אני חייב להוציא את המחשבות על המוות מהראש

סמ"ר דולב אוחיון לחם 18 ימים בעזה וחווה על בשרו את "יום שישי השחור" ברפיח. "חיל האוויר, שריון, תותחנים – כל כוח האש של צה"ל היה שם. מעולם לא ראיתי הרס כזה". צוק איתן, יומן מלחמה | חלק שלישי ואחרון

  • מבצע צוק איתן
מערכת וואלה! חדשות
"אנחנו מקבלים משימה חדשה, לכבוש בניין דירות ולהתכונן להגנה. בשעות הערב עשינו קידוש על שתי עוגות שאמא של עומר הביאה ובקבוק תירוש קטן" (צילום: דולב אוחיון)

30.7.14 – יום לחימה 14 -"ביי ביי חז'עאה"

00:30 לפנות בוקר, כולנו מוקפצים לדיווח על זיהוי של שמונה מחבלים בקרבת הבית שלנו. כולם מתעוררים ונכנסים לעמדות. לאחר כעשר דקות קיבלנו דיווח שזה מידע שווא.
חוזרים לישון עד כמה שאפשר בחום הזה. גם אחרי שהחלפתי חולצה אני מרגיש שהיא הפכה להיות חלק מהעור שלי, היא צמודה ומחממת, מחליפה את החברה.

הבוקר עולה ושמועות על יציאה לכיוון הארץ עולות. בו-זמנית אנחנו שומעים על תוכניות להעמקת המבצע לאזור "העבסנים" שכונות צפופות ומלאות בקיני טרור.

יומן מלחמה, חלק ראשון | "לא מפחד למות בשדה הקרב, רק דואג למשפחה ביום שאחרי"
יומן מלחמה, חלק שני | "לא אשכח את המבט של המחבל: זה או אני או אתה"

עוד בוואלה! NEWS

הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה

אנחנו מקבלים הודעה שהפלגה השנייה יוצאת לרענון לארץ, יחד עם כל פלוגת הטנקים שאיתנו, ונשארים שני צוותים בלבד, שיבצעו מארב מתוך בית. בה בעת אנחנו מקבלים ידיעה על פיצוץ המנהרות שהתגלו. התלווינו לכוח הנדסה שהגיע בכדי לפוצץ את המנהרה, כל הבתים בשכונה היו נגועים בטרור, ולכן הוחלט לפוצץ את כל השכונה, 11.5 טון של חומר נפץ, 400 מטר טווח ביטחון בתוך סוללת עפר שהקימו לצורך הפיצוץ.

אחד המחזות המרהיבים בחיי, חומר הנפץ מפוצץ את המסגד, המנהרות, ואת חרבת חז'עאה. גל הדף ענק ופטרייה בגובה של מאות מטרים. כשיצאנו אמרו לנו שראו את הפטרייה הזו עד לבאר-שבע, כמעט 40 ק"מ משם. חירבת חז'עאה באמת נראית כמו חירבה, הכל אבק.

"בפשיטה על הבית אנחנו מגלים שלא חיים בו אנשים, זה לול תרנגולות ענק" (צילום: דולב אוחיון)

השקענו שעות בהקמת מארב. ללא שום כוח גיבוי היה צורך בבנייה מדויקת ומתעתעת. שהינו במארב חמש שעות, ומלבד ירי בודד רחוק מאתנו לא היה שום אירוע חריג. אסף הנגביסט ואני שמרנו יחדיו, הוא סובל כבר כמה חודשים מדלקת חריפה בכפות הרגליים, אני רואה בעיניו את הכאב, ואסף – בחור מהקהילה העברית, שרירי וחזק בצורה קיצונית - הוא אדם שלא מראה כאב. הוא מספר לי שהוא לא מצליח לדרוך יותר על כפות הרגליים, ושאם המלחמה תמשך עוד כמה ימים הוא לא יצליח ללכת יותר. אני מנסה להזכיר למה אנחנו כאן ולמה אנחנו עושים את זה, והוא מקבל כוח לעוד כמה שעות של כאבים.

אנחנו מקבלים דיווח שהאכזריות מגיעות בעוד חצי שעה ועלינו לקפל את כל העמדות במהרה, אנחנו יוצאים להתרעננות. הקיפול היה זריז מאוד, ההתרגשות בשיאה, כולם רוצים לצאת לדבר עם המשפחה ולהרגיע.

חזרנו לארץ, איזו הרגשה. מורידים את כל הציוד ומורידים חולצה, וואו איזו הקלה. כולם מאושרים, לראשונה אחרי הרבה זמן אני מרגיש בטוח, סוף סוף אפשר ללכת על אדמה בלי לחשוש ממטענים וללא חיפוי.

"בשמירה הלילה נרדמתי בפעם הראשונה במלחמה. התחושה הייתה נוראית – החברים לצוות סומכים על כל אחד שידאג לשמור כמו שצריך. ואם יקרה משהו בזמן שאתה שומר ואתה ישן, אתה תישא את זה כל חייך"

עלינו לאוטובוס והגענו לפארק מסודר מאוד, עם מתחם ליחידה. כשאנחנו יורדים מן האוטובוס אנחנו פוגשים את שלומי, לוחם מהצוות שלאחר כמה ימי לחימה אמו משכה את חתימתה (בן יחיד). הוא הביא את הטלפונים של כולם מוטענים כדי שנוכל לדבר עם המשפחות. ביקשו מאיתנו לחכות עם הטלפונים וקודם כל לאכול, מנגל ענקי, ארוחת מלכים. כמה שבועות חלפו מאז שבאמת נהניתי מהאוכל, ולא אכלתי בשביל לשרוד.

לאחר מכן, אנחנו מתכנסים לתדריך יחידתי. מפקד היחידה מסביר שלא סתם יצאנו, אלא בשביל נוהל קרב לצורך העמקת הקרב.

בסיום השיחה הוצאתי את הטלפון ממצב טיסה, וראיתי 950 הודעות ווטסאפ. לא הספקתי ללחוץ על שום דבר וקיבלתי טלפון, "מוטי אחי" הופיע על הצג. בהתרגשות רבה עניתי. הוא לא האמין שעניתי, הייתי עם דמעות בעיניים, אני בטוח שגם הוא. הוא אחד האנשים החשובים בחיי, תמיד יודע לתת עצות ולכוון אותי כשצריך. לא הצלחנו לדבר יותר מדי, אמרתי לו שרק הדלקתי את הטלפון, ואמר שאתקשר לאמא קודם כל. היא ידעה הכל, ההורים פתחו קבוצת ווטסאפ והם עודכנו בשעת יציאה שלנו ובכל מעשינו ברצועה. הייתי מופתע. התרגשתי לדבר איתה. היא לא הצליחה לדבר יותר מדי מהתרגשות, ורק התעקשה להגיע לפארק. התקשרתי לעדן חברה שלי ופשוט לא הצלחנו לסיים לדבר. יכולנו לדבר עוד שעות רבות, והיא הצטערה על זה שהיא לא יכולה להגיע לבקר.

נחשפתי לשני דברים, האחד הוא כמות האהבה העצומה שלה זכינו, כל ההודעות והתגובות שקיבלנו מעם ישראל רק חיזקו אותנו. והשני, היא כמות ההרוגים והפצועים בקרב כוחותינו, חברים, חברים של חברים, מכרים.. כולם גיבורים.

אמא שלי, אחותי ואחי הגיעו אל הפארק, וראו אותי לראשונה מאז פרץ "צוק איתן". הם נבהלו, ירדתי שבעה קילו, והריח שעלה מן המדים היה מזעזע. התחלתי לספר קצת חוויות, והבנתי שאחרי 13 ימי לחימה זה נורמלי שחייך בסכנה, כשהמחשבות על המוות לא מניחות לך. הסברתי להם, "אנחנו אנשים לא נורמלים שעושים דברים לא נורמלים". המשכתי והסברתי להם שאסור לנו לפחד. "רק המשוגעים ביותר, עם הרצון הגדול ביותר לנצח יצאו מגוב האריות, ואסור לנו ולו לרגע אחד לתת לפחד ולמחשבות להשתלט עלינו".

אחרי שעתיים נפרדנו, חזרתי אל הצוות, והלכתי להתקלח לראשונה מזה 13 ימים. התחושה הייתה נהדרת, למרות שהיא הייתה מוצפת ועברו בה אלפי חיילים לפני כן. לא היו לנו שקי שינה אז דאגנו להתכסות במגבות שהביאו לנו. בפעם הראשונה מזה שבוע ישנתי כמו מלך.

31.7.14 – יום לחימה 15 – "מתכוננים להעמקה"

קמנו ב-9 בבוקר, עוד הורים באו לבקר והביאו מטעמים. ההורים של עומר הביאו המון עוגות, כמעט לכל לוחם בצוות הייתה עוגה בתיק.

השלמנו חוסרים והתחמשנו מחדש. בשעה 13:00 האוטובוסים יוצאים בחזרה אל שטחי הכינוס. יש לנו משימה חדשה.

התקשרתי אל המשפחה ונפרדתי מהם. רגע לפני שהטלפון שלי גווע אני מצליח לשלוח הודעה לעדן: "אני אוהב אותך גם באחוז האחרון שלי.." ובדיוק ברגע שהטלפון כבה ברקע התנגן השיר :

"אם תלך מי יחבק אותי ככה
מי ישמע אותי בסוף היום
מי ינחם וירגיע
רק אתה יודע

ואם תלך למי אחכה בחלון בשמלה של חג
שיגיע, יחבק אותי ככה, כמו שאתה מגיע"


תסריט הוליוודי סוחט דמעות. אני מקווה שלא ישתמשו בזה בחדשות במקרה הצורך. לא מאמין שאני שוב חושב על הדברים האלו, חייב להוציא את המחשבה על המוות מהראש. התיישבתי ליד כתבת של דובר צה"ל והתחלתי לספר לה את הסיפור של "לואי" – דמות פיקטיבית שהמצאתי על חייל שעלה מצרפת ונמצא כבר חמש שנים בארץ ועדיין לא מצליח לדבר עברית. אני מתראיין במשך 20 דקות ואז מספר לה את האמת, שהכל היה במטרה להצחיק את החבר'ה. היא קצת נעלבה אבל אחר-כך הבינה וצחקה.

אנחנו מתכוננים לצאת להתקפה לקראת 19:00 בערב, לראשונה אנחנו מתוכננים להיפרד מהאכזרית ולנוע רגלית אל היעד שמרוחק ארבעה ק"מ.

אנחנו מדווחים שישנה הפסקת אש ל-72 שעות, ואנחנו מקבלים שינוי משימה. אנחנו כוח העתודה החטיבתי למקרה של אירוע. בגלל התראה על ירי פצמ"רים אנחנו ישנים בתוך האכזריות.

"אנחנו נעים כמה עשרות מטרים ומקבלים פקודה לפרוק ולטהר שורת בתים. אנחנו יוצאים מהאכזרית ונעים במהירות תחת חיפוי כבד" (צילום: דולב אוחיון)

באמצע הלילה מעירים אותי ומעבירים לי את הטלפון, אני עונה "הלו?" ועל הקו נמצא גיל, מפקד הצוות שנפצע בתחילת המבצע. "אני רוצה להגיד לך תודה על הכל" , קטעתי אותו ועניתי "אין לך על מה להודות לי, זהו התפקיד שלי. תודה לה' שהפציעה לא חמורה יותר". הוא ממשיך לספר על הפציעה ועל הטיפול ועד כמה שהוא היה רוצה להיות אתנו כרגע. אני מסיים ואומר לו: "יש בינינו קשר שאף אחד לעולם לא יבין – והוא חתום בדם. מבטיח שאהיה לימינך לאורך כל הטיפול והשיקום."

כשהשיחה התנתקה לא הצלחתי לחזור לישון, הכל חזר אליי. הנפש בודדה את האירוע הזה בכדי להמשיך כרגיל. יש לי אחריות לשאר חברי הצוות. זו הפעם הראשונה שאירוע חזר אליי.

1.8.14 – יום לחימה 16 – "יום שישי השחור"

"מכת אש מפרה את השקט. שני המחבלים, לבושים במכנס ב' צה"לי, וסט שחור, כפכפים, וקלצ'ניקוב נפלו כמו זבובים. לפחות 30 כדורים בכל אחד מהם, הייתה תחושה של מטווח"

בשעה 06:00 מעירים את כולם ומדווחים שאנחנו נעים באכזריות לכיוון קיבוץ כרם-שלום בכדי להיות קרובים לשאר החטיבה. אנחנו מגיעים בשעה 08:00 וכבר מבינים שזהו הסוף. דיווחים שונים מספרים שבשעות הקרובות תצא הודעה שכל הכוחות יצאו מהרצועה ושאנחנו בדרך להפסקת אש ארוכה. אנחנו מתיישבים יחדיו כל הצוות ומריצים חוויות מהקרבות.

סביבות השעה 09:20 אנחנו מתחילים לקבל דיווחים על אירוע ברפיח "היה אירוע בגדס"ר כולם לכלים!" כרגע יש שלושה פצועים. כולם לא מבינים מה קרה, ותוך 3 דקות מתחילים תנועה לעבר רפיח. תוך כדי התנועה אנחנו מתבשרים שיש חשש לחטיפה, ושמותיהם של ההרוגים מגיעים אלינו.

רס"ן בניה שר-אל ז"ל, מ"פ סיירת גבעתי, סגן מפקד יחידת רימון לשעבר נהרג יחד עם הקשר שלו סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל וסגן הדר גולדין ז"ל שנחטף אל המנהרה.

ככל שאנחנו מתקדמים קולות הנפץ מתחזקים. חיל האוויר, שריון, תותחנים, הנדסה, מקלעים – כל כוח האש של צה"ל היה שם. חצינו את הציר המרכזי של רפיח – ציר טנצ'ר. זו הנקודה הרחוקה ביותר שכוח קרקעי תמרן אליו. נעצרנו שם וחיכינו לסיום פעולה הנדסית.

עומר עומד בתא המפקד, וצועק לפתע נ"ט! ומתכופף. אר-פי-ג'י פספס את האכזרית שלנו בסנטימטרים. אנחנו נעים עוד כמה עשרות מטרים ומקבלים פקודה לפרוק ולטהר שורת בתים. אנחנו יוצאים מהאכזרית ונעים במהירות תחת חיפוי כבד אל אחד הבתים. טיהרנו את הבית שהיה מפורק לחתיכות כמו כל השכונה שעלתה באש, מעולם לא ראיתי הרס כזה – כמעט כל בית בשכונה נפגע. לפתע נשמע פיצוץ אדיר שמרעיד את האזור. כוחות ההנדסה פוצצו שרשרת מטענים במחנה אימון של חמאס, שהייתה אמורה לפנות את הדרך למעבר שריון. מהרסיסים של המטען נפגע בראשו סמל יהודה הישראלי. יהודה נפגע בצורה אנושה. כל גופו היה דם, והיה נדמה כאילו ראשו נכנס אל תוך גופו. רופא המילואים שהיה אתנו רץ אליו מיד וראה שהוא לא נושם. בפרוצדורה זריזה הוא ביצע קוניוטומיה (חתך בממברנה הקריקו-תירואידית (חלק מהגרוגרת) והכניס טובוס אל תוך קנה הנשימה כדי לבצע הנשמה ידנית. הוא פונה אל אכזרית ומשם למסוק. היום, כמעט תשעה חודשים לאחר הפציעה, מאושפז יהודה במצב קשה בבית החולים תל השומר. יהודה נשוי לרבקה, ולהם שני ילדים, צוריה, בת שנתיים, וארז, שנולד עשרים ימים לאחר פציעת אביו.

"התרגשות גדולה מציפה אותנו. עברנו משגרה מוחלטת למלחמה, להפסקת אש, ושוב למלחמה. אנחנו רוצים שהפעם זה יהיה סופי". שקיעה אחרונה ברפיח (צילום: דולב אוחיון)

המשכנו בכיבוש בתים בשכונה וקיבלנו משימה חדשה. עלינו להיכנס אל בית עם אינדיקציה למחבלים שבו יכול להיות הדר גולדין ז"ל. אנחנו נעים בצורה מאובטחת אל הבית תחת חיפוי טנקים. אנחנו מצפים להתנגדות עזה. חום אימים מלווה אותנו לאורך כל היום. אנחנו יורים מטאדור בכדי לפעור חור בחומות הבית ונכנסים. דלת הבית קצת פתוחה וזה מעלה חשד. עומר זורק רימון אל תוך הבית, כשיש לנו ארבעה מטרים לשכב ולהתפלל שרסיסי רימון לא יפגעו בנו. אנחנו מטהרים את הבית ללא התנגדות. הבית היה מפואר אך ריק. אין שום סימן לאנשים או מנהרה.

השעה כבר 14:30 בצהריים, והדר גולדין ז"ל עוד לא נמצא.
בדרך חזרה לאכזרית אנחנו מגלים מחבוא תת-קרקעי של 10 משגרים מוכנים עם רקטות אם-75 שמיועדות לתל אביב. לאחר שבודדנו את האזור פוצצנו את כל הטילים במחבוא שלהם.

אנחנו מקבלים משימה חדשה, לכבוש בניין דירות ולהתכונן להגנה. כל הצוותים התפצלו בין הדירות. החום היה כבד מאוד והתחלנו למגן את הבית. בשעות הערב עשינו קידוש על שתי עוגות שאמא של עומר הביאה ובקבוק תירוש קטן. הייתה תחושה נוראית באוויר, יום קשה עם תוצאות קשות.

2.8.14 – יום לחימה 17 – "ממשיכים לחפש"

הבוקר עלה אחרי לילה שקט, קיבלנו עוד מספר איתורים לסרוק.

אחד מהם היה בית שלוש קומות, ירינו שישה מטולים אל תוך הבית ונכנסנו. הבית היה אמנם ריק מאדם, אך היה מלא בבצל, טונות של בצלים. נשארנו בבית הזה כעשר דקות וכל מי שהיה בבית לא הפסיק לבכות. המשכנו לסרוק עוד איתורים בשכונה בכדי לעלות על קצה חוט שיוכל להחזיר את גולדין. ההערכה היא שהוא וחוטפיו קבורים במנהרה שקרסה.

עוד אחד מהאיתורים הוא בית של 4 קומות, בפשיטה עליו אנחנו מגלים שלא חיים בו אנשים, אלא שזהו לול תרנגולות ענק. צוות אחד נשאר לישון שם לילה אחד, בשל מיקומו האסטרטגי של הבית. החלטנו להקים את המגנן שלנו בקרבת מקום, בבניין בעל 3 קומות, שצופה לפרדס ולבית ספר של אונר"א.

התחלנו למגן, המשימה שלי הייתה יחד עם אסף למגן את הקומה התחתונה של הבית, כדי שאף אחד לא יוכל להכנס מבלי לעשות רעש ולהכין מלכודות. לקראת סוף המיגון אנחנו שומעים צעקת "הגנת מחנה, הגנת מחנה". נטשנו את הקומה הראשונה ועלינו אל הקומה השנייה והתמקמנו מול החלונות. גרי, לוחם מצוות אחר, זיהה שני אנשים רצים בפרדס. אנחנו סורקים מהחלונות את השטח, ולפתע שתי דמויות קופצות מאחורי שיח ומדלגות עם הגב אלינו לכיוון בית שבו נמצא גדוד צבר. מכת אש מפרה את השקט שהיה בשעות האחרונות. שני המחבלים, לבושים במכנס ב' צה"לי, וסט שחור, כפכפים, וקלצ'ניקוב נפלו כמו זבובים. לפחות 30 כדורים בכל אחד מהם, הייתה תחושה של מטווח. בסיום הירי צעק מפקד הצוות 'חדל!' בשל הקרבה שלהם לטנק. הוא גם וידא עליהם הריגה בזריקת רימון. כעבור שעה יצא הסמל דקל, יחד עם מפקד היחידה לעבר הגופות. הוא ראה שידו של אחד המחבלים עדיין זזה. הוא ירה שוב במחבל, והבין שזהו אינסטינקט של המוות.

סיימנו להכין את המגנן והלכנו לישון, בחוץ 99% לחות, ואני לא מגזים. אי אפשר לנשום כבר.

בשמירה הלילה נרדמתי בפעם הראשונה במלחמה, 15 דקות מתוך שעה. התחושה הייתה נוראית – החברים לצוות סומכים על כל אחד שידאג לשמור כמו שצריך. ואם יקרה משהו בזמן שאתה שומר ואתה ישן, אתה תישא את זה כל חייך.

3.8.14 – יום לחימה 18 – "נגמר? נגמר."

קמנו אחרי לילה שגרתי, והכנו פריסה ענקית. ארבע מנות קרב פרוסות, כל הצוות רעב. אפילו הבאנו שולחן וכסאות. בדיוק כשכולם הגיעו, הגיע מפקד היחידה טל וקלקל את החגיגה ואמר שעלינו לצאת לכבוש איתור נוסף.

יצאנו אל האיתור, שגיא היה צריך לירות טיל לאו על הקיר, קיר רחב וגדול שבמרכזו חלון קטן. "רק לא לתוך החלון", מזכיר לו עומר מפקד הצוות. בצורה יוצאת דופן שגיא מכניס את טיל הלאו אל תוך החלון. אני בטוח שהוא לא יצליח לעשות את זה אם הוא יכוון. טיהרנו את הבית, וכשעלינו על הקומה העליונה ראינו רכב נוסע 3 רחובות מאיתנו. כעבור דקה וחצי כלי טיס של חיל האוויר דאג להוריד אותו. חוליית משגרי רקטות החליטו לנסוע ברכב למרות שיש מעליהם מאות כלי טיס.

כבשנו עוד שני איתורים וחזרנו אל הבית, סיימנו לאכול חמש שעות אחרי שפתחנו את האוכל. מילואימניקים שהיו אתנו זיהו תצפיתן של חמאס בבית האחרון שטיהרנו, וטנק דאג לירות סדרת פגזים לעבר הבית.

עליתי לשמור בקומה העליונה ולידי התיישב מפקד היחידה, כשהוא מעביר פקודות למפעיל דחפור הדי-9. הוא דאג לשטח את כל סביבת הבית, הפרדס שהיה נעלם כלא היה. נדהמתי לגלות איך הדחפור מרים בית חד קומתי והופך אותו על הגג.

"מעולם לא ראיתי הרס כזה – כמעט כל בית בשכונה נפגע" (צילום: רויטרס)

בתדריך הלילה, אביתר קצין האג"מ מעביר לנו שזהו אחד הלילות האחרונים של השהייה ברצועה, אם לא האחרון שבהם. אנחנו צוות הקרב האחרון שנשאר ברצועה. התרגשות גדולה מציפה אותנו. עברנו משגרה מוחלטת למלחמה, להפסקת אש, ושוב למלחמה. אנחנו רוצים שהפעם זה יהיה סופי. בשתיים לפנות בוקר מעירים את כולם וצועקים "20 דקות ולא היינו פה, אין לנו מה לחפש פה יותר!" בדיוק התחלתי את השמירה. רוב המנהרות הושמדו, חמאס ספג מכה קשה. ההרס ברחובות הרצועה עצום, לא יודע איך אפשר לשקם דבר כזה. אלפי פעילי חמאס נהרגו, ורבע מתושבי הרצועה נעקרו מבתיהם.

ישנה אופטימיות זהירה, היינו כבר במצב הזה. הנסיעה אל הארץ הייתה קצרה. הצטלמנו כאות לסיום המלחמה, וחיכינו אל האוטובוס בחזרה אל הבסיס. כשהוא הגיע הבנו שזה נגמר באמת. לא היו צהלות, רק דמעות. דמעות של שמחה, הכל התפרץ. עזבנו את עזה לתמיד.. או לפחות עד לפעם הבאה.

אני יושב עכשיו קרוב אל השמיים, מנסה למצוא תשובות לשאלה, על הדרך גם חולץ ת'נעליים, חיילים עכשיו עוזבים ת'מרכבה...כן אני יושב שם, חושב, קצת עלייך, להכאיב מעט ללב, את המשפט הבא את בטח מכירה, יום-יומיים אני בא בחזרה..

נגמר.. נגמר.. נגמר?

ובדרך כשיצאנו אל הבית, אז עצרנו בפלאפל בפינה, ואנשים שם הסתכלו מחאו כפיים, "הגיבורים שלנו" אמרו באהבה.. ואני עומד שם מסתתר, קצת גדול עלי להיות זה ששומר, ובין ביס לביס עולה בי מחשבה, לעזאזל כמה גיבורים יש במדינה..
נגמר.. נגמר.. נגמר?

ומאז אפשר למנות כמעט שנתיים והיום אני עסוק בהשלמה, בעוד רגע כבר אשמע את הכפיים, ואז אצעק בכל כוחי מהבמה.. ואם שומעים אם מקשיבים, עוד אפשר למצוא כאב בין המילים, ומבטיח לא אכתוב על זה יותר, רק בפעם הבאה שאשבר. נגמר.. נגמר.. נגמר?"

"שיר הרעות" לזכרם של 67 חיילי צה"ל שנהרגו ב"צוק איתן"

על הנגב יורד ליל הסתיו
ומצית כוכבים חרש חרש
עת הרוח עובר על הסף
עננים מהלכים על הדרך.

כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.

הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.

ונזכור את כולם...


(עדכון ראשון: 15:33)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully