(צפו בנאום נתניהו בקונגרס, בשבוע שעבר)
ראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר כבר כמה שנים על כך שישראל ומדינות ערב חולקות את אותה עמדה בנוגע לתכנית הגרעין האיראנית. בשיחות סגורות, מקורביו מתארים לא רק עמדה משותפת, אלא מעין ברית אסטרטגית הקיימת בין ישראל למדינות באזור, חלקן כאלה שמקיימות איתנו יחסים דיפלומטיים וחלקן שבאופן רשמי מחרימות כל דבר הקשור בישראל. האמנם?
כמה ימים לפני הנאום של נתניהו בקונגרס נודע כי שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, הזמין את שגרירי מדינות ערב הסוניות להגיע כדי להפגין סולידריות עם האזהרה הישראלית מפני "הסכם רע מאוד". מטרת המהלך הייתה ברורה: לשדר לחברי הקונגרס ולנשיא ברק אובמה כי נתניהו אינו ניצב מול הקונגרס לבדו. לצערו של נתניהו ולרווחתם של בכירי הממשל האמריקני, כל השגרירים הערבים דחו בנימוס את ההצעה.
בהמשך, יממה לפני הנאום, פורסם מאמר יוצא דופן באתר האינטרנט של רשת הטלוויזיה הסעודית "אל-ערבייה" באנגלית. תחת הכותרת "אובמה, הקשב לנתניהו בנושא איראן", פנה העורך הראשי פייסל עבאס לנשיא ארצות הברית, והפציר בו להאזין בקשב רב לנאומו של ראש הממשלה. "זה נדיר מאוד שאדם שפוי בדעתו מוצא את עצמו מסכים עם נתניהו, אבל בנושא האיראני הוא פשוט צודק", קבע עבאס. זו הייתה הפגנה פומבית נדירה וחריגה מאוד של תמיכה סעודית במנהיג מדינת ישראל.
כמה ימים לאחר מכן פורסם מאמר יוצא דופן לא פחות באתר חדשות סעודי, תחת הכותרת "נתניהו, איראן היא לא האויבת רק שלך". המאמר, פרי עטו של הפובליציסט עבדולטף אל-מוחלים, מסביר מדוע איראן היא סכנה לשלום העולם, ומסתיים בשורה הבאה: "דרך אגב, שכחתי לציין שישראל תכננה לתקוף את איראן לפני שלושה חודשים". גורמים בירושלים אמרו כי הם אינם יודעים על מה הפובליציסט הסעודי מבסס את דבריו.
עוד בוואלה! חדשות:
גדול, אך לא סוחף: מפגן הכוח של השמאל - הצלחה חלקית בלבד
מפוטרי כיל הראשונים: "חושב לרדת מהארץ, איך אפרנס ילד בן 3?"
המינוי שמוכיח כי אובמה לא ויתר על הסכם ישראלי-פלסטיני
הדחייה המנומסת של הזמנת השגרירים הערבים לקונגרס מצד אחד, והמאמרים החריגים בעיתונות הסעודית מצד שני, מייצגים את מערכת היחסים המורכבת והעדינה המתקיימת בשנים האחרונות בין ישראל לבין מדינות ערב. מצד אחד, הכרה באינטרסים המשותפים נגד איראן והטרור, ומצד שני, חשש עד כדי חרדה של מדינות ערב מכל התקרבות פומבית ונראית לעין לישראל, על רקע העלייה בכוחו של הרחוב הערבי והעוינות הנרחבת בקרב הציבור הכללי ל"ישות הציונית הכובשת".
גורם בכיר לשעבר במערכת המדינית, שעבד בצמוד לראש הממשלה נתניהו, אמר בשבוע שעבר לוואלה חדשות: "במשך שנים מדברים על מעין 'גוש חוסם' של ישראל ומדינות ערב נגד הגרעין האיראני. השבוע, לכאורה, אמור היה להיות המבחן האולטימטיבי של הגוש החוסם הזה. אז איפה הוא? למה אנחנו לא רואים אותו? ארצות הברית והאיראנים על סף הסכם נורא, והסעודים לא יושבים ביציע אפילו. להיפך, כמה ימים אחרי הנאום של נתניהו, הם מארחים בריאד את שר החוץ ג'ון קרי, שמבטיח להם כל מיני הבטחות".
לא רק שהשגרירים הערבים לא הופיעו לנאום של נתניהו, בשעות שקדמו לו צייצה דיפלומטית בכירה בשגרירות הירדנית בוושינגטון קישורים לכתבות ולמאמרים נגד הנאום. בהמשך השבוע הכריז שר החוץ הסעודי, הנסיך סעוד אל-פייסל, במהלך מסיבות עיתונאים כי "הקהילה הבינלאומית נושאת באחריות ליחס הבלתי-אנושי של ישראל כלפי הפלסטינים". בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה נתניהו מתארים התבטאויות מהסוג הזה כמס שפתיים חסר חשיבות שהערבים משלמים כדי להציג מחויבות כלשהי לנושא הפלסטיני. שר הביטחון, משה יעלון, אוהב לומר כי "בשיחות בארבע עיניים עם בכירים במדינות ערב, הנושא הפלסטיני אפילו לא מוזכר".
על הדברים החשובים והמעניינים באמת שמתרחשים בין ישראל למדינות ערב התקשורת אינה יודעת וגם אם הייתה יודעת, לא בטוח שהייתה יכולה לדווח. ובכל זאת, בשבועיים האחרונים הסכימו עשרה אישים בכירים במערכת המדינית-ביטחונית, בעבר ובהווה, לשוחח עם וואלה חדשות על מצב היחסים בין ישראל למדינות ערב בתקופת כהונתו של נתניהו. איש מהמרואיינים לא הסכים להיות מצוטט בשמו חלקם בשל השתתפותם במערכת הבחירות הנוכחית, אחרים משום שמדובר ב"סוגיה הרגישה והמסוכנת ביותר". את הדברים שאמרו, פרשנו על פני שתי כתבות. אחת על תקופת כהונתו הקודמת של נתניהו, בשנים 2009-2012, והשנייה, שתתפרסם מחר, על תקופת כהונתו הנוכחית.
הירושה של אולמרט וההפתעה של ליברמן
על דבר אחד הסכימו כמעט כל המרואיינים: נתניהו ירש מקודמו בתפקיד, אהוד אולמרט, מערכת יחסים מורכבת עם השחקנים החשובים באזור. מצד אחד, בתקופתו של אולמרט נשמרו יחסים מצוינים עם מצרים ועם ירדן, וחלו פריצות דרך ביחסים הסודיים, והמודיעיניים ברובם, עם מדינות אחרות. כמה אירועים נדירים נתנו ביטוי לפריצת הדרך הזו, ובהם הזמנתו של אולמרט לנאום בפני הליגה הערבית - הזמנה שהוא דחה בגלל מצבו הפוליטי הרעוע בסקרים - ביקור משותף של שרי החוץ של ירדן ומצרים בישראל כנציגי הליגה הערבית, ביקור שערכה שרת החוץ דאז ציפי לבני בקטאר, פגישה שקיימה לבני עם שר החוץ של בחריין - ושנחשפה במברקים של ויקיליקס - ודוגמאות נוספות.
מצד שני, אולמרט גם הוריש לנתניהו שני משברים, שחומרתם רק גברה במהלך כהונתו שלו. הראשון הוא המשבר עם טורקיה, שהחל להחריף במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והגיע לשיאו בפרשת המאווי מרמרה. טורקיה שימשה במשך שנים מדינה מתווכת בין ישראל למדינות ערב. בתקופת שלטונו של אולמרט התקיימו בחסותה מגעים בין ישראל לסוריה של אסד, כמו גם פגישות של "דרגי עבודה ביטחוניים" מישראל וממדינות שונות באזור. המשבר שפרץ בין שתי המדינות סגר את האפשרות להיעזר באנקרה לצורך קשרים באזור.
משבר שני שפרץ בסוף כהונתו של אולמרט, גם כן בעקבות "עופרת יצוקה", היה עם קטאר, הנסיכות הזעירה והעשירה מהמפרץ הפרסי המחזיקה ברשת "אל-ג'זירה". ערב המבצע בעזה, עוד פעלה בקטאר נציגות דיפלומטית ישראלית, שהוקמה בשנת 1996 כתוצאה מהסכמי אוסלו. התמונות הקשות מעזה ששודרו ב"אל-ג'זירה" גרמו לאמיר קטאר להודיע על סגירת הנציגות ועל הפסקת הקשרים עם ישראל.
"במבט לאחור, נראה שהמשברים עם טורקיה וקטאר השפיעו על הקשרים שלנו עם שאר מדינות ערב לא פחות מהסוגיה האיראנית", אמר פקיד בכיר במשרד החוץ העוסק בסוגיה לוואלה חדשות. "אי אפשר היה לדעת את זה ב-2009, אבל שתי המדינות האלה הפכו בתוך כמה שנים לילד המוקצה של המזרח התיכון, והעובדה שאנחנו עלינו על מסלול התנגשות מולן, שמה אותנו באופן אוטומטי באותה קבוצה עם מדינות אחרות באזור". העובדה הזו באה לידי ביטוי באופן מובהק בתקופת "צוק איתן", ועוד נשוב אליה בהמשך.
טקס כניסתו של נתניהו לתפקיד נערך ב-1 באפריל, 2009. שבועיים לאחר מכן הוא אירח בלשכתו את האורח הזר הראשון שהגיע לישראל ב"משמרת שלו": שר המודיעין המצרי, עומר סולימאן. בפגישה השתתפו ראש המוסד מאיר דגן והיועץ לביטחון לאומי של נתניהו באותה העת, פרופ' עוזי ארד. שלושה נושאים עיקריים נידונו בפגישה: המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, המגעים לשחרור גלעד שליט ומצב הביטחון בסיני. סולימאן הזמין את נתניהו לבקר במצרים, וביקור כזה אכן יצא לפועל בספטמבר של אותה שנה, אז גם פגש נתניהו את הנשיא מובארק לשיחה בארבע עיניים.
עוד לפני הביקור של נתניהו בקהיר, שאפשר לראשונה למנהיג ערבי להתרשם ממנו 'אחד על אחד', התרחש בבירה המצרית אירוע אחר שתרם לא פחות להתקרבות בין ישראל לשכנותיה. ב-4 ביוני 2009, נאם באוניברסיטת קהיר הנשיא אובמה ופרס את חזונו למזרח תיכון חדש דמוקרטי, פתוח ומשגשג. הנאום נועד לפתוח 'דף חדש' ביחסיה של ארצות הברית עם המזרח התיכון אחרי האכזבה מהתנהלותו של ממשל בוש, שהפיל את סדאם חוסיין ובכך חיזק את איראן מצד אחד ואת אירגוני הג'יהאד הקיצוני מצד שני. חלק חשוב לא פחות בנאום הוקדש לסוגיה הפלסטינית, שגם לגביה נקט אובמה קו נחרץ וברור יותר מזה של בוש.
הנאום בקהיר הכניס ללחץ את המערכת המדינית-ביטחונית בישראל, שבאותה תקופה עדיין נעמדה דום בעקבות כל נאום או אמירה של נשיא ארצות הברית, לפני שמעמדו של אובמה במזרח התיכון הלך ונשחק. עשרה ימים בלבד לאחר שהנשיא אמר את דברו, התייצב ראש הממשלה נתניהו באוניברסיטת בר אילן לנאום התגובה שלו, שבו הכריז לראשונה על תמיכתו המפורשת בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. הנאום נועד לאוזניו של נשיא ארצות הברית, אבל הוא סייע ליצור אמון בסיסי בכוונותיו של נתניהו גם עם העולם הערבי, ובכך להמשיך את הקשרים מהנקודה שאליה הם הגיעו בתקופת אולמרט.
עם זאת, נתניהו לא היה השחקן היחיד בממשלת ישראל שהפתיע לטובה את השכנים. כמה מהמרואיינים אמרו כי מאז חזרתו של נתניהו לשלטון ב-2009, הפוליטיקאי הישראלי הפעיל ביותר בכל הנוגע לקשרים עם העולם הערבי הוא דווקא מי שנתפס כנץ ימני מבחינה פוליטית, שר החוץ אביגדור ליברמן. גם אנשים שרחוקים מליברמן ברמה הפוליטית ומסתייגים ממנו ברמה האישית, מודים כי בתחום הזה הצליח שר החוץ להפתיע. "הוא יצר לעצמו רשת של קשרים במדינות המפרץ, שמתנהלים מתחת לרדאר והרחק מהתקשורת, כי הוא רוצה, בין השאר, שככה הם יתנהלו", אמר דיפלומט ישראלי לשעבר לוואלה חדשות.
גורם מתוך המערכת הוסיף כי שתי המדינות שמולן ליברמן פעיל במיוחד הן איחוד האמירויות וכווית. איחוד האמירויות היא גם המדינה שמעניקה "מקלט מדיני" למוחמד דחלאן, אויבו המר של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, שליברמן קורא זה שנים להחליף אותו בהנהגה פלסטינית חדשה. דחלאן עצמו אמר בעבר על ליברמן כי "מחנה השלום בישראל מפספס אותו בגדול", וכי בנסיבות הנכונות, הוא המנהיג הישראלי המתאים ביותר לקידום הסכם שלום. בצירוף מקרים מושלם, ליברמן ודחלאן נהנו בעבר, ואולי גם בהווה, ממערכת יחסים קרובה לאיל ההון היהודי-אוסטרי מרטין שלאף, ששמו נקשר בפרשות ובכתבי האישום שהוגשו נגד ליברמן לאורך השנים.
