בחזרה לאסון אביבים: "דילגתי מעל חבריי המדממים – ונפגעתי"

45 שנה חלפו מפיגוע הירי שבו נרצחו 12 אנשים, ובהם תשעה ילדים בדרכם לבית הספר. נפגעים ומחלצים באירוע משחזרים את רגעי ההמתנה לפינוי במסוק שלא הגיע, נזכרים בצרחות מהזירה וכואבים את היעדר שיקומו של המושב הקטן

כתבת: עדי חשמונאי; עורך: אביב אברמוביץ'; צילום: מאיר וקנין, לע"מ; עריכת וידאו: קשת סידי

במרחק של מאות מטרים מהגבעה ומעץ האלון העתיק שבהם התנגש "אוטובוס הדמים" של ילדי אביבים לפני 45 שנים נסעה אתמול לאטה שיירת מכוניות קצרה שלא עוררה תשומת לב מיוחדת. מאחורי השיירה נסגר שער הברזל החשמלי של קיבוץ ברעם, ובתוכה נסעו שותפי הגורל שחצו בינתיים את גיל ה-50, כשהם נרגשים לקראת המפגש עם האנשים שהושיטו להם עזרה באותו בוקר נורא וסייעו בהצלת חייהם. "מעולם לא נפגשתי עם המחלצים שלי", אמר יוסי פרץ, שנפצע באורח קשה בפיגוע הירי. "אני זוכר שהראשונים שהגיעו לעזור לנו היו חברי קיבוץ ברעם ואנשי הצבא. הם גרים כל כך קרוב למושב שלנו, אבל אף פעם לא יצא לי להיפגש ולשוחח איתם על מה שקרה".

האסון ששינה את חייהם אירע בבוקר יום שישי אביבי ושטוף שמש ב-22 במאי 1970. ילדי כיתות א'-ג' של מושב אביבים לבשו בגדי חג לקראת קבלת השבת, שאותה הם היו אמורים לחגוג בבית ספרם שבמושב דוב"ב הסמוך. קצת לפני השעה 8:00 בבוקר הם עלו על האוטובוס שהסיע אותם כמדי בוקר לבית הספר.

"צריך להבין שבאותם ימים הגבול עם לבנון היה שקט. אני זוכרת שהיינו יורדים לגבול, שלחלוטין לא היה נראה כמו גבול, וקונים מהפלאחים הלבנונים כל מיני דברים, כמו ביצים ובשר", שחזרה חנק'ה הלפרין, חברת קיבוץ ברעם ששימשה בזמן האסון אחות במרפאת הקיבוץ, במפגש שאירחה בביתה עם הפצועים שהפיגוע הותיר צלקות עמוקות בנפשם.

עוד בוואלה! NEWS

תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
לכתבה המלאה
הילדים עלו על האוטובוס שהסיע אותם כמדי בוקר לבית הספר (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)
"עד שהגענו לקיבוץ ברעם לא היה שום דבר יוצא דופן"

"הייתה גדר גבול ארעית שדומה יותר לגדר לבקר", הוסיף שמעון ביטון, בן 51, ששכל את אביו בפיגוע ונפצע בעצמו באורח קשה. "אני לא שוכח איך היינו עולים בשבתות עם חמורים לכפר הלבנוני יארון. על יום הפיגוע סיפר ביטון כי באותו בוקר לא היה שום דבר חריג. "זאת הייתה הסעת תלמידים שגרתית. שעת בוקר, חלק מנמנמים, חלק משתוללים, חלק יושבים. עד שהגענו לקיבוץ ברעם לא היה שום דבר יוצא דופן".

כשעצר האוטובוס בתחנת ההסעה במושב אביבים, הצטרפו לנהג הקבוע רמי ירקוני עוד שלושה מבוגרים – רכז הביטחון השוטף (רב"ש) של המושב, שמעון עזראן, המורה אסתר אביקזר, שליוותה את התלמידים בנסיעתם בכל בוקר, ומכלוף ביטון, שהיה בתורנות השבועית שלו כהורה המלווה בהסעה של בנו, שמעון. יתר הנוסעים היו ילדים, רובם בני שש עד תשע.

האוטובוס יצא מהמושב לכביש הצפון הישן, הנושק לגבול עם לבנון, ובעיקול שהיה במרחק מאות מטרים מקיבוץ ברעם, המתין להם מארב שהכינה להם חוליית מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלסטין. אחרי כמה שבועות של מעקבים ותחקירים שעשו המחבלים, הגיעה שעת הביצוע, והם שיגרו לעבר האוטובוס שישה טילי בזוקה מאולתרים. שלושה מהם פגעו באוטובוס, וחלקו הקדמי ספג את הפגיעה הקשה ביותר. כתוצאה מהירי נהרגו במקום הנהג, בן 29, רב"ש אביבים, בן 35, ההורה המלווה, בן 27, והמורה אסתר אביקזר בת ה-23, שבתחילה נפצעה קשה, אך מתה מפצעיה למחרת.

