ועדת אור, אשר חקרה את מותם של 13 מפגינים ערבים באוקטובר 2000, מצאה ליקויים חמורים בפעילות משטרת ישראל כנגד האזרחים הערבים. את האווירה במשטרת ישראל, אז ואולי גם היום, ניתן לסכם במשפט אחד מתוך המלצות הועדה: "יש להטמיע במשטרה גישה הרואה בערביי ישראל אזרחים שווי זכויות". האירועים האלימים בעיר רהט בימים האחרונים, אשר הובילו למותם של שני תושבים ולפציעתם של עשרות על ידי המשטרה, מלמדים כי ככל הנראה הגישה לא הוטמעה בקרב כל השוטרים, וצריכים להידלק אצל כולנו נורות אזהרה אדומות. היקף הכוח והאלימות שהופעלו כנגד התושבים ומדיניות האצבע הקלה על ההדק מצד המשטרה, יוצרת תחושה קשה של אפליה כלפי הציבור הערבי, וכאילו לא למדנו דבר, אנו מוצאים עצמנו שוב קוראים לרשויות החוק לפתוח בחקירה לבחינת האירועים שהובילו לתוצאות הקשות.
המוחים שיצאו להפגין מלינים על התנהלות המשטרה ועל האצבע הקלה על ההדק שבעקבותיה הם איבדו את האמון במשטרת ישראל. אם לא די בהתנהלות האלימה שהביאה להריגתו של סאמי אל-ג'עאר על לא עוול בכפו, הרי שניסיונה של המשטרה להכפיש את שמו של סאמי בטענת כזב על סחר בסמים הבהירו לתושבי העיר כי אין לרשויות האכיפה שום כוונה לחקור ברצינות את האירועים. הפרת הסכם שנחתם עם ראש העירייה והגעת ניידת לאזור ההלוויה, יצרה פרובוקציה מיותרת ומסוכנת שגרמה לפציעת המונים ולהריגתו של סאמי אלזיאדנה.
עד אשר הגיעה הניידת לאזור, התנהלה ההלוויה תוך הבעת מחאה שקטה ולא אלימה. גם אתמול, התחושה ברחוב הייתה כי כאשר מדובר בערבים המשטרה מרשה לעצמה פעולות שלעולם לא הייתה נוקטת מול מפגינים יהודים, כל זאת לצד התעלמות מוחלטת מצד הדרגים הפוליטיים הבכירים, וסיקור תקשורתי דל וחד-צדדי, שאינו מנסה אפילו לבדוק את טענות המוחים. כך או כך, הרושם שמתקבל בקרב התושבים הוא שהטיפול המשטרתי מו?נע משיקולים זרים, וטוב יעשה השר לביטחון פנים אם יודיע על הקמת ועדת חקירה חיצונית, שתבדוק את האירועים באופן אובייקטיבי ומעמיק, תפיק את הלקחים - ותמצה את הדין מול האחראים.
האלימות והגזענות כנגד האזרחים הערבים לא נולדו בימים האחרונים, וגם לא בעקבות המבצע האחרון בעזה, שהוביל לשפל ביחסי היהודים והערבים בנגב. אלא הן תוצאה של הידרדרות הולכת ונמשכת בחינוך לערכי חיים משותפים בתוכניות הלימוד של מערכת החינוך, אשר כמעט ופסקו מראשית שנות ה2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. דו"ח "הועדה הציבורית בנושא חינוך לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים בישראל" אשר פורסם בשנת 2009, מצא כי בתחומי החינוך אלו "אין כיום מדיניות כוללנית המיושמת בפועל בכלל מערכת החינוך". גם שר החינוך האחרון, שחרט על דגלה של מערכת החינוך את הסיסמא "האחר הוא אני", ימצא כי רוב בתי הספר מעדיפים לבחור ב"אחר" שהוא בעל נכויות פיזיות מאשר ב"אחר" כגון בית ספר ערבי מהישוב השכן.
ללא החינוך, נצעד בדרך חד-סטרית שרק תוביל להחרפת היחסים הטעונים בין החברה הערבית בנגב ובין כוחות המשטרה והאזרחים היהודים במדינה. לצד חובת המשטרה לבדוק כיצד התפתח האירוע עד לתוצאותיו הקשות, אני קורא למנהיגי החברה הערבית לפעול כהרגלם להרגעת הרוחות, ועל כולנו לפעול לחיזוק אותם כוחות, משני צדי הסכסוך, אשר אינם מוכנים לזהות עצמם עם ערכים של גזענות ואלימות. יש לדרוש שתכניות החינוך המקומיות הקיימות כיום, כמו אלו המפגישות בין בני נוער יהודים וערבים על פני תקופה, יהפכו למדיניות כוללת וארצית. רק כך יהפכו ילדינו להיות שגרירים של חברה הוגנת, דמוקרטית ושוויונית יותר. רק כך נבטיח שאירועים כמו אלו שהתרחשו ברהט בימים האחרונים לא ישובו בעתיד.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד