"המטרה היא שתתפגרו בדרך": סיפור "צעדת המוות לוולרי"

בתחילת 1945 הובילו הנאצים כ-1,300 אסירות יהודיות, מאות קילומטרים בשלג וללא מזון לעבר עיירה קטנה בצ'כיה, במטרה לחסל בשקט את שארית הניצולות. שתיים ששרדו משתפות את הסיפור הבלתי נתפס, שמובא בתערוכה ב"יד ושם". "בכל יום הקבוצה הצטמקה, זה היה שדה קטל"

כתבת: דנה ויילר-פולק, צילום: יותם רונן, עורך: לירון בארי, עריכת וידאו: מתן חדד

"הלכנו מכפר לכפר, מעיר לעיר. כל יום צעדנו 25 קילומטרים. כששאלנו 'לאן אתם מובילים אותנו?', ענה לנו הנאצי: 'אין לנו יעד. המטרה היא שכולכן תתפגרו בדרך'. בכל יום הקבוצה הפכה קטנה יותר ויותר"; "זה היה פשוט שדה קטל"; התחלתי לדבר לעצמי 'אסור לך למות, תחזיקי מעמד. אם הגעת עד עכשיו, את תמשיכי".

עדויות מצמררות אלה מתארת את מה שעברו כ-1,300 נשים יהודיות במהלך 106 ימים ולאורך 800 קילומטרים בקור ובשלג, ללא אוכל וללא מחסה – במה שכונה לימים "צעדת המוות לוולרי". צעדה זו, כמו צעדות מוות רבות אחרות, היו הניסיון של הגרמנים לחסל בשקט את אחרוני היהודים מהמחנות, טרם שחרורם על ידי בעלות הברית ב-1945.

השנה, לציון 70 שנה לצעדות המוות, נפתחה באתר "יד ושם" תערוכה אינטרנטית מיוחדת אודות "צעדת המוות לוולרי", שמתארת את דרכן הארוכה והעצובה של מאות הנשים היהודיות ממחנה הכפייה בגרינברג (היום בשטח פולין) לעבר העיירה הצ'כית הקטנה וולרי. רק 350 מהן שרדו. התערוכה נולדה בזכות עדויות שנאספו במהלך השנים מניצולות הצעדה וממשחרריה - חיילים מצבא ארצות הברית, והודות למחקר של שנה וחצי שערכה יונה קובו, עובדת במחלקת האינטרנט ב"יד ושם", ובתה של חנה קוטליצקי, ניצולה מאותה צעדה שהלכה לעולמה בינתיים.

יום השואה תשע"ה - עוד ידיעות
"אל תשכחו אותנו": 10 ניצולים נזכרים בעבר ומביטים אל העתיד
קשישים ניצולי שואה הם בעלי חוסן נפשי גבוה
היומן הנדיר שמספק הצצה לחיי יהודי תוניסיה בזמן השואה

עוד בוואלה! NEWS

הזמן המושלם להתכונן לקיץ הבא: הג'ל שמעלים את סימני המתיחה

לכתבה המלאה
"לא האמנו שבני אדם יכולים להיראות כך". לברון (מימין) יחד עם דגני (צילום: יותם רונן)

הצעדה לוולרי יצאה לדרך בסוף ינואר 1945 ממחנה העבודה גרינברג, אז בשטח שבשליטת גרמניה הנאצית. יומיים קודם לכן הגיעה למחנה קבוצה של כאלף נשים מהונגריה ומלודז' שבפולין. "לא ידענו שיש דבר כזה בנות בלי שיער, בנעלי עץ ללא גרביים. הן הגיעו עטופות בסמרטוטים. כל אחת עם השמיכה האפורה שלה. היה אז חורף אבל נתנו להן לישון תחת כיפת השמיים", משחזרת בעדותה חנה קוטליצקי, אסירה במחנה גרינברג, את המפגש הראשון עם האסירות החדשות. "הן הגיעו לאחר צעדה קשה, והדבר ראשון שהן עשו זה לפרוץ את הארונות שלנו ולגנוב הכל. הן היו מאוד רעבות, ולא קיבלו כמה ימים אוכל או שתייה. הבטנו בהן, ולא האמנו שבני אדם יכולים להיראות כך. לא ידענו שזה יקרה גם לנו".

למחרת חולקו האסירות במחנה לשתי קבוצות. אחת, של כ-700 נשים, הוצעדה ברגל לכיוון צפון-מערב, עד יוטבורג, ובהמשך למחנה הריכוז ברגן-בלזן. הקבוצה השנייה, שתהווה את הצעדה לוולרי, כללה כאמור כ-1,300 נשים. בתחילה הן הובלו בתת-תנאים במשך 480 קילומטרים וחמישה שבועות עד מחנה הלמברכטס שבבוואריה, ואחרי שהייה של כמה שבועות המשיכו מרחק של כ-300 קילומטרים נוספים לוולרי, צ'כיה, שאליה הגיעו בסך הכול 350 נשים.

הנשים בצעדה. (מתוך תערוכת "צעדת המוות לוולרי", יד ושם

ההבדל בין חיים ומוות

שרה לברון בת ה-89 ורבקה דגני בת ה-93, שתיים מהניצולות, נפגשו לפני יותר מ-70 שנה במחנה גרינברג. הן שרדו בקושי רב את הצעדה לוולרי, ואף הצליחו לברוח כעשרה ימים לפני השחרור על ידי הצבא האמריקני. לברון, ילידת דומברובה גורניצ'ה, פולין, מתגוררת היום בגבעתיים - ועל אף גילה המתקדם היא אנרגטית מאוד, תכונה שאולי סייעה לה גם אז. "היינו הולכות, הולכות, הולכות, הולכות. בלי מטרה", מתארת לברון את שגרת הצעדה. "לא היה אוכל ולא הייתה שתייה - למעט מה שהצלחנו לחטוף בדרך או בלילה. באחד הלילות שמו אותנו באסם, ובמקום לישון ולאגור כוחות להמשך, כל הלילה רק חיפשנו מה ניתן לאכול. לפעמים זה הצריך טיפוס או הליכה נוספת. היינו אוכלות קליפות תפוחי אדמה, לחם מעופש, כל מה שמצאנו. זה היה ההבדל בין חיים למוות".

הנשים, שחלקו בלית ברירה גורל קשה ואכזר, יצרו ביניהן קשרים. לעתים הם היו מצילי חיים, אבל לפעמים גם הובילו לעימותים. "עוד בגרינברג היינו שלוש נשים יחד: אני, אחותי וחברה קרובה מאוד, שהייתה כמו אחות", מספרת לברון. "בזכות הקשר ההדוק יכולנו לתמוך אחת בשנייה ולהישאר בחיים. אם אחת מצאה משהו לאכול היא התחלקה עם האחרות. כך חיינו, מהיד אל הפה, אבל יחד. פעם, כשחטפו לי מהיד תפוח אדמה, הן נתנו לי משלהן ודאגו לי. תפוח אדמה זה עוד יום".

מאבק ההישרדות הוביל לרגעים מאוד לא פשוטים באותה מציאות הזויה. "הצטרפו אלינו נשים הונגריות שהועברו מאושוויץ. הן היו קצת קשות, התנהגו בצורה שלא הורגלנו אליה - מה שיכלו לסחוב, סחבו. למדנו לקשור את הנעליים מסביב לצוואר בזמן שינה כדי שהן לא יגנבו אותן במהלך הלילה". אחרי שלאחת החברות גנבו את הנעליים בכל זאת, השתיים האחרות נאלצו לוותר על 15 מנות אוכל כדי להשיג נעליים אחרות.

אלה שלא שרדו את צעדת המוות (מתוך תערוכת "צעדת המוות לוולרי", יד ושם)

הצעדה המרכזית כללה כמה צעדות-משנה, ומרבית הצועדות נרצחו או מתו לאורך הדרך. מעטות בלבד הצליחו להימלט במהלכה, כמו לברון ודגני. על אף התלאות הרבות והבלתי-אנושיות שעברו, שתיהן זוכרות היטב את העצירה הממושכת בהלמברכטס, מחנה ריכוז לנשים סמוך לעיר הגרמנית הוף, שאליו הגיעו במרץ 1945 621 הנשים ששרדו את הדרך.
השהות במחנה מתוארת בידי הניצולות כחלק הקשה ביותר לאורך צעדת המוות.

"פתאום עצרו אותנו ונכנסנו למחנה. בדרך לא היה טוב, אבל הרגשנו שנכנסנו לגיהינום, ממש לגיהינום", מתארת דגני. "ציוו עלינו להוריד את כל הבגדים, שלהם עשו חיטוי. אחרי שעות שבהן עמדנו עירומות, החזירו לנו את הבגדים, רטובים לגמרי מהחומר. היו שם בלוקים - צריפים כאלה, וכל אחת תפסה מקום. בלילה נעלו את הצריף, ולא נתנו לצאת. על אוכל בכלל אין מה לדבר. קיבלנו פעם ביום, אבל לא מספיק בשביל לחיות. כל יום מישהו אחר נפטר שמה, הפכנו פחות".

גם במקום הנורא הזה ניסו הנשים לשמור על התקווה. "העברנו את הזמן בשיחות. דיברנו על הארוחות שפעם אכלנו, וזה הפך אותנו שבעות", מתארת דגני את האסקפיזם הדל שעזר להן לשרוד. היא שמה דגש גם על החברות הנשית ועל התמיכה ההדדית. "היינו שש בשורה. תמיד חיפשנו חברות קרובות, כי זה היה הרבה מאוד. היו זמנים שנחלשתי ברגליים. אם לא הן, הייתי צריכה לעלות על עגלה שמי שעולה עליה נורה. היו ימים שהן ממש החזיקו אותי משני הצדדים, לקחו אותי כמו כלה", היא אומרת בהומור, "הן עזרו לי הרבה, אחרת לא הייתי כאן".

האומץ לברוח

"רצנו ארבע מאיתנו לתוך היער. החמישית כבר לא הצליחה - ונורתה"

עם התקרבות כוחות בעלות הברית החליטו הגרמנים לפנות את המחנה בהוף ולהמשיך את הצעדה לכיוון וולרי, מרחק של כ-300 קילומטרים משם. ב-13 באפריל 1945 בשעות אחר הצהריים עזבו את המקום 577 אסירות יהודיות וכ-590 אסירות לא-יהודיות, בהן 25 גרמניות. לפני היציאה לדרך חולקו כל פריטי הלבוש העודפים שהיו במחנה, אך אלו ניתנו רק לאסירות הלא-יהודיות. כלל הנשים לוו על ידי מפקד המחנה, שפיקד על הצעדה, ועל ידי צוות המחנה שכלל 25 נשים ו-22 גברים. הנשים האומללות החלו לצעוד לכיוון דרום מזרח, רבות נדרשו להיסחב על ידי חברותיהן. 60 אסירות יהודיות חולות הועלו על משאית.

באותם ימים של צעדה מתישה החליטו דגני וחברותיה כי זו ההזדמנות שלהן להינצל. "היו הרבה אפשרויות לברוח, אבל לא לכל אחת היה את האומץ כי ידענו שאם יתפסו אותנו – יירו בנו", היא מספרת, "אבל עשרה ימים לפני ההגעה לוולרי הבטתי על חברתי וראיתי שהיא כחולה לגמרי בפניה וידעתי שכבר אין לה זמן, ומצבי שלי לא יותר טוב. באחת ההפסקות בצעדה הסתכלתי סביב וראיתי את היער. פשוט החלטנו שאנחנו הולכות. רצנו ארבע מאיתנו, כשהחמישית כבר לא הצליחה - ונורתה. ירדנו לתעלה שהייתה שם וחיכינו שהטרנספורט ימשיך. בינתיים ראינו קבוצה נוספת של שלוש אחיות שרצו והתיישבו לא רחוק מאתנו. אחריהן הגיע יורה. הוא הביט בנו, ואני לא יודעת אם זה נס או מה, אבל הוא הסתובב והלך".

הצריף שבו נצמאו הנשים בוולרי (מתוך תערוכה "צעדת המוות לוולרי", יד ושם)

דגני וחברותה חצו את הגבול לשטח שהיום הוא בתחומה של צ'כיה, ובעזרת סיוע של מקומיים שרדו את הימים שנותרו עד לשחרור. "כל יום בדרך הזו, וכל יום בשלוש וחצי השנים האלה (של ההתמודדות עם הכיבוש הנאצי, דו"פ) חקוקים ולא יוצאים לי מהראש", מסכמת דגני. "אני שוכחת דברים מאתמול אבל לא את מה שהיה אז, זה איתי עד הסוף".

השחרור

"היו שם מראות שלא ייאמנו. בלי שיער, סמרטוטים תלויים עליהן"

ב-6 מאי שוחררו הנשים שהגיעו לוולרי על ידי הצבא האמריקני. הן אותרו בתוך צריף בעיירה, כשהן באפיסת כוחות. אלא שרבות מ-118 הנשים בצריף, שזכו לראות את החופש, מתו באותו היום. העדויות של החיילים היהודים-אמריקנים, שהיו בכוח, מובאות בתערוכה הייחודית שמספרת את סיפור הצעדה הנוראה. "איש אחד בא אלינו ואמר 'יש מפעל, בערך קילומטר וחצי בהמשך הדרך, ותמצא הרבה נשים יהודיות שם בפנים, שהשליכו אותן שם. יש אנשי אס-אס ששומרים עליהן'", מתאר בעדותו החייל האמריקני-יהודי הארי מוגן, מהכוח ששחרר את שורדות צעדת המוות. "מיהרנו לשם בג'יפ. ראינו מבנה ארוך וכשפתחנו אותו ראינו נשים על הרצפה, על משטחים מעץ. כשאני אומר נשים – אני מתכוון שלדים. לא ידעתי אם אלה גברים, נשים או ילדים. היו שם מראות שלא ייאמנו. בלי שיער, סמרטוטים תלויים עליהן, בלי נעליים. עצמות במקום פנים, והסירחון היה כל כך נורא, קשה לתאר את זה".

עוד מתאר מוגן את האינסטינקט האנושי שגבה גם הוא מחיר. "לרוע המזל רבים מהחיילים נתנו להן אוכל, וזה היה הדבר הכי גרוע לעשות. הקיבות שלהן הצטמקו לגודל של כלום, ואיבדנו לפחות עוד 40 במהלך הלילה הראשון".
מוגן ומספר חיילים וקצינים יהודים שהיו במקום הבינו שללא סיוע מידי הנשים לא ישרדו, על אף ששוחררו. "המדיניות של הצבא הייתה שאלה עקורים, ולא הייתה לנו סמכות עליהן. אבל החלטנו לקחת את העניינים לידינו. הגענו לבית חולים בעיירה סמוכה וביקשנו מהרופא שיפנו חצי ממנו על מנת שנביא את הנשים לשם. קצין שהיה שם אמר לי 'אני מסתמך על אמנת ז'נבה ולא אזיז את הפצועים שלי, יש לנו פצועים קטועי איברים ועוד חיילים גרמניים'. תפסתי אותו בצוואר, לקחתי אותו בג'יפ לצריף, שלא היה רחוק, ואמרתי לו 'הנה אמנת ז'נבה שלך'".

התערוכה שנפתחה ב"יד ושם" היא "תוצאה של חודשי עבודה רבים של צוות מחלקת האינטרנט, שכללה תחקיר מעמיק, בחירת והכנת התכנים וכן אפיון, פיתוח ועיצוב הפלטפורמה הטכנולוגית", אומרת דנה פורת, מנהלת המחלקה. התערוכה הזו מתווספת ל-160 תערוכות מקוונות שהועלו לאתר "יד ושם" בשבע שפות. בשנת 2014 נרשמו כמעט 14 מיליון ביקורים באתר האינטרנט של "יד ושם".

לצפייה בתערוכה לחצו כאן.

לפניות לכתבת דנה ויילר-פולק: danawp@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully