האבל הוא לא שיר של יאיר לפיד

לטורים הקודמים של מיכל קסטן קידר:

+ אני שוכחת איך הוא מרגיש
+ הילדים יודעים שאין טעם לבכות
+ החיים של בעלי המת ארוזים בארגז

כבר המון שנים שיום הזיכרון הוא לא יום עצוב בשבילי. היו לנו את ימי השכול האישיים יותר. הימים שבהם נהרגו גלעד תמרי, אביב איזק ואופיר קיט, חיילים של דולב, הם ימי הזיכרון שלנו. אבל כבר 14 שנה שיום הזיכרון הוא לא יום עצוב, הוא יום מפחיד. יום אחד בשנה שבו לא יכולתי להתכחש ולברוח מהסכנה שבעבודה של דולב. יום שבו קשה לי לנשום מרוב שאני מוקפת בסיפורי שכול ומלחמה ומוות.

ואני מנסה לסגור את כל החלונות ולהתעלם, אבל לא מצליחה. ובטלוויזיה משדרים את כל טקסי הזוכרים ושרים, ויאיר לפיד שוב עולה ומקריא שיר מרגש ורציני שכתב. והשיר הוא באמת יפה, אבל האבל הוא אף פעם לא כמו שיר של יאיר לפיד.

האבל לא מנסח את עצמו במילים רהוטות ויפות, הוא מופיע בכלל בלי מלים שיסבירו אותו. האבל הוא קוצר נשימה פתאומי. הוא לעצור את האוטו באמצע הירידה לאיילון, לצאת ממנו ולהקיא על אי התנועה. והמכוניות מאחורה מפסידות בגללי רמזור ירוק ועוד אחד. והמכוניות מצפצפות. וכל צפצוף וכל רמזור שהן מפסידות בגללי קצת עוזר לי לנשום, כי אני מרגישה פחות לבד בחרא של העולם. האבל הוא עייפות שמכניעה אותך כל יום בדיוק בשעה 12 בצהריים, למרות שהיום קמת בבוקר והרגשת שהיום תתחילי לחיות ותעשי המון דברים.

האבל לא מופיע רק ביום ובשעה מסוימת. הוא תמיד יגיח בזמן הכי לא נוח. כמו באמצע מסיבת חנוכה של הילדה הקטנה בגן, כשאת בטעות מדפדפת בתמונות הישנות במצלמה שהבאת כדי לצלם את באנו חושך לגרש. ואז את מוצאת את עצמך בשירותים של הגן, נושפת דרך קש כדי להיפטר מההתקף חרדה.

האבל הוא סוג של אהבה. אהבה מהסוג הכי כואב. אהבה שמשמעותה לבהות ארוכות בתמונה של איש אהוב מנוקב חורים. ולשבת שעות עם רופא צבאי על הדו"ח הפתולוגי, סופרת כדורים ופציעות, כדי לנסות להבין כמה כאב לו ומה בדיוק קרה לו.

והנה בסוף גם אני מנסחת את האבל במילים יפות ומסודרות. וזה מעצבן ומכעיס. כי האבל הוא לא כזה. הוא מצד אחד עייפות וקהות חושים, ואז מגיע פיצוץ של אנרגיה שאני רוצה לשבור קירות ולפוצץ בקבוקים.

האבל הפך אותי מצד אחד לאפאטית. לא אכפת לי יותר מכלום. החברים, המשפחה, הילדים – אכפת לי מכולם, אבל לא באמת. האבל והחור שנחפר בי בלעו את הכל – ואין לי כוחות או רגשות פנויים להשקיע באחרים, במי שהוא לא אני ולא הוא. אז אני בוהה ולא אכפת לי מדברים שקורים כאן ועכשיו, ואני מקשיבה לאנשים מדברים אליי אבל שום מילה לא חודרת את שריון הקהות שנבנה סביבי. ומצד שני אני מתרכזת ומתעניינת, שלא לומר חופרת שעות, בפרטים הקטנים והזניחים ביותר. כמו איך ומתי כל אחד שמע על המוות של דולב. ומה בדיוק קרה שם. ואיזה מדים וציוד דולב לבש כשנהרג. ואפילו עניין אותי שבכרית עטופת הקטיפה שקיבלנו מהצבא, עם כל האותות והמופתים שהיה זכאי להם, הייתה רק סיכה כסופה ולא מוזהבת כפי שהגיעה לו, והשגתי לו סיכה מוזהבת. אני. שאף פעם לא הבנתי בשביל מה יש בכלל את כל הסיכות האלה, הן רק מקשות על הכביסה השבועית.

והשטות הלא חשובה הזאת מעסיקה אותי הרבה יותר מהמבחן במולדת שאני אמורה לעזור למאיה ללמוד אליו. כי האבל הוא כזה. הוא שואב אותך להתעסק עם העבר, עד לפרטי הפרטים הקטנים של מה שהיה – כי הווה ועתיד כבר לא יהיו. ומצד אחד אני מפחדת שלא אוכל להשתחרר מהלפיתה של העבר והעיסוק האובססיבי בו, ומצד שני אני לא מסוגלת להרפות, כי זה להרפות ממנו, ואני עוד לא מוכנה לעשות את זה.

ואני יודעת שאני אהיה בסדר. אני יודעת שמתישהו אני אפסיק להרגיש ככה. שאני אחזור לצחוק גם עם העיניים והלב ולא רק עם הפה. ולא אפרוץ בבכי באמצע הרחוב כי הבנתי שגם השבת הוא לא יבוא הביתה. אבל כרגע גם המחשבה הזאת מעציבה אותי. כי האבל והעיסוק בו משאירים את דולב שלי כאן בהווה. וכשאהיה בסדר אסתכל עליו כעל מישהו שהיה, והמחשבה הזאת יותר נוראית מהכל.

אז כן, אני בוחרת להתאבל. להתאבל בכל הכוח, כמו שדולב אומר. ולחפור ולהתחפר באבל הזה שלי, עד שאני ארגיש בעצמי שאני רוצה להמשיך הלאה. ולא בחרתי לאבד אותו בקיץ האחרון. לקחו לי אותו בלי לשאול. אז עכשיו, לפחות מהזיכרון שלו, מהמעט נוכחות שנותרה לו, אני לא מוכנה להרפות. וכמובן שאני משקרת לעצמי, כי יש לו הרבה מאד נוכחות בבית, אבל היא כבר מזמן הפכה לנוכחות בהעדר, ונוכחות של מי שפעם היה. ואני לא באמת יכולה לבחור. כמו שלא יכולתי לבחור אם ילחם וימות, אני לא יכולה לבחור אם להתאבל או לא. האבל לא מרפה, עד שאולי בסוף הוא יתרחק מעט וייתן לי שוב לנשום.

סא"ל דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במהלך מבצע צוק איתן