

"אל-מוג'מע", כך מכנים המקומיים את המקום שאת הקמתו יזמה העירייה. כל הבאסטות הלא-חוקיות שפעלו בשוק של העיר ג'נין, הועברו לכאן באופן מסודר, ומי שקיבל רישיון יכול למכור כאן את מרכולתו. "שלושה בעשר, שלושה בעשר", צועק לי סמוך לאוזן אחד המוכרים. שלושה קילוגרם מלפפונים בעשרה שקלים. "העגבניות זה שבעה שקלים לקילו", הוא מוסיף. בבאסטות אחרות המחירים נמוכים עוד יותר. צעיר פלסטיני מתקרב אלינו ומבקש שארשום את שמו. "מוחמד זע'ייר. אני מהעיר ג'נין. יש לי בסטה שאני רוצה לפתוח, אבל העירייה לא נותנת לי. למה כל האנשים פה קיבלו אישור? כי יש כאלה שמפלים אותם. כל אלה שקנו אצלי בעבר יודעים שאני מוכר סחורה טובה. שאני נותן כבוד ללקוחות. יש לי ארבעה ילדים, ובסך הכל אני רוצה לפרנס אותם".

וזה, בכמה שורות אולי, סיפורה של ג'נין "החדשה". זו כבר מזמן אינה אותה עיר שהכירו הישראלים מימי האינתיפאדה השנייה. "בירת המתאבדים", כינו אותה. המקום המסוכן ביותר בגדה, שהיה עד לקרבות הקשים ביותר שידע צה"ל במבצע "חומת מגן". אף אחד כבר לא מדבר כאן על אינתיפאדה, או על מלחמה עם היהודים. כולם מדברים על משכורת ופרנסה. החמושים נעלמו, ועוד ועוד מרכזי קניות נפתחים כאן, בניסיון למשוך את הלקוחות הישראלים (הערבים) שמגיעים לביקור.

עומס התנועה מתחיל כבר בכביש המוביל למחסום ג'למה. מכוניות ישראליות רבות שנוהרות לכיוון ג'נין. הבודקים הביטחוניים מוודאים שמדובר בערבים ישראלים, ושחלילה לא נכנס יהודי לתוך השטח הפלסטיני. תוך כמה שניות, המכוניות כבר עוברות לתחומי העיר. כמעט כולם כאן באו לעשות קניות. חלק באו לבקר אורחים. עיקר העומס מורגש בשבתות, אז מגיעים אלפי מבקרים מישראל לג'נין, או ל"ג'נינגראד", כפי שכינה אותה בעבר יאסר ערפאת, בגין אותו קרב מפורסם במחנה הפליטים של העיר ב"חומת מגן". 23 חיילים ישראלים ו-58 פלסטינים, זו הייתה תוצאת הקרב, שהסתיים בהריסה של חלק ניכר ממחנה הפליטים על ידי הדחפורים של צה"ל.

לכבוד "השהידים" מ-2002, הקימו תושבי המחנה חלקת קבר מיוחדת. אלא שמצוקת הקבורה במחנה עשתה את שלה, והחלקה הפכה מאז לנחלת הכלל, וגם המתים "הרגילים" נטמנו כאן. על כל מצבה נכתבו בכמה מילים, מלבד שמו של המת או השהיד, גם הארגון שאליו השתייך, והתקרית שבה נהרג. הקרב המפורסם שבו ארבו החמושים לחיילי המילואים של חטיבה חמש והרגו 13 מהם, התרחש לא הרחק מכאן, בשכונת אל-חואשין.

פאתנה סאלח, בת 46 כיום, זוכרת כמעט כל דקה מאותם רגעים. "היינו בבית כשהקרב החל. כל המשפחות של השכנים, של ראשידה ועאיישה, באו אלינו. גרנו 37 נפשות בבית אחד. מסביב ירו כל הזמן, הדחפורים הפילו בתים, ואנשים נהרגו. אחותי ילדה בתוך הבית. לאחר 11 ימים יצאנו עם דגלים לבנים, והסגרנו את עצמנו", היא נזכרת.

הימים הקשים ההם, במבצע "חומת מגן", נותרו כאן כצלקת כואבת עבור רבים. אמנם הבתים שנהרסו שופצו לפני שנים, אולם על חלקם נותרו עדיין סימני הכדורים שפגעו בקירות. תמונות השהידים מעטרות כמעט כל קיר במחנה. אלה מגדודי חללי אל-אקצא של הפתח, אחרים מהחמאס, והרוב דווקא מהג'יהאד האסלאמי, שג'נין נחשבת למעוזו בגדה. אחת המודעות הבולטות היא זו של השהיד מחמוד טוואלבה, איש הג'יהאד האיסלאמי, שבמשך שנים היה למבוקש מספר אחת בגזרה. כאן, בצומת הדרכים הקטן, מנהלת משפחתו עסק, מעין כל-בו לתושבי המחנה, שנקרא "טוואלבה 2". במחנה יש גם מסגד על שמו.

אבל הקרבות ההם הולכים ומתרחקים מהזיכרון הציבורי. ביום שלישי בצהרים, המחנה הידוע לשמצה נראה משועמם. שני ילדים התקוטטו ביניהם והפרו את השקט. השלט המפורסם של שליט עיראק לשעבר, מעל אחד מרחובותיו של המחנה, ממחיש - ולא במילים - משהו מהאווירה החדשה. "שכונת המפקד השהיד סדאם חוסיין", נכתב אז לפני שנים. אלא שהשלט דהה כבר לגמרי, ולא ניתן לזהות את דמותו של סדאם בצללית שנותרה בתמונה. 17 אלף בני אדם מתגוררים כאן, רובם מתחת לקו העוני. שיעור האבטלה כאן גבוה, מהגבוהים באזור, על אף שקשה למצוא מי שיסתכן בלקבוע מהו. שיעור האבטלה הכלל בגזרת ג'נין הוא כ-20%, וניתן לשער שהמספרים במחנה הפליטים כמעט כפולים מכך.

בשכונה אחרת של המחנה, כמה מאות מטרים מהבית של פאתנה, ממשיך לפעול "תיאטרון החירות", שהוקם על ידי ג'וליאנו מר, השחקן הישראלי המפורסם שהעתיק את מקום מגוריו לכאן. עד היום לא ידוע מי רצח אותו באפריל 2011. התיאטרון מריץ בימים אלה הצגה בשם "המצור", המופיעה בכל רחבי הגדה, המספרת את סיפור המצור הישראלי על כנסיית המולד ב-2002. המנהל השני של התיאטרון, זכרייה זביידי, חברו הטוב של מר, שנחשב אז למפקד גדודי חללי אל-אקצא ואולי ל"שריף" המקומי, שוהה כיום במעין מעצר הגנתי במתקן של הביטחון המסכל הפלסטיני ברמאללה. על הנוהל הזה הוחלט במסגרת הסכם עם ישראל, שנועד להרחיקו מפעילות עוינת מחד, ומחיסול מאידך.

במשרד לשירותים חברתיים של מחנה הפליטים אנחנו פוגשים את מוחמד סבאר, בן 41. אחיו, עלא, נחשב למפקדו של זביידי בגדודי חללי אל-אקצא, עד שנהרג ב-2002. סבאר היה 23 שנים בכלא הישראלי. "הרגתי שוטר ב-1990", הוא מספר, "הייתי בן 16 חצי בלבד, ומאז הייתי בכלא עד ששוחררתי בפעימה השנייה על פי ההסכמים בין אבו מאזן וישראל".

הדור החדש במחנה מדבר בשפה שאתה ואחיך דיברתם אז? התנגדות, אלימות, אינתיפאדה?

