נלמד את האירופאים איך להתקפל

בימים האחרונים פורסם כי רשת סטימצקי לא תמכור בחנויותיה את הגיליון ה- 1,178 של המגזין הסאטירי הצרפתי "שרלי הבדו". הרשת, שלדבריה מוכרת את המגזין כבר שנים רבות, הודיעה שאת המהדורה הבאה שלו - זו שפורסמה לאחר הטבח הנורא במערכת המגזין - היא תשאיר להפצה באמצעות האינטרנט בלבד, זאת בעקבות לחצים שהופעלו עליה בנושא. או במילים אחרות - שורת איומים מרומזים שקיבלה, לפיהם תהיה אחראית ל"תוצאות" של פרסום שכזה.

את התחושה בעקבות החלטת הרשת ניתן לתאר בשתי מילים קולעות וממצות, השגורות בלקסיקון הישראלי (שלא לומר, יותר מדי שגורות): איזו פדיחה.

אנחנו, הישראלים, מסתובבים לנו כמו טווסים בעולם. אנחנו מטיפים לקהילה היהודית בצרפת (כן, אלו שיכולים לקנות דירה במדינה שבה נולדו, אלו שמצליחים לחסוך לילדים שלהם, אלו שלא עובדים 55 שעות בשבוע) שהגיע הזמן לחזור הביתה, לבית האמיתי שלהם (בו לא חיו מעולם), שבשום מקום לא יוכלו להרגיש בטוחים כמו בישראל. אנחנו קוראים בעיתונים איך האירופאים המפותחים מתייעצים עם מומחים ישראלים ללוחמה בטרור, ומתמלאים בתחושת גאווה ועליונות, שהרי אנחנו "המתקדמים" בקורס בו הם ה"מתחילים". אנחנו מסתכלים מלמעלה על מדינות אירופה - אלו שפתחו שעריהן למיליוני מהגרים עניים והסכימו להכניסם לביתן, ומצקצקים בלשוננו על כך שהאירופאים "לא רוצים לפתוח את העיניים" ו"לא מבינים מה קורה להם מתחת לאף".

אנחנו נדחפים - במלוא מובן המלא ובכל המשמעויות - לכל זירה מערבית בעולם בה הכה הטרור, שהרי זה קשור אלינו תמיד באופן ישיר. אנחנו מנכסים את המלחמה בטרור המוסלמי קיצוני אלינו, ולא נותנים לאף מדינה ולאף אדם לשכוח ש"ז'ה סווי שרלי" זה בעצם "ז'ה סווי נגד הטרור", שזה בעצם "ז'ה סווי בעד ישראל, האמיצים האלה, הקשוחים האלה, צריך באמת לתת להם מקום בשורה הראשונה. הם - הם קלטו את התמונה. עליהם אי אפשר לעבוד".

אנחנו זועמים על רשתות תקשורת זרות, שמטשטשות את השער של "שרלי הבדו" בשידורים שלהן. "אנטישמים", אנחנו קוראים לעבר המסך, "כולם אנטישמים", ומזכירים לעצמנו כמה טוב שאנחנו פה, במדינת היהודים. כאן הכי טוב. כאן לא צריך להסתיר את המגן דוד ברחוב.

וכשהאירופאים יוצאים לצעוד ברחובות כדי להגן על חופש הביטוי, אנחנו מתעסקים במי הוצב באיזו שורה, ומי עלה על איזה אוטובוס. אנחנו מסתכלים עליהם, מבעד למסך, צועדים בשקט, מסודרים, נושאים שלטים, ומרימים גבה ואומרים - "נו, האירופאים האלה. מה הם מבינים. תראו את מי הם שמו בשורה הראשונה. מחר הם ישכחו הכול ויחזרו לבגט ולקרואסון".

ובסוף? בסוף הם לא שוכחים. מאיירים וחברי מערכת, שרק לפני שלושה שבועות חבריהם לעבודה נרצחו באכזריות, ממשיכים בדרכם: מרימים ראש, ממשיכים ליצור, מסכנים את עצמם במה שכבר ברור שהוא סכנה מוחשית אמיתית, ומוציאים לאור גיליון נוסף, להראות שהחושך לא ינצח, ושחופש הביטוי חשוב מהכול.

ואצלנו? אה, בעצם, זה קצת מסוכן אצלנו להוציא כאן כזה גיליון. ולא יפה לפגוע ברגשות של מאמינים, ומה היינו אנחנו מרגישים אם היו מציירים כך את משה רבנו? ובעצם, למה צריך את כל ההתגרות הזו, זה סתם מתריס, לא יותר נחמד כשהכול שקט ורגוע?

כמובן שאנחנו מאמינים בחופש הביטוי. כאן זה לא אירופה, כאן לא צריך לפחד מאף אחד. חופש ביטוי זה טוב, חופש ביטוי זה נהדר, חובה להילחם על חופש הביטוי וחובה להילחם בקיצוניים שמנסים לבלום אותו. רק אם אפשר, לא אצלנו בבקשה. תתרחקו טיפה, אולי לאזור אירופה? תודה.

לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד