חשאי, חשאי מדי: הערוץ שהוביל לקריסת תהליך השלום

גל האלימות והטרור שמשתולל בשבועות האחרונים בירושלים ובכל רחבי הארץ גרם לאחרונה לחידוש הקריאות למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית. בכירים לשעבר במערכת הביטחון, בהם ראש המוסד בדימוס שבתי שביט, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, ויותר ממאה קצינים בכירים במילואים, קראו לראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחדש את התהליך המדיני – לפני שהאלימות תסלים והמצב ייצא משליטה. גם בקהילה הבינלאומית נשמעות קריאות דומות.

אלא שלמרות תחושת הדחיפות, גם אלה הקוראים לחידושו של "תהליך השלום" האין-סופי, מודים כי לפני שהשיחות מתחדשות, דרושה הפקת לקחים רצינית מסבב השיחות האחרון, בניצוחו של שר החוץ של ארצות הברית, ג'ון קרי. המגעים שהוביל קרי הסתיימו בחודש אפריל אשתקד בכישלון חרוץ, שתרם תרומה לא קטנה לאלימות המשתוללת מאז בכל החזיתות. לא מעט עיתונאים, פרשנים ומומחים ניסו להסביר מה גרם לכישלונו של קרי ולהציע מסקנות לעתיד. פרט מידע קריטי אחד נעלם מעיניהם של כל מי שהציעו ניתוחים בנושא: במקביל לשיחות הרשמיות של קרי, התנהל ערוץ חשאי בין שליח מיוחד מטעם ראש הממשלה נתניהו, לבין אדם המקורב ליו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.

הערוץ החשאי, שנחשף הבוקר (חמישי) בוואלה! חדשות ובמגזין האמריקני "ניו ריפבליק", יצר התקדמות משמעותית לקראת הסכם, וגרם בשלב מסוים לאופטימיות של ממש בקרב העוסקים במלאכת המשא ומתן. אלא שהערוץ החשאי הזה היה פגום מיסודו, ופגמיו תרמו תרומה של ממש לכישלונו המוחלט של קרי. האדם המקורב לאבו מאזן, שכביכול ייצג אותו בערוץ החשאי הזה, פעל למעשה בלי מנדט ברור מהמנהיג הפלסטיני. העמדות והרעיונות שהוא הציג במהלך השיחות לא ייצגו את אבו מאזן. כך נוצר מצג שווא של התקדמות, שבפועל לא הייתה לה אחיזה במציאות.

חלקים גדולים מהסיפור הזה הם בגדר תעלומה, כולל השאלה כיצד ומדוע נעלם הפגם המהותי הזה מעיניהם של גורמים בכירים בישראל ובארצות הברית. עם זאת, מה שבכל זאת אפשר לספר על הערוץ החשאי מספיק כדי לעורר שאלות קשות על ניהול המשא ומתן של קרי, ולהציע מסקנות חשובות לכל מי שירצה בעתיד לחדש את המאמץ לשלום.

עו"ד יצחק מולכו, שליחו המיוחד של נתניהו לשיחות עם הפלסטינים בכל תקופת כהונתו כראש ממשלה, החל בשנת 2010 לנהל ערוץ שיחות חשאי עם אדם המקורב לאבו מאזן. זהותו של המקורב אינה נחשפת כאן מתוך התחשבות בביטחונו האישי. רק קבוצה מצומצמת של בכירים בירושלים וברמאללה ידעו על קיומן של השיחות. בשלב מסוים הוחלט לעדכן גם את האמריקנים על קיומן, ומי שנכנס לתמונה היה דניס רוס, המתווך הוותיק ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכיהן באותה עת כיועץ מיוחד לענייני מדיניות חוץ של הנשיא אובמה.

רוס החל להצטרף לפגישותיהם של מולכו ושל שותפו הפלסטיני, והיה בכך לגורם החיצוני היחיד שלקח חלק פעיל בשיחות. השלושה ניסו יחדיו לגבש הבנות שיהיו מקובלת על נתניהו ועל אבו מאזן, וישמשו בסיס למשא ומתן רציני להסדר קבע. בין השאר, הם דנו באפשרות שישראל תכיר בגבולות 1967 עם חילופי שטחים, תמורת גמישות מצד הפלסטינים בנוגע לדרישתו של נתניהו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, תוך הגנה מלאה על זכויותיהם של ערביי ישראל. הדיון ברעיונות הללו מעולם לא גובש לכלל עסקה של ממש, אבל עצם העלאתם לדיון הייתה שבירת טאבו מצד שני הנציגים.

דניס רוס ניסה לקדם את מעמדו של הערוץ החשאי בעיני בכירי הממשל האמריקני, אבל נכשל בכך. לדברי גורם בכיר בממשל אובמה, אף אחד בוושינגטון לא התעניין בערוץ הזה, למעט היועץ לשעבר לביטחון לאומי תום דונילון. גם בירושלים וברמאללה לא נרשמה התלהבות: נתניהו ואבו מאזן לא הראו כל סימן לכך שהרעיונות שנידונו בערוץ החשאי מקובלים עליהם. עם הזמן, כאשר התברר שאיש לא מעוניין בעבודתם, מולכו ואיש הקשר שלו הפחיתו את תדירות הפגישות ביניהם.

הדברים השתנו בחודשי האביב והקיץ של 2013, כאשר שר החוץ החדש והפעלתן של ארצות הברית, ג'ון קרי, החל להפעיל לחץ על נתניהו ועל אבו מאזן לחדש את המשא ומתן הישיר ביניהם. קרי ביקר באזור חמש פעמים בין מרץ ליולי, והצליח לבסוף לעשות את הבלתי ייאמן ולהכריז על חידוש השיחות. במקביל לעבודה שעשה קרי בערוץ הרשמי, חידשו מולכו ואיש הקשר שלו את ערוץ השיחות החשאי ביניהם, כאשר מולכו טס אחת לכמה שבועות לעיר בירה אירופית, שבה היו השניים נפגשים.

דניס רוס, שנחשב לאורך השנים למתווך פרו-ישראלי שאינו מקובל על הפלסטינים, פרש מממשלו של אובמה בשנת 2011. אלא שגם לאחר התפטרותו, הוא המשיך ללוות את הערוץ החשאי, אפילו אחרי שביולי 2013 מונה השגריר לשעבר בישראל מרטין אינדיק למתווך הרשמי של קרי. רוס ניצל את קשריו האישיים עם מולכו, קרי ונתניהו כדי להמשיך להיות מעורב בשיחות ולהשפיע עליהן – וזאת למרות שלא נשא באף תפקיד רשמי במהלך תקופת המשא ומתן של קרי.

בחודשים הראשונים של "שיחות קרי", המשא ומתן הרשמי שניהל מרטין אינדיק היה תקוע לחלוטין. השיחות בהשתתפותם של השרה ציפי לבני (יחד עם מולכו) והנציגים הפלסטינים סאיב עריקאת ומוחמד שתיה, לא התקדמו לשום מקום. צעקות, ויכוחים ארוכים וטקטיקות של משיכת זמן העיבו על התהליך. מולכו, שהיה מעורב בו-זמנית גם בערוץ הרשמי וגם בערוץ החשאי, התנהג כאילו מה שקורה בשיחות עם אינדיק, לבני, עריקאת ושתיה, פשוט לא מעניין אותו. כל המשתתפים בערוץ הרשמי הביעו תסכול מהתנהלותו. "היה ברור שהוא חושב שזה לא המקום שבו קורים הדברים המעניינים", אמר גורם שהיה מעורב בשיחות.

בינתיים, בערוץ החשאי עם איש הקשר המקורב לאבו מאזן, מולכו גילה גישה שונה. הערוץ החשאי הלך והתקדם בחודשי הסתיו והחורף של 2013 לעבר הסכמות פורצות דרך. מולכו ושותפו לקחו את הדיונים שלהם מהשנים 2011-2010 וניסו לבנות על בסיסם מסמך הבנות, שישמש בסיס ל"מסמך מסגרת" אמריקני. הם דנו ברצינות על גבולות 1967 עם חילופי שטחים, על אופייה של ישראל, על סוגיית הפליטים ועל עניינים נוספים. הנושא היחיד שבו לא הצליחו להגיע לשום הבנות כלל היה ירושלים, שם נשמר פער של ממש. בהיעדר כל התקדמות בנושא הזה, הוחלט בפועל לדחות את הדיון בסוגיה הנפיצה והרגישה מכל למועד מאוחר יותר.

קרי, אינדיק ולבני ידעו על קיומו של הערוץ החשאי והיו מעודכנים באופן שוטף על תוצריו. אולם בכירים ישראלים העריכו באותה עת שהנושאים ונותנים הרשמיים בצד הפלסטיני, עריקאת ושתיה, אינם מודעים למה שהתרחש בערוץ החשאי. בסוף דצמבר 2013, כאשר מולכו ושותפו היו עסוקים בליטוש וניסוח ההבנות הבלתי-רשמיות שלהם, התברר עם זאת כי ישנה בעיה חמורה הרבה יותר: בישראל התחילו להבין שכלל לא ברור אם שותפו של מולכו בשיחות באמת מייצג את אבו מאזן, ואם יש לו מנדט לדיונים המתקדמים שהתקיימו באותה עת.

ב-26 בדצמבר 2013 הצליח עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע להרעיד את שלוותם של שותפי הסוד המעטים שידעו על הערוץ החשאי, כאשר פירסם בהבלטה שבתקופת ממשלתו הקודמת של נתניהו ניהל מולכו מגעים מול איש קשר פלסטיני סודי. ברנע לא כתב כי ערוץ הקשר החשאי של מולכו עדיין פעיל ונתפס משמעותי מאוד בעיני ההנהגה הישראלית, אבל המהות של הדיווח הייתה נכונה. בלשכת ראש הממשלה בירושלים סירבו להתייחס לפרסום, ובכך למעשה חיזקו את אמינותו. אולם תגובתו של אבו מאזן הייתה שונה בתכלית, וגרמה לדאגה בקרב המעורבים במשא ומתן.

באותו הערב שבו פורסמה הכתבה של ברנע, נפגש אבו מאזן בלשכתו במוקטעה ברמאלללה עם חוקרים מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי. עו"ד גלעד שר ותת-אלוף (במיל') אודי דקל הגיעו לשם כדי לראיין אותו לקראת כנס של המכון. מול המצלמה, הכחיש אבו מאזן בתוקף שאי פעם התנהל ערוץ חשאי בינו לבין נתניהו, או שערוץ כזה מתנהל כעת. הוא הבהיר כי ערוץ הקשר היחיד בינו לבין נתניהו הוא הערוץ הרשמי בהובלתו של מרטין אינדיק (שבאותה העת סבל מקשיים משמעותיים). דוברו הרשמי חזר על הדברים בראיונות לתקשורת הפלסטינית והבינלאומית.

תגובתו של אבו מאזן יצרה בלבול בצד הישראלי. בכירים במערכת התריעו שנראה כי המנהיג הפלסטיני לא רק שאינו מחויב לערוץ החשאי, אלא יותר מכך, ייתכן שכלל אינו יודע על ההתקדמות שנרשמה במסגרתו. גם בכירים אמריקנים היו שותפים לדאגה הזו, וחלקם לא הופתעו מתגובתו של הראיס, שכן הם סברו כבר מזמן שהערוץ החשאי אינו באמת נחשב בעיניו. מרטין אינדיק, למשל, התריע כבר שבועות קודם לכן שנתניהו ואבו מאזן מתייחסים לערוץ החשאי בצורה שונה לגמרי. בכיר פלסטיני אישר את הדברים, ואמר כי כבר מתחילתו של הערוץ החשאי ב-2010, אבו מאזן "לא לקח ברצינות את השיחות האלה עם מולכו".

מידת חוסר המחויבות של אבו מאזן לתוצרי הערוץ החשאי התבררה במלואה בתחילת 2014, כאשר קרי החליט לאחד את שני ערוצי המשא ומתן, ולהפוך את הדיונים שנערכו בערוץ החשאי לחלק מהמשא ומתן על "מסמך מסגרת" אמריקני. נתניהו היה מוכן לעבוד עם תוצרי הערוץ החשאי, אולם הוא התעקש להציג הסתייגויות לכל מסמך שיתבסס עליהם. יועציו הקרובים ניהלו משא ומתן מתיש ואין-סופי עם אנשיו של אינדיק, כאשר בהזדמנות אחת התווכחו במשך שעות על מיקומו של פסיק. האמריקנים חשו שנתניהו למעשה מרוקן את הבנות הערוץ החשאי מתוכנן. חמורה מכך הייתה תגובתו של אבו מאזן: יו"ר הרשות דחה בתוקף את תוצרי הערוץ החשאי. הוא לא הסכים לכל דיון בנושא המדינה היהודית, והאפשרות שמסמך המסגרת לא יכלול התייחסות מפורשת לבירה פלסטינית במזרח ירושלים, נתפסה בעיניו כהתאבדות פוליטית.

הזעם שאבו מאזן הביע כלפי רעיונות המסגרת של קרי תפס את שר החוץ הפעלתן בהפתעה. אחרי הכול, ה"נציג" כביכול של אבו מאזן בערוץ החשאי דן בכל הרעיונות הללו עם מולכו. כאשר קרי הבין באיחור שיש לו בעיה רצינית עם אבו מאזן, הוא חזר לנתניהו וניסה לפתוח מחדש את הדיון על סעיפי מסמך המסגרת שהוסכמו בין ישראל לבין ארצות הברית. תגובתו של נתניהו, על פי בכיר אמריקני לשעבר, הייתה קשה. "הדברים האלה סוכמו כבר בערוץ החשאי", הוא אמר לקרי. בחודש פברואר האחרון אמר לוואלה! חדשות שר בכיר בממשלת ישראל כי "ביבי כועס על קרי, כי הוא מנסה לפתוח מחדש הבנות שכל הצדדים הסכימו להן, רק בגלל שאבו מאזן שינה את עמדתו".

בכיר פלסטיני דוחה בתוקף את הדברים הללו, ומדגיש כי אבו מאזן לא שינה את דעתו בשום עניין. "הוצגו לו עמדות שאף מנהיג פלסטיני לעולם לא יוכל לקבל, עמדות שהוא באופן אישי דחה בתוקף, בפומבי, עשרות פעמים", הבהיר. הדברים הללו מצביעים, יותר מכל דבר אחר, על כך שההבנות החשאיות נתפסו באופן שונה לחלוטין בירושלים וברמאללה, והם מחזקים את החשש שהביעו אינדיק ובכירים אחרים לגבי טיבו של הערוץ. בכירים שהיו מעורבים במשא ומתן מודים בדיעבד כי סביב הערוץ החשאי נבנו תקוות שווא גדולות מאוד, שלא הייתה להן אחיזה במציאות. בכיר פלסטיני אמר לוואלה! חדשות כי לשותפו של מולכו בשיחות החשאיות לא היה מנדט רשמי מטעם אבו מאזן, וכי האנשים שחשבו אחרת בצד הישראלי והאמריקני, הם "אהבלים".

בסופה של הפרשייה המביכה והמוזרה הזו, נשארות השאלות הקשות והבלתי פתורות. אם אבו מאזן באמת לא ידע על תוצרי הערוץ החשאי, או לא היה מחויב אליהם מעולם, מה בדיוק אמר הנציג מטעמו למולכו? נוסף על כך, מדוע התייחסו קרי ונתניהו בכזו רצינות לערוץ החשאי, אם לא הייתה להם כל הוכחה שאבו מאזן בכלל מתעניין בו? אפשרות אחת היא שנתניהו הבין היטב מה עמדתו של אבו מאזן כלפי הערוץ, אבל הוא נתן לו להתגלגל בתקווה להוביל את השיחות למצב שבו אפשר יהיה להאשים את הפלסטינים בכישלונן ("אנחנו גילינו גמישות, אבל לא היה לנו פרטנר"). התיאוריה הזו עשויה להסביר מדוע בכירים בממשל אובמה מאשימים כיום את נתניהו ש"עבד" על קרי במהלך המשא ומתן.

מצד שני, אפשרות אחרת היא שאבו מאזן דווקא ידע היטב על כל מה שקרה בשיחות, אבל החליט באמצע הדרך לנתק את עצמו מהן. יש לכך תקדים היסטורי: בשנת 1995, אחרי שנחשף מסמך ההבנות החשאי "ביילין-אבו מאזן", מיהר אבו מאזן להרחיק את עצמו מהמסמך, לגמד את חשיבותו ואף להכחיש את קיומו. יש בירושלים מי שסבורים שדבר דומה קרה הפעם. האירוניה היא שגם ראש הממשלה נתניהו נהג באופן דומה בסיבוב הנוכחי: אחרי שמולכו דן בערוץ החשאי בגבולות 1967, נתניהו ביקש להסתייג ממסמך המסגרת האמריקני שכולל את הגבולות הללו. בחודשים האחרונים הוא חתך ימינה וחזר לדבר כמו נתניהו של שנות התשעים.

התסריטים הללו היו יכולים לפרנס תיאוריות קונספירציות מרתקות, אבל ייתכן שהאמת פשוטה הרבה יותר. ייתכן שהייתה כאן רק אי-הבנה טראגית. מה שהישראלים החשיבו כערוץ חשאי רציני ומבוסס, הפלסטינים – כולל הנציג שלהם בשיחות – החשיבו כדיון תיאורטי שאינו בגדר משא ומתן, לכל היותר החלפת רעיונות. רק שני אישים יכולים באמת לפתור את התעלומה: יצחק מולכו ושותפו לשיחות. שניהם סירבו להגיב לפרסום.

לפניות לכתב אמיר תיבון: amir.tibon@walla.co