"עוד נוכחות שלו איתנו": הבנים שהונצחו בדרכים אחרות

גל-עד, קיר הנצחה, אנדרטה, מרוץ, קרן מלגות, מעיין, יקב או עמוד פייסבוק. משפחות שכולות, שאיבדו את היקר להן מכל, בוחרות דרכים מיוחדות להנציח את הבן שנפל. כך, הן מצליחות ליצור מפעל הנצחה חי, שעוזר להן ולו במעט להתמודד עם האובדן והחלל הנורא.

על גדות הכנרת, בין המדשאות המוריקות של קיבוץ האון שוכן "עדן - קפה גלריה", בית קפה ביתי קטן, וחנות מקסימה הצמודים לביתם של ורדה ודוד קורנפיין, הוריהם של ערן ועודד - שני בניהם שנהרגו. הבכור, ערן נהרג בתאונה בתאילנד, ואילו עודד, שביקש להתנדב לקרבי אחרי ששכל את אחיו, נפל במבצע "חומת מגן" בגדה ב-2002. המקום, פרויקט ההנצחה המיוחד של ההורים אשר איבדו את בניהם - הוקם לפני ארבע שנים במטרה לממן קרן המעניקה מלגות ללימודי מוזיקה לצעירים בצפון. זאת, במסגרת "ערב קורנפיין" ערב הצדעה ליצירה מוסיקלית מקורית על שם ערן ועודד, שנערך מידי שנה.

יום הזיכרון - כתבות נוספות
"להתראות, אוהב אתכם": מילות החייל האחרון שנהרג ב"צוק איתן"
"לא אשכח את המבט של המחבל: זה או אני או אתה"
"מאז שגיא נהרג שקט לנו": פסטיבל רוק לזכר חלל צוק איתן

בשנת 1993, כשהיה בן 24 טס ערן קורנפיין לטיול הגדול שהיה אמור לכלול את המזרח ואוסטרליה. אלא שביומו החמישי בתאילנד נפגע באורח אנוש בתאונת אופנוע ומת מפצעיו תוך זמן קצר. "הוא סבל מפגיעת ראש ועל אף שהעבירו אותו לבית חולים אמריקני, לא היה מה להציל", מספרת אמו ורדה קורנפיין, כשעל פניה ניכר היטב כאב האובדן על אף השנים הרבות שחלפו. "אחרי האירוע הזה, הכל היה אחרת", הוסיפה בגילוי לב, "היינו משפחה מלוכדת ומחוברת, ונוצר חלל כשהבן הבכור שלנו הלך".

לפני גיוסו, ביקש עודד, האח הרביעי במשפחה, להתגייס לקרבי על אף שהוא בא ממשפחה שכולה. "הוא בא ואמר לי באופן הכי ישיר 'אם לא תחתום לי אני הולך לכלא לשלוש שנים'", מתאר האב דוד את שאמר לו בנו לפני כ-15 שנים, "הידיים רעדו והלב עבד קשה, אבל חתמנו", ממשיך האב, כמי שמבקש להחזיר את הגלגל לאחור.

את אותו יום באפריל 2002, ימי מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון, זוכרים ורדה ודוד כאילו היה זה אתמול. דוד הלך לישון מוקדם ואילו ורדה הייתה אצל חברה בקיבוץ. שיחת טלפון הגיעה אז לחברה, וכשוורדה שמעה מבעד לשפורפרת את השם "עודד" היא רצה בחזרה הביתה. דקות בודדות לאחר מכן הגיעו נציגי קצין העיר לבית המשפחה. "זה היה יום השישי השחור שלנו. מאז לא אכלנו עוד ארוחות שישי בבית. זאת, עד לאחרונה כשהחתן שלנו נכנס למשפחה ואיחד אותנו מחדש".

ורדה ודוד מתארים את עודד כילד צנוע שמסתפק במועט, לא דברן גדול. אדם שהיה לו חשוב להצליח ושהיה תמיד מהמתנדבים להישאר שבת במקום אחר. "זו תחושה שאני לא מאחלת לאף הורה", אומרת ורדה, "אנחנו חווים כאב לב ברמה הכי אמיתית, והוא לא עוזב. לא משנה כמה אני בוכה, זה לא חולף", ודוד מוסיף "אומרים שהברק לא מכה פעמיים, אז אומרים. הוא מכה שלוש, ארבע פעמים - ויותר".

בילדותו למד עודד לנגן, ואף היה מתופף במועדון הזמר של שרהל'ה שרון. חייו סבבו סביב מוזיקה. כשההורים חשבו על אפשרויות הנצחה לבניהם, הכיוון המוזיקלי היה ברור. וכך, אחרי פנייה של מכרה מהאזור, נוסד "ערב קורנפיין" - ערב הנצחה והצדעה ליצירה מוסיקלית על שם הבנים עודד וערן.

לאחר מספר שנים הוחלט גם על הקמת קרן, שתעניק מלגות וכלי נגינה לצעירים בתחום המוזיקה. אלא שהיה צורך למצוא אפשרויות מימון לקרן. "בחנו כל מיני כיוונים, ומכיוון שעסקתי במכירות החלטנו להמשיך בזה והתחלנו למכור תכשיטים בכל מיני אירועים, ירידים, צימרים - ובעצם בכל מקום שקיבל אותנו, כל עוד התאים לנו וההכנסות מימנו את המלגות".

בעזרת חברה שסייעה בתיווך מול מעצבות תכשיטים החל הזוג למכור, תוך שהוא מצליח לשאוב עידוד גם מהתהליך לזכר בניהם ומקרן חיה המעניקה שש מלגות בשנה ללימודים בבית בנדל שבצפון. "לאט-לאט ראינו שהיציאה מהבית והעיסוק במשהו עושה לנו טוב, בטח עם החיבור לערן ועודד. בעזרת משרד הביטחון החלטנו להקים עסק קטן", מתארת ורדה.

לפני ארבע שנים פתחה המשפחה את "עדן - קפה וגלריה" (שילוב השמות עודד וערן), עסק הכולל בית קפה מקסים וגלריה שבה מוכרים תכשיטים, אביזרים וחפצים יפים לבית.

מסיור במקום או בדוכנים שמקים הזוג, אין דרך לדעת על סיפורם או על המטרה הייחודית שלשמה הם מוכרים את מרכולתם. "אנחנו לא רוצים שיקנו מתוך רחמים", מבהיר דוד. "שאלו אותי למה אנחנו לא שמים שלט קטן עם הסיפור ואני תמיד עונה 'זה לא כרטיס הביקור שלי', אם ישאלו אני אענה ואספר".

במציאות הישראלית, קיום עסק קטן אינו עסק פשוט וברבות השנים נפתח לא רחוק מקיבוץ האון, מתחם קניות צמח, מה שהוביל לפגיעה בכמות הביקורים בבית הקפה הביתי של הזוג קורנפיין וכן למכירות בגלריה. עם זאת הזוג מכיר ביכולותיו. "אחרי ארבע שנים אנחנו יודעים מה מתאים לנו, ואנחנו לא הופכים צעירים יותר", אומרת ורדה, "צמצמנו מעט את פעילות בית הקפה לארוחות בימי חמישי-שישי, וכך ממשיכים".

העיסוק ב"עדן" מאפשר לזוג לעסוק באבל שלהם, אם כי בעקיפין, ועם תוצאות שיודעים שערן ועודד היו מעריכים. עם זאת מודים בני הזוג כי הקלישאות אינן מדויקות. "הזמן לא מקהה את הכאב והגעגועים הופכים רק יותר חזקים", מודה ורדה. דוד מוסיף: "במשך ארבע-חמש שנים, אחרי שעודד נהרג, רק חיכיתי שיחזור. לא התיישב לי בראש שהוא לא כאן. הסתובבתי עם הרגשה שזה לא יכול להיות, ושאולי עוד אראה אותו יום אחד".

"יש פנים רבות להנצחה. כל משפחה שכולה זוכרת את יקיריה באופן שהיא בחרה", אומרת אפרת שפע-דור, מנהלת השירות הסוציאלי במחוז טבריה של אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון. "אנו באגף מלווים את המשפחות היקרות 'בעין רואה, אוזן קשובה ולב מבין', ומכבדים כל משפחה בדרך שהיא בוחרת לזכור ולהנציח את יקיריה".

"מעיין כנף, פסגת גן עדן לזכרו של אשי נוביק", נכתב בשלט שהוצמד לעץ אקליפטוס עתיק על צלע הר, בסמוך לבריכת מים המשקיפה על מימיה של הכנרת. ואכן מעיין אשי (אשר) נוביק, הממוקם 2.5 קילומטרים ממושב כנף ברמת הגולן, הוא קרוב ביותר שניתן להגיע לפסגת גן עדן, לפחות מקומית.

אלמנתו ואם שני ילדיו, אוסי (אסנת), ידעה שבמקום הזה תקים את אתר ההנצחה לבן זוגה, שנהרג בט"ו באב 2006 במהלך מלחמת לבנון השנייה. "המקום הזה היה חלק ממסלול הטיולים שלנו עם הטרקטורון בשבתות, ושם אשי חלם להקים את הבית שלנו, אפילו שזה לא ממש ריאלי", מספרת נוביק היום, "אחרי שהוא מת, לא היה לי ספק שבמקום הזה תהיה ההנצחה שלו, ושהיא תכלול אתר לטיול, להופעות ולחיים כמו שאהבנו בחיינו המשותפים".

במקום שהיה מוכר כמעיין כנף, בנתה נוביק, מעצבת פנים במקצועה, בריכה מבטון, אליה מתנקזים מי מאגרים שנופלים באופן טבעי לבריכה ויוצרים מעיין, שאליו נשפכים המים וממנו ממשיכים הלאה. "השקענו הרבה במקום, כשעשינו את כל הפיתוח - והשנה גם ננגיש אותו לנכים", מסבירה נוביק, "עבור הילדים שלנו, המקום הרבה יותר משמעותי מהקבר עצמו. שם אנחנו עושים את כל האירועים שלנו - ובשנה שעברה ערכנו את בר המצווה של הבן איתי - בבית כנסת עתיק הסמוך לשם".

אשי (אשר) נוביק היה בשרות מילואים במהלך מלחמת לבנון בשנייה. הכוח שלו התמקם באחד הבתים בכפר דאבל והתכונן לפעילות. למחרת, בצהרי ט"ו באב תקפו מחבלים את המבנה שבו שהה הכוח באמצעות טילי נ"ט שחדרו את דלת הברזל של החדר. מדי שנה בערב ט"ו באב משמש המעיין מקום לאירוע אזכרה לנוביק. "מגיעים 400-500 חברים, משפחה ואנשים מהמושב. האירוע מתחיל בבית הקברות, ומשם עוברים לארוחת ערב ולהופעה של אמן. זה אירוע סימבולי כי תמיד חגגנו את יום האהבה".

אהבתם של אוסי ואשי ניצתה לפני שנים רבות, כשהשניים היו בני 12 בנס ציונה, לשם עברה אוסי עם משפחתה עם פינויים מימית שבסיני. אשי הגיע לשם עם הוריו שעלו מדרום אפריקה. "את הצעת הנישואין הראשונה שלי מאשי קיבלתי בגיל 13.5", מספרת נוביק, "אמנם זה היה בצחוק, אבל מאז היינו ביחד". לזוג נולדו שני ילדים יובל, היום חיילת בת 18.5 ואיתי בן 14.

החיבור העמוק והארוך בין השניים הפכו את המלחמה ההיא, שבה השתתף אשי, לקשה במיוחד עבור אוסי. "התחושה הייתה כל כך חזקה שהתקשרתי לחברת ילדות ואמרתי לה 'זה לא ייגמר טוב'", מתארת נוביק, "כשאשי הגיע ל-24 שעות חופשה, יומיים לפני הארוע, אמרתי לו ''אם אתה נכנס וקורה לך משהו אני מתאבדת. לא תיארתי שאוכל לחיות בלעדיו ולא עשיתי לו חיים קלים בעניין הזה".

התחושות הפכו כל כך מוחשיות עבור אוסי. באותו יום ארור מבחינתה יצאה נוביק לפגישת עבודה ברמת השרון, וכשהגיעה אמרה ללקוח שחייבת לחזור הביתה. "הסברתי לו שאם יבואו להודיע ורק הילדים יהיו בבית, זה יהיה רע מאוד". היא הסתובבה וחזרה לגולן, להמתין לבשורה. וזו הגיעה.

כשהיא נשאלת איך בכל זאת המשיכה, התשובה המידית היא הילדים. "הם נותנים המון כוח, והבנתי שאני לא יכולה גם להיעלם להם. זה לא תמיד עובר חלק וקל, אבל הקלישאה נכונה - החיים הרבה יותר חזקים. החלטנו ובחרנו לחיות, לשמוח, לבלות ולטייל כמו בחיים שלנו קודם". היא מוסיפה: "הלילה חשבתי מה אקריא ביום הזיכרון ותוך כדי חשבתי מה אשי היה חושב על כל מיני דברים. חשבתי שהוא היה גאה בנו ואוהב את המקום שבנינו. זה הטבע שלנו. גם לקבר לקחתי סלע מהטבע ועליו כתבנו. אלו דברים שמאוד מחוברים אלינו, פחות לאחרים. אני מקווה שהוא שמח. אני חושבת שהוא שמח".

אהוד אפרתי בן ה-34, נהרג במהלך שירות מילואים בצנחנים בדרום עזה, באוקטובר 2007. במהלך היתקלות עם מחבלים פגע כדור בנצרה של הרימון, שהייתה בידו של אהוד. הוא נפצע אנושות ומת בשטח. משפחתו קיבלה את מותו בתדהמה. במהלך כל השנה הראשונה למותו, מספרת האם נירה אפרתי, המשפחה רק החלה לעכל את המוות. "אנחנו נאחזים מאוד בילדים ובנכדים, וציפינו לשובו של אהוד. כמובן שהדבר לא קורה".

מה שהחליף את הציפייה הבלתי-מושגת היה להנציח את אפרתי, שהשאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. הם התחילו עם ספר, שבו כל קרוב משפחה כתב עליו. לנירה זה היה דבר מאוד חשוב. היא רצתה שלשלושת נכדיה, שהיו קטנים בזמן האסון, תהיה דרך לזכור את האב. "ההנצחה היא חלק מההתמודדות היומיומית. בהתחלה עשינו כמה דברים בשביל הילדים, רצינו שהם ידעו את הסיפור של אהוד".

החלק השני בהנצחה, מבחינת משפחת אפרתי, היה הגשמת חלום לאהוד. "אהוד השתתף בקורס היין הראשון שהיה בארץ, במכללת תל חי, והתחיל לעשות יין. אביו היה אומר שהוא עושה יין משובח ונהדר, ואז הוא החליט שהוא רוצה להקים יקב בסככה במקום החנייה של המכוניות שלנו. לימים עשינו את זה לזכרו".

משפחת אפרתי הקימה בחצר ביתם את "יקב אהוד", ובאמצעותו הם ממשיכים את זכרו של בנם. " זה מרגיש נפלא, אני ציירתי אריחים, שנמצאים על הקיר של היקב ושלושת היינות הראשונים נקראו על שמם של ילדיו של אהוד, תומר, שי ורז. אנחנו ממשיכים וממשיכים את אהוד, מייצרים יין כל שנה. בני הגדול ובן דודו של אהוד מייצרים את היין ביקב".

גם אבישי, אביו של אהוד החליט לקחת קורס יין. "המשכנו בזה ואנחנו ממשיכים עד היום", מספרת נירה ומוסיפה כי בכל עת שמתאפשר, בין אם מדובר בחג או בהתכנסות משפחתית הם דואגים לשתות מן היין. "אנחנו מתאספים, חברים ומשפחה, ושותים מהיין באירועים. זה משמח אותנו קודם כל כי החלום של אהוד התגשם. המעשים שלו נושאים פרי".

משפחת אפרתי לא הסתפקה בהקמת היקב, ובאזור שבין בנימינה לזכרון יעקב עומד לו גן על שמו של אפרתי. "לא רחוק מבית האריזה שלנו, בלב המטעים והכרמים יש גן נפלא יפיפיה, שנקרא גן אהוד. בעזרתם של הרבה מאוד אנשים טובים הקמנו את הגן, שאהוד היה נוהג להגיע לשם ולשתות שם קפה. הגן מוצף בהרבה אנשים שאוהבים לבוא למקום.

"יש שם ספסלים, מתקנים ילדים, ואני פשוט עומדת לי בצד ומסתכלת על כולם. זאת תחושה מוזרה. כשאני מדברת על אהוד אני מסתכלת לשמיים, אבל בגן הוא ממש נמצא, זה הזוי שאני אומרת את זה, אבל ככה זה. ההנצחה היא המשכיות, עוד נוכחות של אהוד יחד איתנו".

לפניות לכתבת דנה ויילר-פולק: danawp@walla.co.il
לפניות לכתבת דנה ירקצי: danayark@walla.com

(עדכון ראשון: 23:27)