פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נתניהו וסיסי: הצלחה ביטחונית, החמצה מדינית

      השלום המתחמם בין קהיר לירושלים והיחסים האינטימיים עם ירדן. וגם: כך נכשל הניסיון לביקור היסטורי במדינה ערבית. חלק שני בסדרת הכתבות על נתניהו והעולם הערבי. מחר: נתניהו והפלסטינים

      בנימין נתניהו נואם בוועידת איפא"ק – וושינגטון, 2 במרץ 2015 (GettyImages)
      כהונתו השלישית החלה עם הצהרת כוונות ברורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      שמונה ימים לפני הבחירות, אפשר כבר לומר שבעניין אחד לפחות, כל המומחים והפרשנים טעו. סיפרו לנו שהבחירות האלה יעסקו בעיקר בנושאים חברתיים, וגם קצת באיראן או בעזה, אבל בוודאי לא ב"תהליך השלום" עם הפלסטינים ומדינות ערב. בפועל, כבר שלושה ימים שאנחנו נמצאים בישורת האחרונה של הבחירות, והנושא המרכזי בכותרות הוא העמדות שהציג שליחו האישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשיחות החשאיות עם ארה"ב ואבו מאזן. סביר להניח שעד ה-17 במרץ עוד יהיו לא מעט ספינים וכותרות, אבל הקאמבק של הנושא המדיני בכל זאת מרשים.

      אתמול פרסמנו בוואלה חדשות כתבה מקיפה על יחסי ישראל והעולם הערבי בתקופת כהונתו הקודמת של נתניהו, בשנים 2009-2012, כולל הפעלתנות המדינית המפתיעה של שר החוץ אביגדור ליברמן מול מדינות המפרץ, כמו גם הוויכוח העקרוני בין ראש הממשלה לבין ראש המוסד בתקופת כהונתו הקודמת, מאיר דגן, על הקשר בין הנושא האיראני לנושא הפלסטיני. הבוקר אנחנו מפרסמים כתבה נוספת בנושא ישראל והעולם הערבי, הפעם תוך התמקדות בתקופת כהונתו הנוכחית של נתניהו, שהחלה במרץ 2013, לפני בדיוק שנתיים. הכתבות מתבססות על ראיונות עם שורה של בכירים בעבר ובהווה במערכת המדינית-ביטחונית.

      עוד על יחסי ישראל-מצרים:
      מצרים מדללת כוחות בסיני: בישראל חוששים מהתגברות הטרור
      לא רק דיבורים: איש הברזל מקהיר הכריז מלחמה על חמאס
      4 שנים ל"אביב הערבי": האיסלאם הפוליטי הגיע לסופו?

      בשנים 2009-2012, הצעד המדיני המשמעותי ביותר של נתניהו היה נאום בר אילן, שבו הכריז לראשונה על מחויבותו להקמת מדינה פלסטינית. הנאום הזה פתח את הדלת להתקרבות מדינית פורמלית מול מדינות ערב, שבאה לידי ביטוי באירועים כמו ביקורים של נתניהו עצמו במצרים, ביקור נדיר של השר עוזי לנדאו באיחוד האמירויות ב-2010 (במסגרת כנס בינלאומי של שרי אנרגיה) והידוק הקשרים בין ישראל לירדן. במקביל, כפי שפורט בכתבה אתמול, חלה גם התקרבות בתחום המודיעיני-ביטחוני על רקע החשש המשותף מתכנית הגרעין האיראנית. בשתי הזירות, המדינית והביטחונית, לא התרחשה הבשלה מלאה של פוטנציאל הקשרים.

      קרי ניסה לשחזר את ביקור סאדאת

      כהונתו השלישית של נתניהו החלה עם הצהרת כוונות ברורה יותר. בניגוד לממשלתו הקודמת, שבקווי היסוד שלה הייתה רק התייחסות רפה לכך שהממשלה "תקדם שלום עם שכנותיה", הממשלה שהקים נתניהו עם יאיר לפיד, ציפי לבני ולהבדיל, נפתלי בנט, התחייבה במפורש "לחתור להסכם מדיני עם הפלסטינים". במקביל, שר החוץ החדש של ארה"ב, ג'ון קרי, הביא פרץ של פעלתנות דיפלומטית למזרח התיכון, וסימן את חידוש המשא ומתן הישראלי-פלסטיני כיעד המרכזי במדיניות החוץ שלו.

      קרי זיהה את ההשפעה החיובית הפוטנציאלית של מדינות ערב על התהליך המדיני, ואחד הצעדים הראשונים שעשה היה לכנס את שרי החוץ של הליגה הערבית ולהכניס תיקון ביוזמת השלום הערבית, שיאפשר "חילופי שטחים מוסכמים", או במילים אחרות – השארת גושי ההתנחלויות הגדולים בידי ישראל. זו הייתה המחווה הערבית המשמעותית ביותר כלפי ישראל מאז ההכרזה על יוזמת השלום הערבית. דיפלומט אמריקני שהיה חבר בצוות המשא ומתן של קרי אמר לוואלה חדשות כי "ההיגיון של קרי היה פשוט: ליצור עבור נתניהו את התחושה שיש הרבה מאוד מה להרוויח מהתקדמות. לפלסטינים אין הרבה מה להציע לישראל, אבל למדינות ערב דווקא יש".

      במהלך המשא ומתן עלה לדיון רעיון נוסף ומהפכני, שיכול היה ליצור מומנטום אדיר: בשעה שהאמריקנים ניהלו במקביל משא ומתן מפרך עם הישראלים והפלסטינים על "מסמך המסגרת" של קרי, נבחנה האפשרות שאם המסמך אכן יתקבל על ידי שני הצדדים, ייערך טקס חתימה עם נאומים במדינה ערבית שאינה מקיימת יחסים רשמיים עם ישראל. "הייתה כוונה אמריקנית ליצור Sadat Moment, כלומר רגע היסטורי דומה לביקור של סאדאת בירושלים", אמר לוואלה חדשות גורם ישראלי שעודכן בפרטי המגעים בנושא. "קרי בעצמו העלה את זה בשיחות שלו עם מנהיגים ערביים. הם לא פסלו את הרעיון על הסף, אבל רצו קודם לראות שהוא בעצם מצליח לשכנע את שני הצדדים לחתום על הסכם המסגרת – מה שכמובן לא קרה". הקשיים במשא ומתן מנעו מהצדדים להגיע להסכם, והתכנית המעניינת נזנחה, לפחות בינתיים.

      מנחם בגין מדריך את אנואר סאדאת בבאר שבע, 27/05/1979 (לשכת העיתונות הממשלתית , יעקב סער)
      מנחם בגין ואנואר סאדאת בזמן ביקורו של נשיא מצרים בישראל, מאי 1979 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

      בשעה ששר החוץ האמריקני ויועציו פינטזו על ביקור סאדאת, במהלך השנה וחצי האחרונות חלה התחממות והתקרבות מרשימה ביחסי ישראל-מצרים. שר לשעבר שמרבה לבקר את נתניהו הודה בשיחה עם וואלה חדשות כי "בנושא המצרי, בניגוד לרוב הדברים, התפקוד שלו כמעט לכל אורך כהונתו היה מצוין. הוא ידע לשמור על היחסים מפני קריסה בתקופת החושך של האחים המוסלמים, וחשוב מכך, ליצור מערכת יחסים מעולה עם הנשיא א-סיסי לאחר ההפיכה של יוני 2013. זה אחד ההישגים הכי גדולים שלו". באופן אבסורדי, אותו ממשל אמריקני שנכשל בניסיון לקרב בין ישראל למדינות ערב הרחוקות יותר, סייע רבות להתקרבות בין ישראל למצרים, מבלי שהייתה לקברניטיו כל כוונה לבצע זאת.

      בישראל יש נטייה לראות בנשיא אובמה ובאנשים המקיפים אותו חבורה של תמימים שאינם מבינים דבר במזרח התיכון, אבל האמת היא שבנושא מצרים, שני הצדדים במערכת הפוליטית האמריקנית הפגינו עיוורון בשבועות הראשונים שלאחר חזרת א-סיסי לשלטון. בשעה שממשל אובמה נקט צעדים ראשונים נגד המשטר הצבאי, סנאטורים מהאגף הימני של המפלגה הרפובליקנית דרשו להעניש את מצרים עוד יותר בחומרה, והאשימו את אובמה כי הוא נוהג ברכרוכיות עם א-סיסי ה"עריץ", שהדיח "שליט דמוקרטי". אותן אשליות שתרמו לפלישה לעיראק ב-2002 ולהחלפת סדאם חוסיין ב"חופש ודמוקרטיה", השפיעו גם על התגובה הדו-מפלגתית בוושינגטון להפיכה השנייה במצרים.

      נשיא ארצות הברית ברק אובמה מגיב לנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, 03 במרץ 2015 (AP)
      בישראל נוטים לייחס לו ולאנשיו חוסר הבנה במזרח תיכון. הנשיא אובמה (צילום: אי-פי)

      בנקודת הזמן הקריטית הזו, התערבו לטובת השלטון החדש במצרים שתיים מבעלות בריתה החשובות ביותר של ארה"ב באזור: ערב הסעודית וישראל. התמיכה הסעודית בא-סיסי הייתה מובנת מאליה, על רקע התנגדותה של ערב הסעודית לתנועת הדמוקרטיזציה בעולם הערבי, ובעיקר לדמוקרטיה דתית בסגנון האחים המוסלמים. הסעודים לחצו על ארה"ב לשנות את מדיניותה כלפי מצרים, ובינתיים דאגו לממן את שלטונו של א-סיסי במיליארדי דולרים. כל שאר המדינות במפרץ, למעט קטאר הפרו-איסלאמיסטית, הצטרפו בהמשך לתמיכה הסעודית בא-סיסי.

      תגובתה של ישראל הייתה מורכבת יותר, ונכרכו בה סיכונים רבים. לאחר ההפיכה הראשונה שהתרחשה במצרים ב-2011, ישראל ידעה לשמור על ניטראליות מוחלטת כלפי ההתרחשויות בשכנה מדרום. בתחילה מי ששלט במצרים היה הצבא המצרי, ושיתוף הפעולה בין הצדדים נשמר על כנו, אם כי חלו חריקות משמעותיות בדרך – כמו למשל כישלונם של כוחות הביטחון במצרים להגן על שגרירות ישראל בקהיר. בלילה שבו השגרירות הותקפה, כזכור, ראש הממשלה נתניהו נאלץ להתקשר באופן אישי לנשיא אובמה ורק לאחר שזה האחרון התערב לטובת ישראל, המצרים הואילו בטובם לחלץ את אנשי הביטחון הישראליים שהיו לכודים בבניין.

      בהמשך, כאשר האחים המוסלמים עלו לשלטון, נתניהו שמר על אותו קו זהיר כלפי מצרים, והקפיד לא להתערב כלל במצב הפוליטי במדינה. ישראל המשיכה לעבוד מול מצרים גם בתחום המדיני: מבצע "עמוד ענן" הסתיים בהפסקת-אש בתיווך מצרי, שבזכותה זכה הנשיא מורסי לכתבת שער מחמיאה במיוחד במגזין "טיים", שם הוכתר לאיש החשוב ביותר במזרח התיכון.

      היחסים הטובים ביותר שהיו?

      כאשר א-סיסי הדיח את מורסי, הגישה הזהירה של ישראל השתנתה. השינוי בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בגבעת הקפיטול בוושינגטון, כאשר לוביסטים של השדולה הפרו-ישראלית איפא"ק נשלחו לשכנע מחוקקים משתי המפלגות לשנות את יחסם לשלטון החדש במצרים. הטענה שלהם הייתה פשוטה: הסיוע האמריקני למצרים הוא אחד מיסודותיו של הסכם השלום הישראלי-מצרי, וקיצוצו עשוי לדחוף את מצרים לביטול ההסכם. אלא שגורם ישראלי בכיר הודה בשיחה עם וואלה חדשות כי "הטיעון על הסכנה להסכם השלום היה ברמה של סיפור כיסוי. האיתותים שהגיעו מקהיר בשלב די מוקדם היו שאין לשלטון החדש כוונה להפר את ההסכם". א-סיסי, אומרים בירושלים, לא שכח את הסיוע שקיבל מישראל בוושינגטון בשבועות הראשונים והקשים של שלטונו.

      בשנה וחצי שחלפו מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון, הוא ונתניהו יצרו ביניהם מערכת עבודה מקצועית חזקה וטובה. שתי שיחות טלפון שהשניים ערכו ביניהם פורסמו בתקשורת – אחת מהן בהודעה מסודרת של לשכת ראש הממשלה מצד אחד ולשכת הנשיא המצרי מצד שני, ואילו השנייה בהדלפה של עיתון "הארץ". גורמים דיפלומטיים מעריכים כי מלבד שתי השיחות הללו התקיימו עוד שיחות טלפון רבות בין השניים, שעליהן לא מתפרסמות הודעות לעיתונות. כאשר השניים משוחחים ביניהם, אומרים הגורמים הדיפלומטיים, נתניהו מדבר באנגלית ואילו א-סיסי משיב לו בערבית, ודבריו מתורגמים לנתניהו תוך כדי השיחה. בירושלים סירבו לפרט על תוכן, מועד או אפילו עצם קיומן של השיחות בין השניים. א-סיסי עצמו רמז בעבר לקיומו של קשר שוטף עם נתניהו, כאשר אמר בראיון לערוץ "פראנס 24" הצרפתי: "בכל פעם שאני מדבר עם ראש הממשלה נתניהו, אני אומר לו שחשוב לתת תקווה לפלסטינים".

      נשיא מצרים עבד אל-פתח א-סיסי (AP)
      בירושלים מתגאים מאוד בקשרים עם מצרים. א-סיסי (צילום: אי-פי)

      מלבד הקשר בין המנהיגים, גם ההתנהלות בדרגי העבודה בין ישראל למצרים השתנתה מאז חזרתו של א-סיסי לשלטון. בתקופת שלטונם של האחים המוסלמים נשמר אמנם שיתוף פעולה ביטחוני, ושליחים ישראלים כגון אלוף (במיל') עמוס גלעד ביקרו באופן קבוע בקהיר, אבל המגעים נעצרו בדרגים הללו. בתקופתו של א-סיסי, לעומת זאת, ביקרו בבירה המצרית גם גורמים עם זיקה מדינית כגון שליחו האישי של נתניהו לתהליך השלום, עו"ד יצחק מולכו, ובכיר המוסד לשעבר, דוד מידן. ישראל אף מינתה לפני כמה חודשים שגריר קבוע חדש במצרים, ואילו מצרים מינתה ממונה חדש שאחראי על השגרירות בתל אביב. תוך כדי מבצע "צוק איתן", א-סיסי אף הבטיח למנות בעתיד שגריר קבוע בישראל, הבטחה שטרם מומשה, בעיקר בגלל האווירה המתוחה בין ישראל לפלסטינים.

      בירושלים מתגאים מאוד בקשרים עם מצרים, שכחלק מהם ישראל גם אפשרה כמה פעמים לצבא המצרי "לפתוח" את הסכם השלום ולהזרים כוחות צבא לסיני לטובת המאבק בטרור. אלא שפקיד בכיר לשעבר במערכת אמר לוואלה חדשות כי לצד ההישג הברור של נתניהו בשימור מערכת היחסים האסטרטגית הזו, יש לשמור על הסתכלות מפוכחת: "היחסים טובים, אבל יש איזו נטייה בתקשורת להגיד שהם הטובים ביותר אי-פעם וזה לא בהכרח נכון. לפני ארבע שנים, ביקור בקהיר של היועץ לביטחון לאומי של נתניהו, עוזי ארד, היה עניין לגמרי שגרתי. היום דבר כזה לא קורה. את השגריר הם לא החזירו עדיין, למרות ההבטחה בנושא".

      הקשרים עם ירדן: ותודה למוסד

      התפתחויות דומות התרחשו בתקופה המקבילה גם מול ירדן, מדינה שבכהונתו הראשונה של נתניהו היחסים איתה עמדו בפני סכנה של ממש בעקבות ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל, ואילו בכהונה הנוכחית שלו היחסים איתה נמצאים בפריחה. כמו עם א-סיסי, גם מול המלך עבדאללה קשריו השוטפים של נתניהו משמעותיים יותר מכפי שבא לידי ביטוי בתקשורת. עם זאת, דיפלומט ישראלי בכיר לשעבר אמר לוואלה חדשות כי "היחסים עם ירדן נשענים בראש ובראשונה על שיתוף פעולה ביטחוני, שעליו מתלבשים היחסים המדיניים והפוליטיים. כל פעם שנתניהו מבקר שם, הכתבים המדיניים מחפשים את הסיבות לביקור בתחום שלהם, בזמן שהרקע האמיתי הוא אינטרסים משותפים. הירדנים לא מתים על הפומביות של חלק מהביקורים של נתניהו שם, אבל זה מחיר נסבל מבחינתם".

      עדות למצב היחסים אפשר היה לקבל במהלך המשבר האחרון בירושלים. שורת הפיגועים שהתרחשו בעיר מצד אחד, והמתיחות סביב הר הבית מצד שני, גרמו לירדן להודיע על החזרת השגריר שלה בישראל לצורך התייעצויות. אבל דווקא כאשר היה נראה שהמצב יוצא משליטה, נתניהו והמלך עבדאללה ערכו שתי שיחות טלפון ארוכות ולאחר מכן גם פגישה משותפת עם שר החוץ קרי, שבמהלכה אף שוחחו השלושה בטלפון עם א-סיסי. שיתוף הפעולה הזה גרם לנתניהו להעמיד במקומם את חברי הכנסת ה"פירומנים" של הליכוד והבית היהודי שהעלו על נס את סוגיית הר הבית, ותוך כמה ימים גובה הלהבות ירד משמעותית. כמה שבועות לאחר מכן, בעיצומה של מערכת הבחירות, ירדן הודיעה על החזרת השגריר שלה לתל אביב, צעד נדיר ומשמעותי, במיוחד בעיתוי הנוכחי.

      ליברמן יוצא למלחמה נגד קטאר

      בממשלה האחרונה, שר החוץ אביגדור ליברמן היה פעיל במיוחד בזירה האזורית. כזכור, ליברמן עזב את משרד החוץ בשלהי הקדנציה הקודמת של הממשלה בגלל ההליכים המשפטיים נגדו, אולם חזר לתפקיד בתחילת נובמבר 2013. ליברמן המשיך לתחזק את רשת הקשרים שלו בעולם הערבי, בדגש על מדינות המפרץ, אבל הוא הביא איתו גישה אחרת לשיח איתם. תוך כדי שיחות המשא ומתן של קרי, ליברמן שיבח את היוזמה של שר החוץ האמריקני, ואמר כי היא "ההצעה הטובה ביותר שישראל תוכל לקבל". בהמשך, לאחר קריסת המשא ומתן, הוא צידד בפומבי בהפיכת "יוזמת השלום הערבית" לבסיס המשא ומתן העתידי בין ישראל למדינות ערב, בטענה שרק הסדר אזורי יאפשר לישראל ולפלסטינים לפתור את הסכסוך.

      ליברמן הזכיר לראשונה את תמיכתו ביוזמת השלום הערבית בנאום שנשא ב-2 ביוני 2014. ההצהרה שלו התקבלה בספקנות וחשדנות מצד התקשורת, אבל בכל זאת הצליחה לייצר כותרות. עם זאת, במבט לאחור, נראה כי האמירה החשובה ביותר של ליברמן באותו נאום לא הייתה ההתייחסות החיובית ליוזמת השלום הערבית, אלא ההתייחסות השלילית והתוקפנית שלו לקטאר, הנסיכות הזעירה והעשירה שמרגיזה מאוד את שכנותיה במפרץ. ליברמן כינה את קטאר, הבעלים של רשת אל-ג'זירה והתומכת העיקרית של חמאס, "מדינה תומכת טרור". הוא התקיף בשצף את המעורבות שלה ב"כל דבר שלילי שקורה במזרח התיכון", ואמר כי ישראל מתכוונת לפעול בנושא.

      המתקפה של ליברמן נגד קטאר לא עוררה עניין רב בישראל, אבל היא נקלטה היטב במדינות המפרץ וחשוב מכך, במצרים, שם הכריז שלטונו של א-סיסי מלחמה נגד אל-ג'זירה שתמכה באחים המוסלמים וניסתה ללא הרף להפיל את שלטון הצבא. חודש בלבד לאחר מכן, כאשר פרץ מבצע "צוק איתן", הקואליציה הזו – ישראל, מצרים ומדינות המפרץ נגד קטאר וחמאס – הפכה לפתע ברורה ומוחשית.

      אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו באולפן וואלה! בראיון עם הילה קובו ועומרי נחמיאס, 15.2.15 (ראובן קסטרו)
      כינה את קטאר "מדינה תומכת טרור". ליברמן (צילום: ראובן קסטרו)

      במהלך המבצע, הממשל האמריקני שרואה בקטאר בעלת ברית חשובה באזור, ניסה לשכנע את ישראל להסכים להפסקת אש בתיווכן של קטאר וטורקיה, שתי התומכות הגדולות ביותר של האחים המוסלמים וחמאס. ההצעה האמריקנית נתקלה בהתנגדות חריפה מצד ישראל, מצרים, מדינות המפרץ וגם הרשות הפלסטינית, שכן למרות היחסים המתוחים והקשים בין נתניהו לאבו מאזן, שניהם נמצאים ביחסים מעולים עם א-סיסי (אבו מאזן אמר בראיון לתקשורת הערבית כי א-סיסי "הציל את העולם הערבי מעידן חדש של חושך ובורות"). ההתנגדות הגורפת הזו הכריחה את האמריקנים לבסוף לקבל את מצרים כמתווכת המועדפת, ולוותר על הרצון לחזק את מעמדן של קטאר וטורקיה.

      הקואליציה המשותפת שהדפה את התיווך הקטארי-טורקי ובודדה את חמאס במהלך "צוק איתן" הייתה ללא ספק נקודת השיא של ממשלת נתניהו בנושא האזורי. אלא שאחרי ההצלחה הזו, הפעילות האזורית קפאה לחלוטין, ויש האומרים שאף נסוגה לאחור. תוך כדי המבצע, נתניהו הותקף על ידי שותפיו הימנים בקואליציה, במיוחד ליברמן ובנט, על כך שהוא אינו חותר להכרעת חמאס. נתניהו, בתגובה, ביצע פניה חדה ימינה תוך כדי המבצע ובאחת ממסיבות העיתונאים שלו אף רמז כי הוא חוזר בו מהתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית (עמדה שאתמול דוברי הליכוד ניסו לשווק כעמדתו הרשמית, שוב בניסיון להדוף זליגת קולות למפלגות הימין).

      בתום המבצע כונסה בקהיר ועידת בינלאומית בהשתתפות עשרות מדינות, בנושא שיקום רצועת עזה. ישראל הייתה המדינה הרלוונטית היחידה שכלל לא הוזמנה לוועידה. הסיבה לכך הייתה שאותן מדינות שתמכו בקו הישראלי נגד חמאס וקטאר במהלך המבצע, לא היו מוכנות שדיפלומטים מטעמן יישבו עם נציג ישראלי בחדר הדיונים. תמונות ההרס מעזה שודרו בהרחבה ברשתות הטלוויזיה בעולם הערבי, אבל הן לא היו הסיבה היחידה להתקררות הפתאומית ביחסים. סיבה נוספת הייתה ההבנה שנתניהו חוזר לעידן הקיפאון המדיני, דווקא אחרי הגמישות שהפגין במהלך המשא ומתן עם קרי.

      צוק איתן: ההזדמנות וההחמצה

      רגע השיא של הוועידה הבינלאומית בקהיר היה נאומו של נשיא מצרים א-סיסי. הלחימה בעזה הפכה את א-סיסי לאחד האישים הפופולאריים ביותר בישראל, על רקע עמדתו הנחרצת נגד חמאס. א-סיסי ניצל את האהדה שלו בישראל כדי לפנות מול מצלמות הטלוויזיה ישירות לציבור הישראלי, ולקרוא לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים, על בסיס יוזמת השלום הערבית מ-2002. הפנייה החריגה של מנהיג ערבי ישירות לציבור הישראלי נועדה להעביר מסר ברור גם להנהגה הישראלית: לא תהיה פריצת דרך אמיתית ביחסים עם העולם הערבי, כזו שחורגת משיתופי פעולה נקודתיים, אם ישראל לא תתקדם גם במסלול הפלסטיני.

      זו לא הייתה הפעם הראשונה, אגב, שא-סיסי אומר דברים מסוג זה. במהלך קמפיין הבחירות שלו לנשיאות מצרים, הוא נשאל בראיון טלוויזיוני אם יסכים לבקר בישראל או לארח את נתניהו במצרים. תשובתו הייתה שהוא אינו פוסל זאת, אבל "קודם שהישראלים יתנו לפלסטינים בירה במזרח ירושלים". בניגוד לפרסומים מוטעים שהופיעו בעבר בעיתונות הישראלית, כאילו א-סיסי הציע לפלסטינים מדינה בשטחי סיני (זו הייתה בכלל הצעה של האחים המוסלמים לחמאס, שהצבא המצרי התנגד לה בתוקף), התכנית המדינית של נשיא מצרים הייתה ונשארה ברורה: שלום כולל בין ישראל למדינות ערב המתונות על בסיס היוזמה הערבית. שגריר מערבי המוצב בקהיר אמר לוואלה חדשות כי "בשיחות עם המצרים על נתניהו, הם אומרים ששיתוף הפעולה הביטחוני נותר מעולה, אבל בתחום המדיני הייתה החמצה גדולה אחרי צוק איתן. במקום ללכת על מהלך מדיני גדול שיכלול בתוכו גם שינוי בעזה, ישראל הסתפקה בסטטוס-קוו".

      השרה ציפי לבני בישיבת הממשלה, נובמבר 2014 (מערכת וואלה! NEWS , אוהד צויגנברג)
      במסגרת המאמצים, נפגשה גם עם נציגי מדינות שאינן מקיימות יחסים עם ישראל. לבני (צילום: אוהד צויגנברג)

      במהלך עצרת האו"ם האחרונה, שנערכה בסוף ספטמבר 2014, נחשפה בוואלה חדשות השתתפותה הנדירה של שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, בארוחת ערב משותפת עם שרי חוץ של שמונה מדינות ערביות, בהן מדינות שאינן מקיימות יחסים עם ישראל. לבני והשרים הערבים דנו אז על שיקום רצועת עזה, המשא ומתן עם הפלסטינים, שיתוף פעולה ביטחוני נגד דאע"ש ופעילות מדינית בנושא האיראני. מבין כל הרעיונות הללו, קשה להצביע על פריצת דרך של ממש באף אחד מהתחומים.

      פרופ' אלי פודה מהחוג למזרח תיכון באוניברסיטה העברית פרסם לאחרונה מאמר מקיף על יחסי ישראל עם העולם הערבי, שלדבריו מתנהלים כמו "יחסים עם פילגש", שיש להסתיר ולהתבייש בהם. כמעט כל המרואיינים ששוחחו עם וואלה חדשות לצורך הכנת שתי הכתבות על היחסים עם העולם הערבי בתקופת נתניהו, הסכימו כי לאחר "צוק איתן", נקרתה הזדמנות נדירה לשנות את התסמונת הזו, והיא פוספסה. כעת נותר לראות אם הזדמנות דומה תיווצר גם בממשלה הבאה, בין אם יעמוד בראשה נתניהו או שמא יהיה זה יצחק הרצוג.

      לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il