"באותם ימים הגבול עם לבנון היה שקט". פצועי הפיגוע במפגש לציון האירוע (צילום: מאיר ועקנין)

במקביל לירי הטילים, ירו המחבלים לעבר האוטובוס משני צדי הכביש בכלי נשק אוטומטי. המחבלים הספיקו לחמוק בחזרה ללבנון, כשהם מותירים בזירה הרוגים ופצועים רבים נוספים, שחלקם מתו מאיבוד דם. "אני זוכרת בעיקר את הקולות, את הצעקות ואת הריח", שחזרה שולה קדוש, שהייתה בכיתה ג' בעת הפיגוע. בסך הכול נהרגו בפיגוע 12 בני אדם, ומהם תשעה ילדים, ועוד עשרות נפצעו.

"אחרי שהאוטובוס חטף את הבזוקות הוא סטה שמאלה, הידרדר לכיוון גבעה ונעצר על עץ אלון", תיאר ביטון. "הייתי בסך הכול בכיתה א', הילד היחיד שאבא שלו היה באוטובוס, אז באופן אינסטינקטיבי הלכתי לחפש אותו והתחלתי לדלג בתוך המעבר מעל החברים שלי ששתתו דם. הגעתי לחלק הקדמי של האוטובוס, ושם אני נפצעתי מירי שנורה לעבר האוטובוס מנשק קל. ניגשתי לאבא שלי ולא קיבלתי ממנו תגובה, אבל אז לא ידעתי להבחין אם הוא הרוג או פצוע קשה".

גם קדוש ואחותה, ניצה דיין, סירבו להאמין כי דודתן עליזה פרץ בת ה-14, שבסך הכול ביקשה לקחת טרמפ באוטובוס, תסיים במקום הזה את חייה. "היא וחברה טובה שלה הלכו לריאיון קבלה לבית ספר תיכון. הן פספסו בהתחלה את האוטובוס, אבל הילדים ראו אותן וצעקו לנהג לעצור. כך הן עלו על האוטובוס שבו הן מצאו את מותן", סיפרו האחיות. דיין הייתה רק בכיתה א'. "כתוצאה מהפיצוץ היא נפגעה בעורק הראשי של הירך. היא סירבה להתפנות ואמרה שהיא בסדר ושיותר חשוב שיפנו קודם אותנו – את האחייניות שלה. היא כל כך דאגה לנו. היא איבדה המון דם ולצוותים הרפואיים בשטח כנראה לא היה חוסם עורקים. עד שהגיעו אליה היא כבר מתה מאיבוד דם".

"הזמנו הליקופטר והוא לא הגיע". יוסק'ה הרמן (צילום: מאיר ועקנין)

האנדרלמוסיה שלטה בשטח. צוותי רפואת חירום מקצועיים איחרו להגיע לזירה, והילדים של אז העידו כי הכוחות היחידים שנראה בשטח היו חיילים ואזרחים. "טנדר של מע"צ שהיה באזור לקח כמה פצועים ונסע במהירות לבית החולים בצפת", סיפר יוסק'ה הרמן, מי שהיה הרב"ש של קיבוץ ברעם באותה תקופה. "אמרתי למפקד פלוגת אגוז שצריך להזמין הליקופטרים, אז הוא נתן לי את השפופרת ואמר לי 'תזמין'. הזמנתי הליקופטר בקשר ישיר עם המטכ"ל, אבל הוא לא הגיע בסוף. מאוחר יותר אמרתי לקצין רפואה שהגיע לקיבוץ שצריך אמבולנסים. הוא אמר לי 'לא צריך אמבולנס, יש הליקופטרים'. הסברתי לו שהזמנו הליקופטר והוא לא הגיע".

הפיגוע תפס את חברי קיבוץ ברעם בשעה שסעדו את ארוחת הבוקר שלהם בחדר האוכל. הירי והפיצוצים נשמעו היטב במקום וחברי הקיבוץ עלו על גג בית התינוקות על מנת לנסות ולהבין מה התרחש על הגבול השקט. אלא שאחד הדברים שעליהם העיד הרמן הדהימו את הפצועים. "כמה ימים לפני הפיגוע, המחבלים ירו בזוקה לעבר אוטובוס שנסע בסמוך לזירת האסון. הם כשלו. הפעם הם כוונו לעיקול בכביש מכיוון שהם ידעו שהאוטובוס ייאלץ להאט שם את נסיעתו. הם הפעילו את הירי בעזרת אנטנה מיארון שבלבנון", הוא הסביר. "קודם לכן אחד מחיילי פלוגת אגוז שהיו בתצפית אצלנו בברעם ראה את האנטנה שבעזרתה הם הפעילו את הבזוקות, אבל הוא לא ידע מה זה.

