הצפירה נשמעה. חמיד (שם בדוי) וחבריו הערבים לכיתה בבית הספר המעורב עירוני ז' ביפו נעמדו דום. למרות מה שהיום הזה מייצג ועל אף המורכבות ולמרות שחבריהם היהודים לכיתה ציחקקו במלך הצפירה, לחמיד וחבריו לא היה להם שום ספק עומדים ומזדהים עם הזיכרון, כמו כולם.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה והתכנים שמועברים במוסדות החינוך אינם פשוטים, קל וחומר הקושי להעביר את החומרים הללו לתלמידים בבתי ספר שמורכבים מאוכלוסייה מעורבת יהודים ולא-יהודים. בבית הספר המעורב שביפו, שבו לומדים כ-500 תלמידים, מהם 30% ערבים המחיש את ההתמודדות המורכבת.
הנוכחות הייתה יחסית דלילה. רק כמחצית מהתלמידים הגיעו, והצוות החינוכי בבית הספר הסביר כי הם לא מכריחים את התלמידים הערבים להגיע ביום הזה, אך יחד עם זאת מדגישים בפניהם שהם רצויים. ואכן הם התייצבו, התייצבות כמעט מלאה. היו גם בוגרים של בית הספר שהתייצבו במדים, חלקם מהמגזר הערבי, אשר התגייסו למשמר הגבול.
לקריאה נוספת
אני חייב להוציא את המחשבות על המוות מהראש
בחזרה לאסון אביבים: "דילגתי מעל חבריי המדממים ונפגעתי"
"אי אפשר לנצח את ווטסאפ": הדפיקה בדלת משנה צורה
את השיעור שלפני הצפירה והטקס פתח טל, מחנך כיתה י' איש חינוך "טרי" ונווט קרב במילואים, שרק לפני כמה חודשים השתתף במשימות התקיפה ברצועת עזה במבצע "צוק איתן". טל שיתף אותנו בשבועיים הראשונים ללימודים בתחושותיו מהלחימה, תחושות לא פשוטות כמחנך לכיתה מעורבת. בהקשר הזה, נדמה שזיכרון הקיץ האחרון, שבו נאלצו התלמידים, יהודים וערבים כאחד, לרדת למקלטים, עשה משהו לאותם צעירים, חיבר אותם בצורה אחרת לסכסוך. טל פנה להקריא את דבריו של חברו לסגל המורים, אשר במלחמה האחרונה שירת כמפקד פלוגה במילואים ואיבד את אחד מחייליו. בכיתה השתררה דממה, טל הקריא המילים והשתנק. התלמידים, שהתרגשו אף הם יחד עם המורה האהוב, עודדו אותו. "איזה כבוד זה", אמרה אחת התלמידות, "תמיד חשבתי שמי שהולך ומגן בחייו על המדינה זה כבוד ענק".
"יש ערבים בעזה שכן אוהבים את היהודים"
נושא הטרור, שבו עסקו בהמשך השיעור העלה אמוציות עמוקות יותר. טל מביא את סיפור הפיגוע שאירע ב-17 במרץ 1992. מחבל שהגיע מרצועת עזה החל במסע הרג ותקף 18 בני אדם ביפו. בצומת הרחובות אילת ואליפלט הוא דקר את הנערה אילנית אוחנה. עבד אל-כרים מוחמד אל-גני, בן ה-46 שמע את צעקותיה בעברית, ויצא בריצה בניסיון לגונן ולהציל את חייה. המחבל דקר גם אותו למוות. "אילנית ועבד הם קורבנות פעולות האיבה - והזיכרון עבורנו מהמקרה הקשה הזה הוא שיכול להיות עתיד משותף טוב יותר". אלא שחמיד, תלמיד ערבי, חש שהמילים החמות של מורהו הן טיפה בים. "רק אנשים כמוך, שבאמת רוצים שלום, מספרים את זה בכיתות. אני גם רוצה שלום, אבל איך אלו שחיים בשטחים יאהבו את היהודים כשבא חייל ומרביץ לאבא שלהם? תסביר לי אתה? הם תמיד יגדלו בשנאה".
בכיתה מתעורר דיון סוער. א', תלמיד יהודי, עונה לו: "החייל לא מרביץ לו סתם. אתה יודע מה עושים ליהודים שם (בשטחים, ר"ב) שאתה מדבר? ומה עם חייל או אזרח שנהרגו בפיגוע, איך אתה רוצה שהם יאהבו את הערבים?". חמיד לא נשאר חייב ומשיב כי "אלה (הפלסטינים בשטחים, ר"ב) אין להם טעם בחיים, מה שהם חושבים זה איך אני מתפוצץ בתל אביב. תעבור ליד ירושלים תראה איך הם כלואים בשכונות כמו בכלוב. זה לא שאני מצדיק אותם. אני חס וחלילה לא בעד פיגועים. אבל מה שאמרת זו הכללה. אתה חושב שכל הערבים בשטחים רוצים לעשות פיגוע?".
תלמידה אחרת קושרת את הנושא לעניין אחר שמתרחש לא רחוק מהם, הטיפול בסוגיית הפליטים בדרום תל אביב. "מה עם הסודנים, אם הם היו יושבים בשקט, אף אחד לא היה מדבר עליהם". חמיד משיב גם לה: "איך את רוצה שסודני לא יגנוב ויאנוס אחרי שזורקים אותו ברחוב? זה אותו הדבר בדיוק כמו שמתייחסים לערבים. אם הם זרוקים אצלנו בתחנה המרכזית כמו כלום אז זה מה שקורה. אף אחד לא דואג להם".
נ' ו-ש', שניהם תלמידים יהודים מעירים כי הם מאוד רוצים שיהיה פה שלום. א', גם הוא תלמיד יהודי, קוטע אותם. "זה שעושה את הפיגוע מקבל כסף. הוא לרוב עני ובטח אומר לעצמו 'אני מעדיף לשבת בכלא הישראלי ולפרנס את המשפחה שלי'. חמיד עונה להם: "אתם לא יודעים, אבל יש ערבים בעזה שכן אוהבים את היהודים. ובטח ביפו. תסתכל על האימהות שמתות להם הילדים, רואים אותן צורחות בטלוויזיה, הן נראות לך שמחות? תסתכל באיזו 'דפקה' הם חיים". בשלב הזה טל המחנך מתערב ואומר: "כשנבין שלשנאה הזאת יש מחיר אולי נבחר לצמצם אותה. כדי שיהיה פה יותר טוב אנחנו צריכים לצמצם את הרע".
לפניות לכתב רויטל בלומנפלד: revital.blumenfeld@walla.com