פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "להתראות, אוהב אתכם": מילות החייל האחרון שנהרג ב"צוק איתן"

      לוחם הצנחנים סמ"ר שחר שלו כתב את המילים הללו להוריו לפני הכניסה הקרקעית לעזה, שבמהלכה מצא את מותו. לאחר הליך טיפולי נפשי מורכב, הוריו, שמעון ונעמי, נאמנים להבטחה שהבטיחו לו מעל מיטתו - להמשיך בחיים. "אנחנו חיים אותו כל הזמן אבל לא מפסיקים את החיים שלנו"

      "להתראות, אוהב אתכם": מילות החייל האחרון שנהרג ב"צוק איתן"
      כתבת: דנה ויילר-פולק; עריכה: סיגל סיריוס, אביב אברמוביץ; צילום: מאיר וקנין, עריכת וידאו: גדי וינסטוק

      "אני עוד לא לגמרי יודע איך ייראה יום הזיכרון הזה", אמר שמעון שלו, אביו של סמ"ר שחר שלו, ההרוג האחרון במבצע "צוק איתן", בהתייחסו ליום הזיכרון לחללי צה"ל שיחול מחר. "כל שנה אני נוסע כמאבטח, מתנדב במשטרה בטקס המרכזי בגמלא, אבל השנה אהיה שם בכובע אחר לגמרי", אמר. שלו, שהוסיף באוגוסט האחרון לשמו את התואר אב שכול, מסתכל עתה אחרת על היום הממלכתי. "התחדדה לי האמירה שיום זיכרון הוא יום הנצחה למי שלא חווה את זה, אבל עבור מי ששכל - כל הזמן זה יום זיכרון. נכון שזה לא משפיע על חיינו בכל רגע נתון, אבל זה כל הזמן ברקע".

      החייל שחר שלו שנפצע במבצע צוק איתן (אתר רשמי , מתוך דף הפייסבוק)
      "זה כל הזמן ברקע". סמ"ר שחר שלו (צילום מסך מתוך פייסבוק)

      שמעון ונעמי שלו יושבים בפינת ישיבה מאולתרת מתחת לעץ תאנה גדול בחצר ביתם ביישוב אלוני הבשן שברמת הגולן. הם משחזרים את תשעת החודשים האחרונים, אותה תקופה קשה שהחלה עם קבלת הבשורה, לוותה בהליך טיפולי נפשי מורכב, בסיוע אגף המשפחות וההנצחה במשרד הביטחון, והמשיכה ברגעים מעטים של אופטימיות. גם השבוע, לאחר ששחזרו את הימים שבהם נתלו בין ייאוש לתקווה, הם מפוכחים מאוד ונאמנים להבטחה שהבטיחו לשחר מעל מיטתו - להמשיך בחיים.

      נעמי שלו, אמו של שחר שלו, אלוני הבשן אפריל 2015 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר וקנין)
      "החלטנו באופן מודע להמשיך את החיים". נעמי שלו (צילום: מאיר וקנין)

      שחר שלו נולד וגדל באלוני הבשן, בן שלישי בין שבעה אחים ואחיות. הוא היה חניך ומדריך בתנועת בני עקיבא ברמת הגולן והתחנך בישיבה התיכונית "חיצים" שבאיתמר. לפני הצבא למד במכינה הקדם צבאית במעלה אפרים, שאחריה התגייס לחטיבת הצנחנים. לקראת סוף מבצע "צוק איתן" נפצע שחר אנושות מפגיעת מטען בחאן יונס בפעילות לאיתור מנהרות. בתקרית נהרגו מפקדו, סגן פז אליהו, ושניים מחבריו, סמל-ראשון לי מט וסמל-ראשון שחר דובר (דאובר).

      שמעון ונעמי זוכרים היטב את הימים שלפני הכניסה הקרקעית. "דיברנו אתו וכמה פעמים הוא שלח הודעת 'להתראות אני אוהב אתכם'. אחרי כמה שעות יצר שוב קשר ואמר 'באסה', כששמענו את האכזבה מהמריחה של המהלך", תיארה נעמי.

      שמעון שלו, אביו של שחר שלו, אלוני הבשן אפריל 2015 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר וקנין)
      "עבור מי ששכל, כל הזמן זה יום זיכרון". שמעון שלו (צילום: מאיר וקנין)

      איל, אחיו של שחר, לוחם שריון, היה באותם ימים בקורס משתחררים, אך בשל המצב הוקפץ גם הוא דרומה. כך נוצר מצב שבו שהו שני האחים באותו זמן בעזה. יחד עם זאת, חשש גדול יותר היה לשחר, בשל תפקידו כחבלן בפלוגת החבלה וההנדסה. "הייתי בלחץ אחרי שהחלו להגיע שמות של הרוגים מגולני והכרתי היטב אחד מהם", תיאר שמעון. "מאותו רגע הייתי טרוד כי הבנתי שלא יכול להיות שרק כוח גולני נפגע וגם כי ידעתי את מהות תפקידו של שחר - הוא צועד ראשון".

      נעמי התמודדה עם חוסר הוודאות בצורה אחרת. עד שלא דופקים בדלת מקצין העיר – היא לא הייתה מעוניינת להטריד את עצמה בבשורות איוב. "אולי כאופי ואולי כדרך התמודדות, לא הייתי בלחץ מיוחד", היא סיפרה. "הראש סבב סביב מלחמה ומחשבות מה קורה איתם, אבל עד לפני כמה שנים שמעון עשה מילואים בעזה ושאלתי 'מה יקרה אם יהיה משהו בשבת?'. הוא אמר לי, 'אם יקרה משהו - יבואו, עד אז אין מה להיות בלחץ'. אז באו".

      "מעדיפים ילד חי עם רגל אחת מילד מת עם שתי רגליים"

      את רגע קבלת הבשורה זוכרים ההורים היטב. "הייתי בעבודה וקראו לי למשרד, אני לא לגמרי זוכר באיזו טענה", תיאר שמעון. "באתי וראיתי מונית בחוץ, ועובד דרוזי, שלא ממש מבין את הקודים, אמר לי 'מחכים לך שני חיילים במשרד'. מיד הבנתי. לא שאלתי על מי מהם מדובר כי זה היה לי די ברור. בזמן ההוא לא נפגעו שריונרים אלא רק חי"ר".

      שמעון יצר במהרה קשר עם המנהלת של נעמי במטעים של אלוני הבשן, שם היא עובדת, וביקש ממנה שתקרא לה למשרד. "אני טכנאית שטח, אז הסתובבתי במטעים וכשקראו לי, כל מה שחשבתי זה 'איזה נודניק, מה הוא רוצה עכשיו?' ממש לא עלה בדעתי התסריט הזה". נעמי ניסתה להתקשר אליו והוא לא ענה. "ראיתי מכוניות שהגיעו למשרדים והנחתי שמדובר באנשים שהלכו לראות מה קורה עם הדובדבן", היא סיפרה, אך כשהגיעה למשרדים היא ראתה את שמעון עם שני חיילים מקצין העיר שאותם זיהתה מהאזור. "דבר ראשון שאלתי 'מי זה?', והם אמרו 'שחר, פצוע אנוש'. ומהרדיו אני יודעת שפצוע אנוש תוך כמה דקות הוא פצוע מת".

      את הדרך הארוכה לסורוקה העבירו שמעון ונעמי בעדכון המשפחה, המכינה הקדם צבאית שבה למד ובניסיון לאתר את בנם השני איל, שנמצא בתוך עזה. כשהגיעו לבית החולים נתקלו בעיקר בשברי מידע. "הבנו רק שהוא איבד המון דם וקיבל הרבה דם", אמר שמעון. "לא ידענו מה מהות הפגיעה וככה בין לבין אנחנו מבינים שהייתה פגיעה ברגליים. אחר כך רופא אחר סיפר לנו שברגע ששחר הורד מהמסוק הוא פתח לו את בית החזה ועשה לו עיסויי לב עם היד שלו, ממש ככה", הוא הדגים.

      שמעון הוסיף: "אחרי זמן קצר העבירו אותו לטיפול נמרץ שם הודיעו לנו אחרי שעה שאין להם ברירה וחייבים לקטוע את רגל שמאל כשהדם שנותנים לו זורם החוצה דרכה. ישר אמרנו 'טוב', כשהם בעצם לא שאלו אלא הודיעו", תיארה נעמי, ושמעון הוסיף, "אנחנו מעדיפים ילד חי עם רגל אחת מילד מת עם שתי רגליים".

      נעמי ושמעון שלו, הוריו של שחר שלו, בביתם באלוני הבשן אפריל 2015 (מערכת וואלה! NEWS , מאיר וקנין)
      "מעל המיטה הבטחנו לעצמנו ולשחר שנמשיך להיות משפחה". שמעון ונעמי (צילום: מאיר וקנין)

      מאותו רגע ישבו ההורים בפינה שאלתרו לעצמם בבית החולים יומם וליל, מוקפים במשפחות פצועים נוספות, וקיבלו אורחים. "לקח לנו זמן לעכל. רק אחרי שלושה ימים הבנו שאנחנו הולכים להישאר כאן, שזה לא הולך להיגמר מהר", אמרה נעמי, שהייתה עסוקה בין היתר בעידוד חבריו של שחר. "ישנו שם לצד משפחות נוספות, אך עם הזמן הנוכחות הידלדלה ושבוע לאחר מכן, כששחר יצא מסכנת חיים מידית, אבל לא יצא לגמרי מכלל סכנה, עברנו לבית מלון".

      כך העבירו ההורים חודש שלם, כשהם שוהים במסדרונות בית החולים ביום וישנים במלון הסמוך בלילה. במשך כל התקופה הם היו עדים לסולידריות הישראלית במיטבה, והעידו כי קיבלו כמויות גדולות של מזון מאנשים שהם בכלל לא מכירים.

      "זה הפך לשגרה. לא הגעתי הביתה מרגע הפציעה ועד המוות", הסביר שמעון. "היו רגעים שאמרנו שהוא יבריא ואם נסתכל קדימה אז צפויות לנו שנתיים של בתי חולים ושיקום, שבסופן הוא בטח יחזור הביתה על כיסא גלגלים או פרוטזות. הגיעו אנשים שדיברו איתנו ואמרו שפציעת רגליים היא פציעה קשה, אך היא בכל זאת הפציעה הכי קלה מבין הפציעות הקשות. אנשים אמרו 'מה אתם צריכים?'. אמרנו להם שכרגע אנחנו לא יודעים, אבל 'בואו נשאיר את הצעת העזרה לשלב הבא של השיקום. אך לא הגענו אליו".

      שחר שלו, לוחם חיל הצנחנים שמת מפצעיו לאחר שנפצע במבצע "צוק איתן" (באדיבות המשפחה)
      "חיים אותו כל הזמן". שלו בילדותו (צילום: באדיבות המשפחה)

      בשלב מסוים החלו הרופאים לדבר עם המשפחה גם על קטיעת רגלו הימנית, הצעה שעוררה לראשונה חילוקי דעות במשפחה. "בשלב זה הייתה התלבטות קשה מאוד", תיארה נעמי. "סמכתי על הרופאים בסורוקה ב-200% וכשאתה בתוך זה יש לך הרגשה שנותנים את הכול, אך אנשים שנמצאו מחוץ לסיטואציה התקשו לקבל את זה ורצו חוות דעת נוספות מתוך חשש לעתידו של שחר. אני לא רציתי חוות דעת נוספת. לכל אורך הדרך הייתה הרגשה שעבור חייל עושים את המקסימום".

      שמעון הוסיף: "אני לא זוכר אם שמעתי או הבנתי בין השורות שבמצב שבו שחר הגיע, אם לא היה מדובר בחייל לא בטוח שהיו נלחמים כל כך הרבה. לפי הגדרתם הוא הגיע לבית החולים במצב של 'שרידי חיים', ובדיעבד, סיפרו לנו כי החיו אותו רק כי ידעו שייקח לנו זמן להגיע מהגולן ורצו שנספיק להיפרד, אף אחד לא שיער שהוא ישרוד חמישה שבועות וחצי".
      אחרי חודש בסורוקה הועברו שחר ומשפחתו לבית החולים רמב"ם בחיפה כדי לנסות ולשפר את מצבו באמצעות טיפול בתא לחץ. אך גם המעבר צפונה לא הועיל. בגופו החלו הופיעו זיהומים וחלה החמרה נוספת במצבו. "ביום הזה כבר די איבדתי את האופטימיות שהייתה בי", סיפר שמעון.

      בסוף אוגוסט עזבה נעמי את בית החולים בפעם הראשונה. "בשבת ביקשה הבת הקטנה שלי שאבוא הביתה ואשלח אותה ואת אחיה לבית הספר ולגן בתחילת השנה", תיארה נעמי את הרגע יוצא הדופן. "באתי לשחר ואמרתי לו 'להתראות, אני עולה הביתה ואגיע בשני או בשלישי'".

      אך כבר בראשון בבוקר התקשר אליה שמעון ועדכן כי חלה הידרדרות במצבו של שחר. כל המשפחה מיהרה לבית החולים. "שחר היה מחובר למכונות ושאלתי אם יש מה לדבר על תרומת איברים, אך התשובה הייתה שלילית", אמר שמעון. "נכנסו כולנו ועמדנו סביב מיטתו. באותו רגע אמרתי לבני חגי שאני חותמת לו והוא יכול ללכת לחי"ר או לכל מה שיבחר", הוסיפה נעמי. "מעל המיטה הבטחנו לעצמנו ולשחר שנמשיך להיות משפחה שמחה כמו שהיינו, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרשינו לעצמנו להתפרק לידו ולספר לו ששלושה מחבריו נהרגו. התחלנו וידוי (תפילה בעת יציאת הנשמה - דו"פ) וברכת הבנים ששמעון היה מברך אותו בכל שישי".

      שחר שלו, לוחם חיל הצנחנים שמת מפצעיו לאחר שנפצע במבצע "צוק איתן" (באדיבות המשפחה)
      "לא הגעתי הביתה מרגע הפציעה ועד המוות". שחר שלו (צילום באדיבות המשפחה)

      נעמי ושמעון יושבים בסמיכות, מדייקים את הדברים אחת של השני. הקבלה ותחושת ההכלה מורגשות מאוד בדבריהם, עד שזר יכול לחשוב שמדובר באובדן בן כמה שנים. "החלטנו באופן מודע להמשיך את החיים כששחר כל הזמן ברקע", אמרה נעמי. "אנחנו חיים אותו כל הזמן אבל לא מפסיקים את החיים שלנו", ושמעון הוסיף: "עדיין, גם כשמשלימים, לוקח הרבה זמן להבין שהוא לא יחזור הביתה".

      "אגף משפחות והנצחה מלווה באופן צמוד את משפחתו של שחר שלו מהיום שבו נפל, וימשיך להיות לצדה לאורך כל מעגלי החיים", אומרת שרון לאוטמן לב, עובדת סוציאלית באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון. "הקשר שנוצר עם בני המשפחה בחודשים מאז נפילתו של שחר הינו קשר משמעותי וקרוב, ונותן מקום לדרך התמודדותם הייחודית עם השכול".

      לפניות לכתבת דנה ויילר-פולק: danawp@walla.co.il