"הדור שלי, משנות האינתיפאדה הראשונה, או הדור של אחי באינתיפאדה השנייה, לא דומה לדור החדש של היום. השפה שלהם אינה שפת אינתיפאדה. ממש לפני שהגעתם היו כאן שני סטודנטים צעירים, ודיברנו על מה שהאנשים כאן רוצים. תופתע לגלות שהם לא מדברים על עימותים, או על הסלמה. זה לא בתודעה עכשיו. אף אחד לא רוצה לחזור ל-2002. כל אחד רוצה לעזור לעצמו באופן אישי. פה במשרד שלי, אנחנו חושבים על פרויקטים לשיפור התנאים במחנה, אבל לא מעבר לכך. במציאות הקיימת אתה חושב על מקומות עבודה, על פרויקטים חברתיים. לא מחפש לשנות את המצב מקצה לקצה. אפילו הארגונים הפלסטינים נותרו פסיביים, לא מנסים ליזום. ואני חייב לומר, התחושה שלי היא שהצלחנו להשיג יותר ממה שהשגנו בכל השנים של המלחמה. יש לנו הכרה בינלאומית ומעמד. נכון, אנחנו רוצים עוד, רוצים מדינה, אבל בינתיים נראה לי שהמצב הקיים, השקט הזה, יחזיק מעמד, לפחות כל עוד אבו מאזן בשלטון, גם אם אנחנו הולכים אל הלא-ידוע. אתה שואל אותי 'מה יקרה', ולא יודע לומר לך. אף אחד לא יכול להבטיח. אבל אף אחד כאן, כולל האנשים העניים ביותר, לא רוצה בלגאן", הוא אומר בעברית צחה של בית סוהר ישראלי.

"ההנהגה שלנו היא זו שקובעת את המדיניות, ולא כל אחד לוקח את החוק לידיו", ממשיך סבאר. "היום זה לא מקובל להיות חמוש במחנה או בכל מקום אחר. ההערכה שלי היא שלא נחזור בקרוב למצב של 2002. המקום הבסיסי שבו נמצאים כרגע אנשים הוא שהם רוצים לחיות בכבוד. לא מהפכה, ולא אלימות. כאשר המנהיג שלנו, הנשיא, אומר 'הכל חוץ מאלימות', זה מחלחל. בסוף העם מושפע מהעמדה של הנשיא ושל ההנהגה, בין היתר בגלל שהוא עקבי. הוא חוזר על אותם משפטים כל הזמן, והציבור מבין את המסר. אנחנו לא רוצים לחזור לאותו מעגל. יש כמובן דברים שאינם תלויים רק בנו, וגם את זה צריך לזכור. יש כאן ארגונים שונים שמספיק שיעשו משהו, והכל ישתבש. לדוגמה חמאס. שמענו לאחרונה על כך שעצרו כמה חוליות של הארגון שתכננו פיגועים וזה יכול להרוס הכל, למרות הרצון העז שלא לחזור לאלימות. התקווה שלי היא שלמרות שיש בישראל ממשלה ימנית, משהו בחברה שלכם ישתנה לטובה וגם בשלנו. הרי כולם יודעים איך ייראה הסכם שלום פחות או יותר. הגבולות, ירושלים, פליטים. כן, אפילו לגבי הפליטים אבו מאזן כבר ויתר, למרות שהוא מכחיש את זה. אז באמת לא נותר בעיניי הרבה לעשות מלבד להגיע לשלום".

הצעירים שלכם מכבדים את הרשות?

"לא, פשוט לא. ואני אגיד לך למה. הכלכלה. הרשות לא מסייעת כאן לאף אחד במחנה. רק הסוכנות (אונר"א- סוכנות הסעד והסיוע לפליטים פלסטינים של האו"ם - א.י). שיעור האבטלה והעוני גבוהים כאן. המצב הכלכלי קשה, אנשים לא מצליחים לשרוד את החודש. לחלק אין כסף לקנות לחם ואנחנו מנסים לסייע איפה שאפשר. והרשות לא מסייעת, מאחר שמבחינתה 'הסוכנות' היא זו שאמורה לסייע, ורק היא. בהגדרה של הרשות, אנחנו מחנות פליטים שהאו"ם מטפל בהם, ולא היא.

"ושתבין, הם לא יכולים לעזור גם אם היו רוצים: הכסף של המדינות התורמות לרשות לא יכול להיות מועבר לפליטים, כי יש כסף שמעבירות המדינות התורמות בנפרד לאונר"א. הבעיה היא שלאונר"א אין מספיק. כלומר, אם אני רוצה סיוע לבית ספר ספציפי כמו שהיה לי רק לאחרונה, הרשות הבהירה שזה התפקיד של 'הסוכנות'. אבל אונר"א אמרה 'אין לי כסף'. אז אין מי שיעזור להם. ובהרבה נושאים כאלה אני מוצא אותנו, הפליטים, הולכים לאיבוד. אתה נשאר קרח מכאן ומכאן (בעברית - א.י). אתה מנסה ביכולות המצומצמות שלך לשרוד. ועדיין, הבעיות כאן גדולות מדי. לומר לך משהו, הבעיות של מחנות הפליטים גדולות גם על הרשות הפלסטינית".

זו אפליה בעיניך? אתה לא מרגיש מקופח?

"בעיניי לא, אבל יש כאן לתושבים תחושה של אזרחים סוג ב'. שאנחנו לא זוכים לסיוע וטיפול כמו השאר. זה קשור כמובן לסוגיות פוליטיות. הרשות אינה יכולה לפתור את בעיות המחנות. הם לא יכולים לעשות שום דבר כמעט כדי לפתור את בעיית האבטלה. יש כאן משפחות שלמות שחיות על 750 שקלים בשלושה חודשים, בגלל שאלה דמי האבטלה שניתנים להם מהסוכנות. אני מפעיל כאן קייטנה שעולה 25 שקלים, תשלום חד פעמי. וגם את זה אין לאנשים יכולת לשלם. והמצב הכלכלי יוצר מתח כלפי הרשות, עם לא מעט ירידות ועליות. בסוף, הכיוון הכללי של ההנהגה - כלומר שקט - זה מה שכולם רוצים".

במרכז העיר, אל מול הכניסה לעיר העתיקה, צובע פלסטיני את כיפת המסגד. את השוק הישן ניקו מהבסטות וניקו את הרחובות. אחד מבעלי החנויות בשוק, איברהים שוואבנה מסילת אל-חרתיה, נשמע מרוצה מאוד. "כולם רוצים סדר. טוב לנו שיש כאן חוק ורשות פלסטינית ואין יותר כאוס או חמושים. התופעה הזו הסתיימה", הוא אומר. "אני יכול ללכת לישון בשקט, לדעת שאין כאן כל לילה פריצות וגניבות כפי שהיו. הרשות חייבת להיות חזקה, ומי שעובר על החוק חייב להיענש".

בקולנוע של העיר, הסינמטק המפורסם, התקיים בשלושת הימים האחרונים, פסטיבל א-סיבאט, כינויה של העיר העתיקה של ג'נין. המבקרים מספרים שאי אפשר היה לזוז מרוב מבקרים. שפע של הופעות ריקוד, שירה, אומנות פלסטינית, הפעלות לילדים ומה לא. גם העיר העתיקה עצמה, "א-סיבאט", שוקמה ביוזמת המושל, איברהים רמדאן (אבו איאד). אפשר למצוא כאן חנויות "של פעם". באחת מהן אנחנו שומעים נגינה של עוד. הנגן שאדי עילארי יוצא אלינו. "אני עובד במפעל אלומיניום, אבל התחביב שלי זה העוד. למה עוד? כי יש לו צלילים אחרים, שאני מאוד אוהב. אני מגיל 15 מנגן, בעיקר לעצמי". הוא מתגורר בכפר מסיליה, רווק בן 28. "אני אוהב יותר את הכפר, את השקט".

המצב הכלכלי פה אמנם סביר יחסית לעיר הגדה האחרות, ועדיין אינו פשוט בלשון המעטה. נהגי המוניות שנאספים בתחנה המרכזית בעיר, נשמעים (בדומה למקומות אחרים) ממורמרים, בגין ההכנסות הנמוכות אך אינם מותחים ביקורת נגד הרשות. הם זוכרים היטב את השנים שבהן ג'נין הייתה מכותרת, ללא אפשרות לצאת ממנה בכלל. כיום נהג מונית שיוצא מג'נין שבצפון הגדה, יכול לנסוע עד לחברון שבדרום מבלי להיתקל במחסומים (אלא אם ישנם מחסומי פתע). נהג מונית בשם מאזן סלאמה מהכפר ג'בע, מספר שהכנסתו הממוצעת מגיעה לכ-70 שקלים ביום. "המצב הכלכלי לא היה משהו בחודשים האחרונים, בגלל שלא שולמו משכורות פקידי הרשות באופן מלא. עכשיו נראה אם זה ישתנה".

אז איך אתה חי מ-70 שקלים?

"מי אמר לך שאני חי. יש לי שש נפשות בבית. אין לי סיוע. והאנשים פה רוצים להתפרנס. אתם חושבים שאנחנו רוצים דם או אלימות? לא ולא. העם הפלסטיני רוצה שקט ויציבות ופרנסה. בדיוק כמו אצלכם. ובניגוד למצב בשנת 2000, לעם היום יש שכל. מה תועיל לנו אינתיפאדה עכשיו? מה נרוויח ממנה? האינתיפאדה לא תשרת אותנו, ואנחנו לא רוצים בה. הבעיה שאתם הישראלים, כבר ב-1993 הבטחתם לנו הבטחות של שלום. ומה קיבלנו? תתאר לך שלילד שלך אתה תאמר, 'אני אתן לך ממתק עוד שבוע'. ואז, אתה אומר לו: 'בעצם? בשבוע הבא'. וככה אתה מושך אותו עוד ועוד. ברור שהוא יתפרץ בסוף".

אחרים מרוויחים אפילו פחות. סובחי עטאטרה הוא מנקה השירותים בתחנת המוניות. הוא מוגבל ברגליו ומשתכר בממוצע כ-50 שקלים ביום. בעל חנות הפלאפל, אימן מוטאחנה, משתכר כבר כפול ממנו: 100 שקלים ביום. כל אחד משני עובדיו מקבל 50 שקלים ליום עבודה. "מנה עולה שלושה שקלים, והמצב הכלכלי של כולם לא פשוט. בסך הכל הרשות מספקת ביטחון ויציבות, ואין ספק שהמצב יותר טוב ממה שהיה לפני עשר שנים. אנחנו לא רוצים אינתיפאדה שלישית, נקודה. לא ולא. האנשים כאן רוצים לאכול, להתפרנס. זה מה שמעניין כאן את כולם. ואם יקרה אירוע ביטחוני קשה, ברור לנו שהמצב הכלכלי כולו יתרסק שוב".

מוכר דגים בשם נור א-דין, נשמע פחות נלהב מאימן ביחס לרשות. את הסחורה הוא מקבל פעמיים בשבוע היישר מיפו. שפע של דגי בורי, דניס ועוד. זקן עבה מעטר את פניו ומעלה חשד שמדובר בתומך חמאס. "לכל אחד יש הסתייגויות מהרשות, אבל בסך הכל המצב בסדר".

ומה עם חמאס וג'יהאד?

"וואלה, באמת לא יודע. אנחנו רוצים לחיות בשקט בסך הכל". חמאס, ובעיקר הג'יהאד, קיימים בעיר הזו כמו בכל עיר אחרת בגדה. אולם כמו במקומות אחרים, הארגונים הללו למדו להנמיך פרופיל ולהיעלם מהתודעה הציבורית. רק דגלים שפזורים מדי פעם מעל בתים או מבנים, בעיקר במחנה הפליטים, מסגירים את נוכחותם.

"חמאס או ג'יהאד, זה לא משנה. מבחינתי, מי שעובר על החוק ייענש", אומר מושל ג'נין איברהים רמדאן. בלשכתו בבניין המושל הוא טוען שהרשות מנהלת כאן מדיניות של אפס סבלנות כלפי מפרי חוק. אלא שהפעולות של הרשות, בעיקר במחנה הפליטים, הגיעו לא פעם לכדי עימותים של ממש, ואפילו חילופי ירי. "אין יותר נשק ברחוב בג'נין. אנשים כאן מעריכים את הרשות. כן, אפילו במחנה הפליטים. היו חיכוכים בעבר, ועצרנו 14 אנשים, אבל אלה היו אנשים שעברו על החוק. אני ביקרתי במחנה ובבתי התושבים, וקיבלו אותי יפה מאוד. אני אומר לך: המחנה הזה מלא אנשים שרוצים לשמור על השקט, ולא מעוניינים בבלגאן. והמטרה שלנו היא לגרום לאנשים להיות מרוצים, לחייך, לתמוך בעניים ובסטודנטים. מקרי הירי טופלו ואין כיום חיכוך בין הרשות לתושבי המחנה".

רמדאן החל בתפקיד לפני כעשרה חודשים בלבד, אולם מכיר את ג'נין כבר שנים רבות, מהזווית הביטחונית, כאשר כיהן כמפקד הביטחון המסכל באזור. "המצב הביטחוני בעבר לא היה טוב, כיום הוא טוב מאוד. אבל אין 100%, כמו שבישראל אין 100%. אחרת לא היו צריכים משטרה. תראה מה עשינו עם השוק. במשך 29 שנים מנסים לארגן את השוק וכל פעם נכשלים. והנה אנחנו הצלחנו בימים האחרונים לעשות זאת. אלפי ישראלים מהדאח'ל (ערבים ישראלים - א.י) נכנסים לפה. אמנם חלקם ממשיכים לשכם, אך רובם עושים כאן קניות ועכשיו עם השוק החדש, אני מעריך שהמספרים יעלו".

ואיך התיאום הביטחוני?

"התיאום נמשך. הבעיה שהכיוון הכללי של ישראל גורם לקשיים. הרי אם ישראל תעשה מחר מעצר ותהרוג מישהו, הכל ירד לטמיון. אם הייתה כוונה להגיע לשלום מצד ישראל זה היה מתקבל בברכה כאן. אני יכול לספר לך שלפני כמה זמן היו כאן מתאם פעולות הממשלה בשטחים, מפקד המנהל האזרחי, אלוף הפיקוד. עשו סיבוב בעיר, והתרשמו מאוד מהסדר והשקט".

תוכל להבטיח בעתיד את שלומם של יהודים שייכנסו לכאן?

"למה בעתיד? אני כבר עושה את זה. היו כאן אנשי עסקים. וכל הזמן נכנסים לפה יהודים. אני עצמי ביקרתי שלשום בישראל, ואני מדבר עם קבוצה בכירה של אנשי עסקים ישראלים, על הקמת אזור חופשי למסחר, צמוד לאזור התעשייה של ג'נין. הציבור כאן מרוצה מההתייצבות של המצב. לעומת זאת, במישור המדיני, אנחנו במקום אחר, בעייתי יותר לפלסטינים. מצד אחד יש אמון של הציבור ברשות, אבל מנגד, ההתעניינות העולמית, האיחוד האירופי, ארה"ב, מדינות ערב, כולם מדברים על איראן ודאעש. בגלל האביב הערבי, הסוגיה הפלסטינית נמצאת במקום פחות מרכזי. והממשלה שלכם, בראשות ביבי, מנצלת את זה. הוא לא רוצה פתרון של שלום, לצערי. ואני אומר לך: אם יהיה כאן פתרון מדיני, זה ישפיע על האזור כולו, זה יביא לכאן משקיעים. אז יש אמנם הקלות מצד ישראל, אבל המצב הכלכלי ישתנה באופן משמעותי אך ורק אם יבוא הסדר מדיני".

בדרך חזרה אל מחסום ג'למה, בין שפע המסעדות והדוכנים שפזורים ב"רחוב נצרת", זיו הצלם מבחין במרכז לאימוני פיינטבול. מי היה מאמין. בג'נין יורים, אבל רק כדורי צבע.