הציבור הישראלי נחשף באופן נדיר ליכולת הפעולה של ליברמן בעולם הערבי באוגוסט 2010, כאשר מקורבו מרטין שלאף הגיע עם מטוסו הפרטי ללוב, אז עדיין תחת שלטון קדאפי, והוציא מהמדינה את רפרם חדד, עיתונאי ישראלי שהגיע למדינה כתייר ונאסר על ידי השלטונות. "זו הייתה דוגמה שהתפרסמה בתקשורת, אבל יש עוד עשרות דברים שלא התפרסמו ואי אפשר לספר", אומר אדם המקורב לשר החוץ. הדברים מקבלים חיזוק גם מפעיל באחד מארגוני השלום המשפיעים בארץ, שסיפר לוואלה חדשות כי במפגשים שלו עם אישים בכירים ממדינות ערב, השם של ליברמן עולה כל הזמן. "הם מודעים לשפה הגזענית שלו נגד הערבים בישראל, ולא רואים עם זה בעיה", אמר. "מבחינתם הוא איש חזק, אבל אחד שמבין את המפה האזורית ובאמת מתעניין במה שקורה מסביב".
בין נתניהו לדגן: מה רוצים הערבים?
האדם היחיד שגרף עוד יותר "מחמאות" מליברמן בהקשר האזורי הוא ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שליווה את אולמרט כראש ממשלה ולאחר מכן, במשך שנתיים, גם את נתניהו. כל המרואיינים בכתבה, ללא יוצא מן הכלל, הסכימו כי המוסד בראשות דגן יצר כמה פריצות דרך של ממש ביחסים עם מדינות ערב, והביא את שיתופי הפעולה עם מדינות שאיתן היו קשרים מודיעיניים מעולים לאורך שנים, לרמות שלא נראו קודם לכן. "הוא האדריכל של הגישה האזורית וההתחברות לציר הסוני המתון", החמיא לדגן שר לשעבר בממשלת ישראל. "התפקיד שלו היה לא רק ליצור וליזום קשרים במקומות הכי בלתי-מושגים, אלא גם לנסות לחנך את המנהיגים על החשיבות של הקשרים הללו ועל צורת ההתנהלות הנכונה מולם".
דגן, עם זאת, נבדל מנתניהו ועד לאחרונה גם מליברמן, בכך שהוא רואה קשר ישיר בין היחסים עם מדינות ערב לבין הסוגיה הפלסטינית. נתניהו, לעומת זאת, פוסל כמעט לגמרי קשר כזה, וסבור כמו שר הביטחון יעלון שמבחינת הערבים הנושא הפלסטיני הוא לא יותר ממס שפתיים. ליברמן החזיק במשך זמן רב בגישה דומה לזו של נתניהו, ורק בשנה האחרונה החל להתבטא בצורה הקרובה ביותר לעמדתו של דגן, המכירה בקשר ההדוק בין הערבים "הקרובים" והרחוקים.
סלע המחלוקת בין הגישה של דגן לבין הגישה של נתניהו ויעלון הוא המסמך הידוע בכינוי "יוזמת השלום הערבית", שגיבשה הליגה הערבית ב-2002, בשיאה של האינתיפאדה השנייה. על פי המסמך, שאותו הכתיב מלך סעודיה המנוח עבדאללה לעיתונאי האמריקני תומס פרידמן, כל מדינות העולם הערבי מציעות לישראל הסכם שלום קבוע ויחסים דיפלומטיים מלאים בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, שבירתה במזרח ירושלים. המסמך מציע לפתור את בעיית הפליטים הפלסטינים באופן "הוגן ומוסכם על כל הצדדים", ניסוח המשאיר פתח לגמישות כלפי דרישותיה של ישראל.
אולמרט, כראש ממשלה, הביע נכונות מסויגת לדון בעקרונות היוזמה, אולם לא באופן רשמי ונחרץ. נתניהו, לעומתו, הלך כמה צעדים אחורה. אמנם בתחילת כהונתו הוא הפתיע כשבאירוע חגיגי וסגור לתקשורת שנערך בשגרירות מצרים בישראל, התייחס ליוזמה הערבית באופן חיובי ואמר שהיא "חשובה". במבט לאחור, אותה הערה נראית יותר כמו פליטת פה מכשינוי כיוון. בשיחה סגורה שקיים בקיץ 2013, למשל, נשאל נתניהו על היוזמה הערבית והשיב כי לאור טלטלות האביב הערבי, היא הפכה למיותרת. "אי אפשר לדבר היום ברצינות על עולם ערבי, אז בוודאי שאין טעם לדבר על היוזמה הערבית", אמר. "כמה מהמדינות שהיו שותפות ליוזמה הזו עדיין קיימות היום בכלל?".
נתניהו מאמין כי את הערבים מעניינים בראש ובראשונה שני איומים איראן השיעית והטרור הקיצוני הסוני. את חוסר המחויבות שלהם לנושא הפלסטיני הוא אוהב להדגים באמצעות סיפור הניסיון הכושל שנערך בתחילת כהונתו הקודמת, לקשור בין המשא ומתן הישראלי-פלסטיני לבין התקדמות ביחסים שבין ישראל למדינות ערב. בסוף 2009 נכנסו ישראל והרשות הפלסטינית למשא ומתן ראשון בתקופת כהונתו של נתניהו. המתווך האמריקני בשיחות, ג'ורג' מיטשל, ניסה לשכנע את מדינות המפרץ, ובראשן ערב הסעודית, לנקוט צעדי נורמליזציה עם ישראל בתמורה לכך שנתניהו יאריך את תוקף הקפאת הבנייה בהתנחלויות שליוותה את השיחות. אחת ההצעות שנידונה הייתה מתן אפשרות לטיסות מסחריות מישראל לעבור בשמי ערב הסעודית בדרכן למזרח הרחוק, ובכך לחסוך לתייר הישראלי הממוצע מאות שקלים. הסעודים דחו בתוקף את הבקשה, ולמעשה לא תרמו דבר למשא ומתן, שנכשל בתום תשעת חודשי ההקפאה.
על פי גישת נתניהו, הסעודים דחו את ההצעה האמריקנית משתי סיבות. ראשית, כי הנושא הפלסטיני לא באמת מעניין אותם, והוא בוודאי לא מצדיק ביקורת ציבורית כלפי הממשל מצד חוגי הדת הקיצוניים במדינה על "נורמליזציה עם הציונים". שנית, כי הכעס והתדהמה של הסעודים כלפי גישתו של ממשל אובמה בסוגיה האיראנית גרמה לסעודים להתנער מכל בקשת עזרה של האמריקנים בזירה הפלסטינית. מייקל דוראן, בכיר לשעבר בממשל בוש ואחד הקולות הביקורתיים ביותר כלפי אובמה בארצות הברית בנושא האיראני, כתב לאחרונה במאמר מקיף על אובמה ואיראן כי בעוד הממשל רצה לדבר עם הסעודים על ישראל ופלסטין, את מלך סעודיה עניין דבר אחד בלבד "לקצוץ את ראש הנחש" האיראני. נתניהו היה חותם מילה במילה על ההסבר הזה.
בכיר לשעבר במערכת, שפרשנותו קרובה יותר לזו של דגן, אמר לוואלה חדשות כי בפועל, הכישלון של מיטשל לגייס את הסעודים מוכיח בדיוק את הבעייתיות בתזה של נתניהו. "נתניהו הוא זה שביקש ממיטשל בזמנו שערב הסעודית תעשה צעדי נורמליזציה למען ישראל", אמר. "הוא חשב שזו תהיה הדרך היחידה שלו לשווק ויתורים לציבור הישראלי לבוא ולומר 'אני אמנם מוותר אבל יש גם רווח אדיר'. חיפוש פשוט בגוגל מבהיר את הנקודה שזו הייתה בקשה של נתניהו. אז למה הסעודים סירבו? כי הם ראו שגם אחרי נאום בר אילן, האמירות של נתניהו לא מובילות לשום מקום. הוא לא היה מוכן לקבל את היוזמה הערבית כבסיס למשא ומתן, ובמהלך השיחות עם אבו מאזן הוא בעיקר תקע את העסק והתחמק מכל דיון מהותי. אז הסעודים אמרו 'עם כל הכבוד לזה שהוא חושב כמונו על איראן, הביקורת שנספוג בבית על צעדי נורמליזציה תהיה מוצדקת רק אם תהיה פריצת דרך אמיתית בינו לבין הפלסטינים'. זה כמובן לא קרה".
האפשרות לצעדים פומביים של ערב הסעודית ומדינות ערב כלפי ישראל נידונה פעם נוספת גם בתקופת כהונתו הבאה של נתניהו, במהלך המשא ומתן שניהל שר החוץ האמריקני קרי. יתרה מכך, האמריקנים אף ניסו לקדם ביקור היסטורי של נתניהו במדינה ערבית כלשהי, שבמהלכו יושק השלב הבא במאמצי השלום שלהם. פרטים נוספים על היוזמה ועל הסיבות לכישלונה בחלק השני של הכתבה, שיתפרסם מחר בוואלה חדשות.
לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co.il