בזמן הירי, שני חברי קיבוץ שלנו היו במטע עם טרקטור. אחד מהם ירד רגלית לאוטובוס והשני הגיע לחדר האוכל וסיפר שהם ראו איך חלקים מהאוטובוס עפים באוויר", המשיך הרמן לשחזר. "ירדתי עם המ"פ של פלוגת אגוז לאוטובוס, ובינתיים החבר השני שירד לאוטובוס לקח עשרה ילדים שהיו מסוגלים ללכת והוביל אותם למרפאה של הקיבוץ".

למקום הוזעקו גם כמה רופאים מקיבוצי הסביבה. פינוי פצועים מהפיגוע (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

למרות הזמן הרב שחלף, רגעי התופת והטירוף חקוקים היטב בזיכרונו של יוסי פרץ, שהיה בן שמונה והוכר רק אחרי שנים ארוכות כנפגע פוסט-טראומה כתוצאה מהאירוע הקשה. "בהתחלה לא איבדתי את ההכרה. המורה ביקשה שנרד מהאוטובוס. לקחתי איתי את תיק בית הספר, אני זוכר שנשברה לו הידית. ירדתי מהאוטובוס, ואני זוכר היטב איך דילגתי מעל גופה", שחזר פרץ. "היו המון צעקות ובכי. אמרו לנו שמי שיכול לצעוד שיצעד. צעדנו עד לברעם ברגל. ניצה דיין לא יכלה ללכת, ואני זוכר שמישהו מקיבוץ ברעם הרים אותה על הכתפיים ולקח אותה לקיבוץ".

פרץ נזכר שזה היה יום שרב חם מאוד. "הדם התייבש לי על העורף ועל הגוף. אחר כך סיפרו לי שנפגעתי בראש ולכן ירד לי דם על העורף", סיפר. "כשהורידו לי את הבגדים במרפאה של ברעם, היו לי כאבים עזים שאי אפשר לתאר אותם. הם ניקו לי את הדם מהגוף עם איזה חומר. מאז אני לא זוכר הרבה. אני רק זוכר שכשאבא הגיע לבית החולים וקרא בשמי, אני באתי לענות אבל לא הספקתי ואיבדתי את ההכרה".

במרפאה של קיבוץ ברעם התייצבו מיד ארבע אחיות, ולמקום הוזעקו גם כמה רופאים מקיבוצי הסביבה. "בתוך עשר דקות התחילו להגיע פצועים למרפאה. תמיד היינו מוכנים לכל אירוע, אבל לאירוע כזה שהיה רב נפגעים לא היינו מוכנים מספיק", סיפרה הלפרין, היום בת 85. "לא היו לנו די אמצעים וציוד כדי לטפל במספר גדול כל כך של פצועים הסובלים מדרגות פציעה קשות. היה לנו חדר קטן במרפאה והוא היה עמוס בפצועים. אני זוכרת שהיה בחור אחד ששכב על האלונקה ולא שמנו אליו. הוא נפטר אחר כך בבית החולים כי הוא סבל מדימום בעורק הירך. כששמענו את זה, זה ממש כאב לנו".

הפיגוע לא הותיר במושב בית אחד שלא נפגע. טקס אזכרה לפיגוע (צילום: יוסק'ה הרמן)

בחלוף דקות שלאחר הפיגוע שמעו המשפחות באביבים על האסון שהתרחש במרחק קילומטרים בודדים מביתם. "רק לאחי היה טנדר. הורים רבים העמיסו את עצמן על הטנדר מאחורה, המשפחות השתוללו וצרחו מדאגה", סיפר ישראל פרץ, שנפצע אף הוא בפיגוע. "משום שהם השתוללו, אחי איבד שליטה בסיבוב והטנדר התהפך. היו פצועים רבים כתוצאה מהתאונה, ולאחי נקטעו אצבעות בידיים".

רק אחרי שהילדים החלו להתאושש מעט מפציעותיהם, הם הבינו את גודל האסון שנפל על כל המושב. מספר הנוסעים על האוטובוס, כ-50, היה כמספר המשפחות שאכלסו את אביבים באותם ימים, והפיגוע לא הותיר במושב הקטן בית אחד שלא נפגע. רבים מהילדים הרכים שנפצעו בפיגוע לא מצאו את הוריהם לידם.

"רק אחרי כמה ימים, כשהתחלתי להתעורר ברמב"ם, ראיתי שאבא שלי וגם אימא שלי לא היו לידי, והתחלתי לשאול שאלות", סיפר ביטון. "אבא לא היה לידי כי הוא נהרג, ואימא לא הייתה לידי כי היא ישבה שבעה על אבא. נוסף על כך, אימא הייתה צריכה לטפל באחים הקטנים שלי ולמלא את מקומו של אבא במשק. אז גם נודע לי שבפיגוע נהרגו עוד שלושה בני דודים שלי מצד אבא. מי שהיה לידי היו בעיקר קרובים מהמעגל השני של המשפחה".

המושב לא חזר להיות כפי שהיה. טקס זיכרון באביבים (צילום: יוסק'ה הרמן)

קדוש סיפרה כי החיבוק שקיבלו הנפגעים מעם ישראל בעקבות האירוע הקשה חימם להם את הלב. "דודה שלי, עליזה, מתה בפיגוע ואבא ישב שבעה. אימא נאלצה להתרוצץ בין בית החולים רמב"ם, שבו אני הייתי מאושפזת, לבין בית החולים בצפת, שבו ניצה הייתה מאושפזת", אמרה. "אני לא אשכח איך מוטה גור, שהיה בזמנו הרמטכ"ל, הביא לי מתנה שאני שומרת 'בכספת' עד היום. הוא הביא לי תקליט של הסיפור שהוא כתב, 'עזית הכלבה הצנחנית'. על עטיפת התקליט הוא כתב לי הקדשה אישית. גם יפה ירקוני הסתובבה בין מיטות הילדים הפצועים וחילקה לנו חליפות טרנינג".

אחרי האסון הכבד מושב אביבים מעולם לא חזר להיות כפי שהיה בעבר. ההורים במושב לא הסכימו עוד לשלוח את ילדיהם לבית הספר במושב דוב"ב. המועצה האזורית ומשרד החינוך התרצו, ובמשך כמה שנים למדו ילדי אביבים במושב, תחת אבטחה כבדה של צה"ל. "אנשים היו בטראומה, מורים שגרו באביבים עזבו את המושב", סיפרה קדוש, ששבה ללימודים רק כעבור כמה חודשים של שיקום והחלמה. "הגיעו אלינו מורים מתנדבים שעברו לגור באביבים. הכיתות היו קטנות מאוד. גם משום שאיבדנו חברים רבים, אבל גם משום שהמושב היה קטן ולא היו בו די ילדים".

"לפעמים למדנו אפילו בדירות של המורים"

לדבריה, בשל מיעוט התלמידים היו כיתות של חמישה תלמידים בלבד, או שכבות גיל שונות שאוחדו לכיתה אחת. "לפעמים למדנו אפילו בדירות של המורים, אבל מצד שני זה השרה אווירה אינטימית ומשפחתית. כולם היו חדורי שליחות ומוטיבציה. הם גם השקיעו זמן מעבר לשעות ההוראה הרגילות. הפרויקט הייחודי הזה הניב כאן גם כמה אהבות חיים", סיפרה קדוש. "אחרי כמה שנים חזרו ילדי אביבים ללמוד בבית ספר אזורי, אבל מבית הספר שהופעל כאן יצאו ארבעה זוגות נשואים מצוות ההוראה".

45 שנה חלפו מאז האסון, וחלק מאותם ילדים קטנים שנפגעו הם היום כבר סבים וסבתות לנכדים. האירוע הקשה שהשאיר את חותמו בילדים לשארית חייהם, השפיע גם על תחומי העיסוק שבחרו בבגרותם: שולה קדוש וניצה דיין הגשימו את חלומן והיום הן מורות בבית הספר היסודי האזורי של המועצה האזורית מרום גליל, הקולט גם ילדים ממושב אביבים.

שמעון ביטון הפך בבגרותו לנהג הסעות בתי הספר ועבר מאות פעמים באותו כביש שבו נפצע ושכל את אביו. "שימשתי נהג בקו הזה לפחות 15 שנים, ואחר כך הייתי מנהל אגף התחבורה במועצה האזורית, ובמסגרת תפקידי ניהלתי את כל ההסעות לבתי הספר, כולל ההסעה הזאת. זה היה בשבילי שיקום נפשי מהטראומה שעברתי", הסביר ביטון. "לחזור ולנסוע דווקא בקו הזה של אביבים-דוב"ב, עם תלמידים, ביום ובלילה". במסגרת תפקידו הנוכחי כיו"ר ועד ההנהלה של אביבים, ביטון פועל להרחבת המושב. "אחרי כל הסיפור הקשה שלי, אני רואה בזה גם את הנחמה שלי וגם את הנקמה שלי. אני בונה ובונה ומעביר את המסר הזה לצד השני: למרות הכול ואף על פי כן, עם ישראל חי וקיים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully