פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נתניהו הבטיח לאובמה מדינה פלסטינית - וחתך חזרה לימין

      ראש הממשלה הציג במהלך המו"מ עמדות יוניות ושליחו הסכים לחזור לקווי 67' עם חילופי שטחים, אך ברגע האמת נסוג מכך וחזר לבסיסו הפוליטי. גם בארה"ב תוהים: מי הוא נתניהו האמיתי? חלק אחרון בסדרת הכתבות על נתניהו והעולם הערבי

      נתניהו הבטיח לאובמה מדינה פלסטינית - וחתך חזרה לימין
      צילום: עומר מירון, עריכה: ניב פוקס

      לפני קצת יותר משנה, בתחילת חודש פברואר 2014, פרסמנו בוואלה חדשות את הכותרת הבאה: "נתניהו מוכן עקרונית להיפרד מכ-90% משטחי הגדה המערבית בהסדר קבע". הכותרת התבססה על דברים שאמרו כמה גורמים, ישראלים ואמריקנים, שהיו מעורבים במשא ומתן המדיני שהוביל באותם ימים שר החוץ של ארצות הברית, ג'ון קרי. במסגרת השיחות עם קרי אותת נתניהו כי בכל הסדר עתידי הוא יתעקש לשמור כ-10% מהגדה בשליטה ישראלית, כחלק מפרשנות מורחבת שלו למושג "גושי ההתיישבות".

      בנימין נתניהו נואם בוועידת איפא"ק – וושינגטון, 2 במרץ 2015 (GettyImages)
      "אי אפשר לדעת למה האיש הזה מתכוון". נתניהו בוושינגטון, לפני כשבוע (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      בעקבות הפרסום, קראו חברי כנסת מהליכוד והבית היהודי לנתניהו לפרסם הכחשה גורפת לדברים. בלשכת ראש הממשלה, עם זאת, שמרו על שתיקה ונמנעו מלהגיב. כמה ימים לאחר הפרסום, בפגישה עם בכיר בליכוד שהוגדרה לא לציטוט, התקבל אישור נוסף לדברים. "כולנו מבינים שנתניהו מוכן ללכת על צעדים מאוד קשים וכואבים במשא ומתן של קרי", הסביר. "התקווה שלנו היא שהפלסטינים, כמו תמיד, לא יהיו מוכנים להסתפק בזה וידרשו עוד, מה שיכשיל את המגעים. אבל אם בטעות הם יסכימו, תהיה פה טלטלה רצינית". אותו ח"כ, אגב, יצא רק בימים האחרונים לתקשורת כדי לגן על הקו המדיני הקשוח של נתניהו, ולהדוף את הפרסומים שהציגו אותו כמנהיג מתון המוכן לפשרות.

      נתניהו והעולם הערבי - כתבות נוספות:
      ביחד נגד איראן, אבל שאף אחד לא יגלה
      נתניהו וסיסי: הצלחה ביטחונית, החמצה מדינית

      שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי במהלך שימוע בסנאט על המאבק בדאעש, 09 בדצמבר 2014 (רויטרס)
      טענות סותרות ומבולבלות. קרי (צילום: רויטרס)

      המספר 90%, שהופיע בכותרת שלנו, לא הפיל מהכיסא את מי שעוקבים מקרוב אחר עמדותיו של נתניהו במשאים ומתנים לאורך השנים. כחצי שנה קודם לכן ציטט עיתון "הארץ" שר בליכוד שהעריך גם כן כי גבול הוויתורים של נתניהו מגיע לכ-90% משטחי הגדה. ח"כ זאב אלקין אמר בעבר כי אם הפלסטינים יסכימו לקבל מדינה פלסטינית על 87% משטחי הגדה המערבית, נתניהו יהיה מוכן לחיות עם זה, ומדינה פלסטינית אכן תתממש. אלקין אינו איש הבית היהודי והוא גם לא עובד עבור ידיעות אחרונות. הוא ח"כ מהליכוד שנתניהו מינה בקדנציה האחרונה ליו"ר ועדת החוץ והביטחון.

      אז מה באמת חושב נתניהו על מדינה פלסטינית, ומה בדיוק קרה במשא ומתן האחרון בינו לבין ג'ון קרי? הטענות הסותרות הנשמעות בימים האחרונים מבלבלות לחלוטין, וכמו שאמר אתמול משה כחלון ברגע של גילוי לב, "אני כבר לא עומד בקצב של הסיפור הזה". האמת המסובכת היא שכולם צודקים. צודק בנט האומר שנתניהו הביע הסכמה עקרונית לפשרות מרחיקות לכת בנושא גבולות המדינה הפלסטינית. צודק נתניהו המתעקש שהוא לא התחייב לשום דבר. צודקת ציפי לבני כאשר היא אומרת ל"ניו יורק טיימס" שאבו מאזן אשם בפיצוץ השיחות, אבל היא צודקת גם כאשר היא אומרת שההתנהלות של נתניהו גרמה לעולם להאשים בכך את ישראל ולא את הפלסטינים.

      "מבחינת נתניהו, שהמו"מ יסגר במשמרת של ראש הממשלה הבא"

      בליכוד אמנם פוסלים מראש כל פרט מידע שמקורו בקבוצת ידיעות אחרונות, אבל העובדות לגבי המשא ומתן שהוביל קרי פורסמו בהרחבה בחודשים האחרונים באין-ספור כלי תקשורת בארץ ובחו"ל, כולל כאן בוואלה חדשות. מכיוון שבאורח נס הסוגיה הפלסטינית חזרה לכותרות בימים האחרונים, שבוע בלבד לפני מערכת הבחירות, החלטנו לשחזר את הקווים הכלליים של תהליך קרי. חלק מהפרטים שתקראו כאן כבר פורסמו בעבר - אם כי הוספנו גם מידע חדש בכמה נקודות - אבל על רקע מלחמת הספינים וההאשמות, יש חשיבות להעלאתם על הכתב בצורה מסודרת בעיתוי הנוכחי.

      תהליך השלום של קרי החל במרץ 2013, לפני שנתיים בדיוק, כאשר ברק אובמה הגיע לביקור היסטורי בישראל. ההחלטה החשובה ביותר של הנשיא האמריקני במהלך הביקור התקבלה בכלל בוושינגטון, וזו הייתה ההחלטה לצרף אליו את קרי, שכבר אז תכנן לחדש את העיסוק האמריקני במשא ומתן הישראלי-פלסטיני. דיפלומט אמריקני בכיר הסביר לוואלה חדשות כי "השאלה אם קרי בא או לא הייתה משמעותית, כי היה ברור שאם הוא לא מגיע, הדיון יעסוק בעיקר באיראן, סוריה והתחום הביטחוני, ואילו אם קרי מצטרף, אז ידברו גם על הפלסטינים. זו הייתה אחת הנסיעות המשותפות הראשונות של אובמה וקרי כנשיא ושר חוץ".

      נשיא ארה"ב ברק אובמה וראש הממשלה בנימין נתניהו, מרץ 2013 (יח"צ , ג'רוזלם פוסט מרק ישראל סלם)
      אובמה עם נתניהו עם נחיתתו בישראל, מרץ 2013 (צילום: מרק ישראל סלם)

      תוך כדי הביקור, שוחחו נתניהו ואובמה במצטבר במשך כתשע שעות. איראן הייתה הנושא המרכזי, אבל נתניהו אמר דברים חשובים גם בנושא הפלסטיני. אני מוכן להגיע להסדר היסטורי, הוא אמר לאובמה, אבל זה ידרוש זמן. גורם אמריקני שהיה עד לדברים סיפר לוואלה חדשות בשנה שעברה כי נתניהו "דורש שהביצוע של כל הסכם יהיה הדרגתי וארוך-טווח. מבחינתו, שהשלבים הסופיים יהיו במשמרת של ראש הממשלה הבא".

      לטענה האמריקנית הזו, אגב, אפשר להתייחס בשתי דרכים. מתנגדיו של נתניהו יגידו שהוא רוצה לברוח מאחריות, לחתום על הסכם אבל להתעקש על ביצוע שיתפרש על פני עשור או יותר, כך שאת העבודה השחורה יבצע מישהו אחר. תומכיו של ראש הממשלה יטענו מנגד כי הסיבה להתעקשותו על ביצוע איטי והדרגתי היא הגנה על ביטחון ישראל, ושמירת האופציה להפיל את ההסכם אם מתברר שהצד השני לא עומד במחויבויות שלו. מי צודק? כנראה ששני הצדדים.

      פער בעייתי בזמנים

      סוגיית הזמן הייתה אחת הסוגיות הקשות ביותר במהלך המשא ומתן שניהל קרי. נתניהו דרש, למשל, נוכחות צבאית ישראלית ארוכת-טווח בבקעת הירדן במסגרת כל הסכם. הטווח שהוא היה מוכן לשקול נע בין 15 שנה לבין תקופת זמן לא מוגבלת, בכפוף לביצועים של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. אבו מאזן, לעומת זאת, היה מוכן להתגמש במהלך השיחות מדרישה לנסיגה ישראלית מהבקעה תוך שלוש שנים, להסכמה שהנסיגה תתבצע בתום חמש שנים (האמריקנים טוענים שהיה מוכן להאריך זאת עד לשבע). על מסגרת זמן לפינוי ההתנחלויות כלל לא התנהל דיון, אבל נתניהו כן דרש במהלך השיחות לבצע חכירה ארוכת-טווח של כמה התנחלויות שאינן חלק מגושי ההתיישבות, כמו למשל עפרה ובית אל. משמעות החכירה הייתה שבכל הסכם עתידי, ההתנחלויות הללו היו נשארות במקומן עוד 20 שנה או יותר.

      הוויכוח על לוחות הזמנים הדגיש את האמירה הידועה של ותיקי המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, על כך ש"ישראל חוששת שכל דבר קבוע יהפוך אצל הפלסטינים לזמני, ואילו הפלסטינים חוששים שכל דבר מוגבל בזמן יהפוך אצל ישראל לקבוע".

      גם מבחינת האמריקנים, אגב, דרישת הזמן של נתניהו הציבה קשיים. "נשיא אמריקני, כל נשיא, רוצה לעשות דברים גדולים במהלך הקדנציה שלו", אומר גורם אמריקני שהיה מעורב במשא ומתן. "כשאובמה הגיע לישראל, היו לו עוד שלוש שנים וחצי לכהונה. בשעה שנתניהו רוצה שההסכם ייצא לפועל רק הרבה אחרי שהוא כבר יהיה בפנסיה, אובמה רוצה להשלים את המלאכה לפני שהוא עוזב את הבית הלבן. זה יוצר פער בעייתי בזמנים".

      בשיחות שקיימו האמריקנים עם ותיקי "תעשיית השלום" בישראל, היו כמה אנשים חכמים שהבהירו להם כי הדרך היחידה להוציא הסכם מנתניהו היא ללכת על עסקה של "זמן תמורת שטח", או באנגלית Time for Territory. בפועל, ההחלטה להגביל מראש את המשא ומתן לתשעה חודשים, שהתקבלה בגלל החשדנות הפלסטינית כלפי נתניהו ("הוא רוצה לגרור את זה לנצח", הזהיר את קרי הבכיר הפסטיני סאיב עריקאת), פגעה באפשרות הזו.

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      בפגישה של נתניהו עם אובמה במרץ 2013 נידון עוד נושא חשוב, שיהיו לו השלכות משמעותיות על המשא ומתן: הערוץ החשאי. כפי שנחשף בוואלה חדשות בנובמבר האחרון, בין השנים 2014-2010 התנהל בלונדון ערוץ קשר חשאי בין פרקליטו של נתניהו, יצחק מולכו, לבין חוסיין אגא, יועץ המקורב לאבו מאזן. הערוץ הזה ידע עליות ומורדות במהלך כהונתו הקודמת של נתניהו בתפקיד, אבל מעולם לא הביא לפריצת הדרך המיוחלת. כאשר אובמה וקרי הגיעו לארץ והביעו רצון לחדש את המשא ומתן, נתניהו ביקש לתת הזמנות נוספת ל"ערוץ לונדון".

      למרות שבצד האמריקני הייתה ספקנות גדולה לגבי יכולתו של הערוץ הזה לשאת פירות, אובמה וקרי החליטו "ללכת על זה". ארבעה חודשים לאחר מכן, ביולי 2013, הודיע קרי על חידוש המשא ומתן הגלוי והרשמי, שעל ניהולו הופקד הדיפלומט הוותיק מרטין אינדיק. אולם הדברים המשמעותיים באמת קרו בערוץ החשאי, שהחל לרוץ עוד קודם לכן.

      שני הערוצים – הגלוי והחשאי – התנהלו במקביל לאורך כחמישה חודשים, מאוגוסט 2013 עד ינואר 2014. מולכו השתתף בשניהם, כאשר בערוץ הגלוי הוא ייצג את ישראל יחד עם ציפי לבני. ההתנהלות של מולכו בשני הערוצים הייתה כאילו מדובר בשני אנשים שונים. בערוץ הגלוי הוא עיכב, מיסמס, בלם ורוקן מתוכן כל דיון משמעותי שהתפתח. ג'ורג' מיטשל, ששימש כמתווך האמריקני בסבב המשא ומתן של שנת 2009, אמר פעם על מולכו ש"מעולם לא פגשתי אדם שיודע להגיד 'לא' בכל כך הרבה דרכים שונות". המתווכים הנוכחיים, מרטין אינדיק ופרנק לוונסטיין, הבינו תוך כדי השיחות בדיוק על מה מיטשל דיבר.

      יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ושר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי, בפגישה ברמאללה, 23 ביולי 2014 (AP)
      "הנציג הפלסטיני מכר את כל החנות". אבו מאזן עם קרי (צילום: אי-פי)

      אלא שבערוץ החשאי התנהל מולכו בצורה שונה לגמרי. מול יועצו של אבו מאזן הוא עמל על ניסוח מסמך הבנות משותף, שיהווה את הבסיס ל"הסכם המסגרת" האמריקני של קרי. כל ה"וויתורים" שהוזכרו בימים האחרונים מקורם בערוץ הזה – שלמרבה האבסורד, הנציג הישראלי היחיד בו היה מולכו, ללא כל מעורבות של ציפי לבני ה"שמאלנית" כביכול. הטענה שמשמיעים דובריו הרבים של נתניהו בימים האחרונים, כאילו מה שמולכו ואגא גיבשו היה "מסמך אמריקני" היא פשוט לא נכונה. המסמך שהשניים עבדו עליו לא נוסח על ידי האמריקנים, אלא על ידי השניים עצמם, על בסיס עמדות שהיו אמורות להיות מתואמות עם שני המנהיגים (בדיעבד התברר שמולכו היה מתואם עם נתניהו, אבל רמת התיאום בין אגא לבין אבו מאזן נותרה בגדר תעלומה). התוצר הסופי אמור היה להיות "הסכם מסגרת" אמריקני, ששני הצדדים יסכימו לקיים על בסיסו משא ומתן.

      ובכל זאת, יש משהו לא הוגן באופן שבו המסמך של מולכו ואגא הוצג בחלק מפרסומי העיתונות בימים האחרונים. הניסיון לשווק את המסמך למצביעי הימין כ"מסמך ויתורים" ולהציג את נתניהו כמי שמכר שטחי מולדת תמורת נזיד עדשים הוא מגמתי. בפועל, המסמך הזה כלל ויתור משמעותי מצד ישראל, בסוגיית הגבולות, לצד סדרה של ויתורים היסטוריים מהצד הפלסטיני: ויתור על זכות השיבה (והסתפקות בחזרה סמלית של פליטים בכפוף לשיקול דעתה הבלעדי של ישראל), התחשבות בשיקולי הביטחון של ישראל, הכרה בזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ודחיית הדיון על ירושלים למועד עתידי.

      או כפי שהגדיר זאת דיפלומט אמריקני שהיה חבר בצוות המשא ומתן של קרי: "תמורת ההכרה הישראלית בגבולות 1967, הנציג הפלסטיני בשיחות מכר את כל החנות". אין זה מקרי שכאשר ההבנות מהערוץ החשאי "נשפכו" בסופו של דבר לתוך ערוץ השיחות הגלוי של קרי, התגובה הישראלית הייתה "כן, אבל", ואילו התגובה הפלסטינית הייתה "לא".

      כן, אבל

      אל מול האופן המעוות שבו הוצג המסמך בחלק מדיווחי העיתונות הגיעה התגובה המעוותת עוד יותר, אפשר אפילו לומר שקרית, של הליכוד. תגובה כנה של נתניהו למסמך הזה הייתה צריכה להיות משהו בנוסח הבא: "נכון, הנחיתי את עורך הדין מולכו לנהל משא ומתן רציני מול נציגו של אבו מאזן, והייתי מוכן במסגרת המשא ומתן הזה לפשרה היסטורית על בסיס גבולות 1967. אבל במקביל, דרשתי בתוקף שהפלסטינים יתפשרו בסוגיות החשובות לנו ביותר – הביטחון, הזהות היהודית והפליטים. בנושא ירושלים, בגלל הפערים הגדולים בין הצדדים, לא הושגה כל הסכמה. לצערי, אל מול הפשרה שאני קיבלתי בנושא הטריטוריאלי, אבו מאזן לא הסכים להתפשר בנושאים האחרים".

      את האמירה הזו נתניהו צריך היה להגיד לא רק עכשיו, שבוע לפני הבחירות, אלא כבר לפני חצי שנה בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם. מי שמאמינים לו היו אומרים - הוא ניסה להגיע להסכם וזה לא הצליח. מי שמפקפקים בכנותו היו אומרים – הכול תמרון טקטי, נתניהו אף פעם לא באמת התכוון. אבל עם עצם העובדה שהוא הסכים לפשרה טריטוריאלית, היה קשה להתווכח. אבו מאזן היה ניצב בפני מבוכה בינלאומית.

      אז למה בעצם לא אמר נתניהו את הדברים הללו עד היום? הפרשנות הנפוצה ביותר היא שנתניהו לא היה מוכן לשלם את המחיר הפוליטי של חשיפת העמדות שהפגין תוך כדי השיחות. כך נוצר המצב האבסורדי שכאשר שיחות השלום קרסו, האשים בכך העולם כולו את ישראל – למרות שלאבו מאזן הייתה תרומה לא קטנה לכישלון.

      בהקשר הזה, בכיר אמריקני אמר לוואלה חדשות: "אתה שואל אותי אם ביבי הסכים ל-67. אז התשובה היא כן ולא. בערוץ החשאי מולכו אמר כן. אחר כך בדיונים עם קרי על מסמך המסגרת, ביבי אמר כן, אבל. למה אבל? כי הוא ביקש להסתייג מהסעיף הזה במסמך. אחרי שהשיחות קרסו, במשך תקופה ארוכה הוא לא אמר דבר. שמר על שתיקה. ועכשיו הוא אומר בבירור שלא. אז אני מפנה את השאלה בחזרה אליך, כי מבחינתנו נוצר מצב שאי אפשר לדעת למה האיש הזה מתכוון".

      השר לשעבר יעקב פרי (נמרוד סונדרס)
      הסיפור האמיתי. פרי (צילום: נמרוד סונדרס)

      בתחילת מערכת הבחירות פורסם בוואלה חדשות ראיון נרחב על המשא ומתן עם השר לשעבר יעקב פרי, שמבין שרי הממשלה האחרונה שאינם אנשי ליכוד, היה התומך הקולני ביותר של נתניהו (בתחילת המשא ומתן הוא אף השווה את נתניהו ליצחק רבין). פרי החמיא לנתניהו בראיון על עצם הכניסה למשא ומתן, וגם על העמדות שהפגין במהלך השיחות, אבל סיכם בקביעה ש"אבו מאזן אשם יותר מנתניהו בכישלון השיחות, אבל בגלל ההתנהלות של נתניהו, רוב העולם האשים בסוף את ישראל".

      בניגוד לכתב האישום ה"ימני" שחלק מכלי התקשורת ניסו לנסח נגד נתניהו בסוף השבוע – כאילו הוא מכר את המדינה לאבו מאזן – כתב האישום של פרי הוא הסיפור האמיתי. נתניהו הפגין במהלך המשא ומתן עם הפלסטינים עמדות דומות לאלה של ציפי לבני ועמוס ידלין מהמחנה הציוני, והתעקש על אותם דברים שידלין ולבני לא היו מוכנים לוותר עליהם – ישראל מדינה יהודית, אין שיבת פליטים ויש הסדרי ביטחון. אבל ברגע האמת, הוא נסוג מהעמדות הללו, התכחש לדברים שנאמרו על ידי איש האמון הקרוב אליו ביותר, ונסוג בחזרה לעמדות של נפתלי בנט. מבחינה פוליטית, מאוד יכול להיות שהנסיגה הזו תשאיר אותו בלשכת ראש הממשלה. מבחינה מדינית, ההתנהלות הזו פגעה באמינות שלו בעיני העולם. אם ייבחר פעם נוספת, הוא יצטרך לעבוד קשה כדי לתקן את הנזקים.

      לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co