"ירינו בכל בית כדי לוודא שהוא ריק": עדויות חדשות מ"צוק איתן"

כ-70 חיילים שהשתתפו במבצע "צוק איתן" מסרו עדויות לארגון זכויות האדם "שוברים שתיקה" בנוגע לפעילות כוחות צה"ל במהלך המבצע. מהעדויות עולות טענות קשות, בין היתר על מדיניות הפתיחה באש וההרס בזירות הלחימה. כעת נחשפות עדויות נוספות, הנוגעות לסוגית השימוש בבתי הפלסטינים שנתפסו לצרכי הצבא במהלך המבצע. מהעדויות עולה כי בתים רבים נתפסו, בפרט בשכונות שהכוחות התרכזו בהם, והתושבים נדרשו לעזוב את השטח.

"כשנכנסו לרצועה התפקיד שלנו בעצם היה לתפוס כמה בתים, להיכנס לתוך בית וליצור ממנו סוג של עמדה או מוצב. מסביב אבטחנו את הטנקים והם היו צריכים לעשות פעילות מרכזית יותר או ירי לקרוב או ירי לרחוק ודברים כאלה", כך העיד יובל, חייל מילואים בחיל רגלים ממוכן ומשוריין (חרמ"ש) שלחם באזור דיר אל-בלח. "התאמנו על איך פורצים לבית ואיך נכנסים לתוך הבית כשהסכנה המרכזית היא בכניסה לתוך הבית".

עוד בוואלה! NEWS:
אחרי שתיקה של שנה: השוטר החשוד בשוחד החל לשתף פעולה בחקירה
מתנדבת במשטרה על העדה האתיופית: "95% רוצחים וגנבים"
בכיר בליכוד: ליברמן מטיף מוסר? אופורטוניסט שתכנן פוטש נגדנו

לדבריו, כל כניסה לבית בוצעה בליווי כוח אש מאוד גדול, "כדי לוודא שאין אף אחד חי בבית". "מוודאים שהכול נשאר נקי וסטרילי מאנשים ולאחר מכן מחומרי נפץ וכלי לחימה", הוסיף. "קודם כל הטנקים יורים לכיוון הבית עם מקלע כבד והבית הופך להיות מחורר, מבחינת עמדות. ואז בשלב הבא, בבית הראשון שנכנסנו, טנק ניגח את הכניסה לבית, שבר את הקיר ואז כוח שלנו נכנס. הוא נכנס באש, יורה לתוך החדר שהוא נכנס אליו. במקרים מסוימים זרקנו גם רימון כדי לבדוק שבאמת אין שם אף אחד ושום דבר וכשנכנסים יורים למקומות חשודים שמישהו מסתתר שם או שיש שם חומר נפץ או דברים כאלה. רק אחרי שמסיימים אפשר להכריז שהבית מטוהר ואפשר לשהות במקום ולהפוך את הבית למעין מוצב קטן".

יובל הוסיף בעדותו כי "לא מוודאים שאין אזרחים בכל בית ובית. יש התרעות איפה אמורים להיות ואיפה לא ויש הודעות כלליות שמודעים לכל השכונה, האזור, להתפנות מהבית". בשלב הבא לדבריו, מתחילה שיגרת מוצב בבית שנתפס. "תוך כדי שאנחנו נמצאים שם, כוחות השריון יורים כל הזמן על כל הבתים מסביב. אני לא יודע אם הייתה פקודה, אבל נראה שכל בית נתפס בתור איום. לכן, בכל בית צריך לירות לפחות פגז לוודא שאין אף אחד. כל הבתים שנמצאים מסביב נראו קצת כמו גבינה שוויצרית עם המון חורים בתוכם".

בתום הפעילות, כך על פי העדות, כל הבתים נהרסו. "במקביל עבד D9 (דחפור – ש"ב) כל הזמן. הוא חשף כל שטח שהיה חשוד ובנוסף התפקיד שלו היה להפיל בתים מסביב", הוסיף. "קיבלנו הוראות שכל בית שאנחנו נמצאים בו, כאשר אנחנו עוזבים הדחפור מפיל אותו. אני לא יודע כמה בתים היו כשעזבנו את הרצועה, אבל רוב השכונה הייתה הרוסה. לאט לאט השכונה השתנתה וכשיצאנו הרגשתי כאילו יצאתי מארגז חול".

עוד מתאר יובל, פעילות הרתעתית שכללה ירי לעבר שטח בנוי שהיה ביתרון גיאוגרפי על מיקום הכוחות. "היה צורך ליצור מרחב עבודה באזור שהיה חשד שיש בו מנהרות", אמר. לדבריו, כדי ליצור שקט הכוחות נאלצו לירות לעבר המקום הקרוב - שכונת אל בוריג', "שכונה די גדולה שבנויה על גבעה ותצפתה עלינו. היה ירי של תותחים ושריון לכיוון הבתים והסביבה".

"הסיבה שאני שובר שתיקה היא בעצם ניסיון להתמודד עם הקונפליקט בין הדברים שאני עושה בשם הצבא לבין המצפון שלי כבן אדם", הסביר. "יש תפיסה שלהיות אדם טוב וחייל טוב זה בא ביחד ולדעתי, בתור חברה, אנחנו לא מודעים למה זה אומר להיות חייל. אנחנו לא מבינים בתור אזרחים, בתוך שגרה, מה המחיר של להיות חייל ומה המחיר של החברה שחיה כשהצבא זה חלק אינטגרטיבי פנימי למערכת החינוך, למערכת הפוליטית ולכל היבט של החיים. לדעתי, המקום שלי זה לספר את הסיפור של מה החוויות האלה אומרות, מה בעצם עושים שם, קצת לחשוף את התפיסה של המובן מאליו שכולם רעים וכולם אויבים והחיילים תמיד טובים ואנחנו תמיד צודקים. להבין שיש מציאות יותר מורכבת ושעושים דברים מלוכלכים תוך כדי".

גם עומר, לוחם מחטיבת הנח"ל שלחם בצפון הרצועה, תיאר את ההתנהלות והדילמות הערכיות בעת הימצאות הכוחות בבתים פלסטינים ברצועה. בעדותו הוא מתאר כניסה לבית שהייתה בו חנות ממתקים. "הם היו ממתקים לא הכי טעימים שיש, וגם בימים הראשונים עוד היה 'אסור לגעת' ומוסריים וזה. אחרי זה כבר יותר צחקו על זה", אמר. "אנחנו מפוצצים את הבית, אז אסור לפתוח במבה?".

בהמשך עדותו תאר את ההתנהלות בתוך הבית, כשהיה צורך להעמיד עמדות תצפית וירי. "זה היה בית של שתי קומות. עלינו לבדוק את הקומה למעלה, לראות מה המצב, איפה אפשר להרכיב את הכלים", אמר. "היינו צריכים למקם בקומה העליונה את מקלע הרימונים (מקל"ר) והייתה לנו בעיה. הייתה שם איזו מרפסת כזאת שהייתה מאוד מתאימה לעמדה אבל הקיר של המרפסת, הוא הגיע לגובה מסוים והמקל"ר, הקנה שלו הוא בגובה נמוך יותר. אז מן הסתם אי אפשר לירות דרך הקיר, אז היינו צריכים לעשות בו חור".

"בדיוק הייתה איתנו מחלקת החבלה של פלוגת חוד", הוסיף. "יש להם לבנות חבלה, אז הבאנו אותם והם מיקמו לבנות חבלה על הקיר. ירדנו כולם למטה וזה היה נורא מרגש, באמת. הם פוצצו את הקיר, עלינו חזרה למעלה, וזה עשה חור ממש יפה ומושלם, בדיוק מה שרצינו, בדיוק בגודל, ההדף העיף את כל שאר הבית פנימה". לפי התיאור, שקי אוכל שימשו למיגון. "היו בקומה העליונה של הבית שקים ענקיים כאלה של אורז ושל עדשים, שקים של איזה ארבעה קילו כל אחד, וזה היה בול בשביל לדפן את העמדה ולהניח על זה את המקל"ר, אז הייתה שם אחלה עמדה".

לדבריו, אחרי 30 יום מצב הבית היה רע. "הוא נראה די רע גם כי הרבה דברים התפוצצו בפנים וגם כי לאף אחד לא אכפת. אתה מעשן בתוך הבית אז אתה זורק את הבדל בתוך הבית, אתה זורק את הזבל בתוך הבית", הסביר. "הרופא שלנו היה דוקטור במילואים והיה נורא חשוב לו כל הזמן שנהיה מסודרים ונזרוק את הזבל בפח ולא נחרבן בבית, בעיקר בקטע של היגיינה. נורא מהר התחילו מכות שלשולים והרבה חיילים פונו כי הם הרגישו חרא ושלשלו. בימים הראשונים זה היה על הפנים ואחרי זה טיפה השתפר אבל זה נראה רע, גם כי אתה עושה הכול מהר ולא אכפת לך והביטחון שלך מצדיק הכול".

לדברי רב-סמל מחרמ"ש, שלחם באזור דיר אל-בלח, הנושא הערכי העסיק רבות את הלוחמים בעת שהותם בבית. "הייתה שיחה נוקשה על בזיזה. היה ברור שזה לא הולך לקרות בפלוגה שלנו ושאנחנו לא נאפשר את זה", אמר. "התווכחנו על אכילת פירות, האם זה מוסרי. זה היה דיאלוג פנימי בתוך הפלוגה. היה מתח קשה סביב כל הסיפור של שימוש בבתים, מצד אחד היו אנשים שזו הייתה חוויה קשה ולא נעימה עבורם, להיכנס לבית של אנשים ולהבין שזה הבית שלהם (של פלסטינים – ש"ב). אתה מזהה את חדר הילדים, חדר ההורים, אתה מזהה את הסלון ואתה לא רוצה לנצל את הדברים שיש שם.

"מצד שני, אתה גם יודע שחלק מהדברים ישנו לך את השהייה שם באופן דרסטי, לצורך העניין מזרונים שיש בכל בית. ואתה יודע שכשתצא מהשכונה, היה לנו ברור שלא הולכת להישאר שם שכונה בגלל המיקום הגיאוגרפי שלה", הוסיף. "בסופו של דבר, אנחנו יודעים שאנחנו נכנסים לבית ואנחנו יכולים להיות ילדים הכי טובים, אבל עדיין הולך להגיע בולדוזר משוריין ולשטח את הבית. הבנו די מהר שכל בית שיוצאים ממנו, מגיע D9 ומחשף אותו". לגבי עצם שיטוח הבתים אמר בעדותו: "בשום שלב עד סוף המבצע, עד הסיכום עם מפקד היחידה, לא אמרו לנו מה התועלת המבצעית של חישוף הבתים. בשיחה מפקד היחידה הסביר שזו לא הייתה פעולת נקם. כל הבתים שהיו על ציר גובה ולא מעבר לרכס שולטים על כל השטח מישראל עד השכונה, ובגלל זה לא משאירים אותם. התחלנו מצפון השכונה לדרום השכונה. כל פעם שאנחנו יוצאים מבית – אין בית. כשיצאנו נשארו בתים בודדים".

מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל מטפל בפניות של ארגונים ישראליים ובינלאומיים המעלים טענות בנוגע להתנהלותו במבצעים ובכלל במלוא הקשב והרצינות הראויים כאשר אלו מובאים לידיעתו. ארגון 'שוברים שתיקה' התבקש בעבר וגם כיום להעביר לצה"ל עדויות וטענות הנאספות על ידו בנוגע לפעילות צה"ל, בטרם יפרסם אותן לציבור על מנת שתיבדקנה ותטופלנה. בפועל, הארגון בוחר שוב שלא להעביר כל חומר שנאסף על ידו. מובן כי התנהלות זו של הארגון אינה מאפשרת לצה"ל בכלל, ולגורמי האכיפה בצה"ל בפרט, לבדוק את האירועים המועלים בעדויות באופן מידי ושוטף. צבירת עדויות במשך זמן ממושך וסירובו של ארגון 'שוברים שתיקה' לפנות בנוגע לטענות לצה"ל או לאפשר העברת התייחסות לטענות לגופן, מעידה לצערנו, כי אין לארגון כל כוונה לפעול לטובת תיקון העיוותים אותם הם חושפים, לכאורה, ועל כך אין לנו אלא להצר ולהימנע מהתייחסות לארגון פוליטי ומגמתי זה.

"צה"ל קרא בעבר וקורא גם כיום לארגון 'שוברים שתיקה' לפנות אל הגורמים הרלוונטיים בצה"ל מיד עם קבלת תלונות ועדויות המעוררות חשד להתנהלות בלתי תקינה או לביצוע עבירות, על מנת לאפשר את בדיקת האירועים מהר ככל הניתן. לאחר מבצע 'צוק איתן' בוצעו תחקירים מעמיקים, נוקבים ומקיפים לאורך זמן רב, בהם ניתנו לכל חייל ומפקד הבמה וההזדמנות להציג את טענותיו ואת עיקרי מסקנותיו. אירועים חריגים הועברו לטיפול הפרקליטות הצבאית".

לפניות לכתב: sben72@walla.co.il