וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"עכשיו הוא רק בתמונות"

בהתחלה הגיעו תמונות ישנות שהוכנסו לארגז קטן. אחריהן קיבלתי מכתבים על האדם שהיה וכמה אהב אותנו, וגם אותם ארזתי. אבל כשראיתי את הציור של בתנו מאיה – נשברתי

מיכל קסטן קידר. דרור עינב
"לא הייתי בטוחה שהוא יודע, כלומר ידע, עד כמה התגאיתי בו". מיכל קסטן קידר | צילום: דרור עינב/דרור עינב
ראיתי שהוא היה כותב לי "אני אוהב אותך", ואני הייתי כותבת "אל תשכח להביא חלב", או "למה אתה יוצא כל כך מאוחר". ובכיתי על כל המילים שלא כתבתי לו

מאז הקיץ האחרון התמלא הבית שלי בחפצים חדשים. זה התחיל בטפטוף דק. מבקרים בשבעה הביאו תמונות שהיו להם של דולב. הנה תמונות של דולב בתיכון, נוסע עם חברים לסיני, תמונות מטיולי בית הספר ומהטירונות. בכולן הוא כל כך צעיר ורזה שאני בקושי מזהה אותו, זה לא הבולו שלי שאני מכירה ואוהבת אז זה גם לא כואב. פתחתי ארגז קרטון מקושט של איקאה, שקניתי בשביל היצירות של הילדים, והוא הפך לארגז של תמונות של דולב.

אחרי התמונות הגיעו המכתבים. חיילים וקצינים שעבדו איתו לאורך השנים כתבו לי כמה הוא היה מוצלח ואכפתי, והוסיפו דוגמאות לדאגה שלו לחיילים. והיו גם שכתבו כמה הוא אהב אותי ואת הילדים וכמה הוא היה גאה בי. אלה הכאיבו לי יותר מכל. ידעתי שהוא היה גאה בי. הוא הקרין גאווה בכל חיוך וגם אמר את זה לא פעם. ואני, לא הייתי בטוחה שהוא יודע, כלומר ידע, עד כמה אני התגאיתי בו. בכך שהוא היה הכי מוצלח, הכי מצחיק. האיש שכולם רוצים בקרבתו. וכן, אני בטוחה שהוא אף פעם לא ידע כמה הייתי גאה בו על שפעל מתוך אידיאולוגיה. שהיה ציוני אמיתי. בפניו הוא שמע ממני רק כעס ולעג כלפי המדינה ומה שנהיה ממנה ומהציונות.

ואז הגיע אליי הטלפון שלו, ואני צללתי להתכתבויות שלנו. חיפשתי בנרות את המילה. שאדע שאמרתי לו פעם כמה אני אוהבת וגאה. וכל פעם ראיתי שהוא היה כותב לי "אני אוהב אותך", ואני הייתי כותבת "אל תשכח להביא חלב", או "למה אתה יוצא כל כך מאוחר". ובכיתי על כל המילים שלא כתבתי לו, על כל הנשיקות שלא נישקתי אותו ולא אוכל יותר להגיד ולנשק. וכשמצאתי את המשפט "בובי אני גאה בך מאוד", שאמרתי לו סופסוף חודש לפני הקרב, קצת נרגעתי.

חפצים, ארגזים ותמונות בביתה של מיכל קסטן קידר. באדיבות המשפחה
"כשהארגזים נכנסו לחדר, אני נכנסתי למיטה"/באדיבות המשפחה

הבית התמלא במכתבי השתתפות בצער – מאנשים שהכירו אותו וגם מכאלה שלו. גם אלה הוכנסו לארגז. וכבר היה צריך לפתוח ארגז נוסף, אחד שקניתי בשביל חומרי היצירה של הילדים, ועכשיו היו בו מכתבים מיהודים בחו"ל שתרמו כספים ונטעו עצים על שם אהובי המת. והגיעו חברים מהצבא שהכינו מדבקות עם התמונה שלו. זה היה מוזר, וכואב. לראות את הפרצוף שכה אהבתי לראות ישן לידי על הכרית, מופיע על סטיקר. כי עכשיו הוא רק בתמונות. אפילו לא תמונות, אלא גרפיקה סגולה של גבעתי.

והוא אף פעם לא היה רק שלי, או שלי ושל הילדים. הוא תמיד היה קצת שלי והרבה של החיילים שלו, ושל המדינה שלו, ושל גבעתי. ואפילו עכשיו, הוא לא רק אצלי בתמונה על הפסנתר, התמונה שבה הוא מחייך וכאילו נכנס כל רגע דרך הדלת, אלא דבוק על המון מכוניות. זה גם עושה נעים בלב לראות את הפנים שאני אוהבת, אבל מצד שני אני רוצה לתלוש את המדבקות ולצעוק על כולם שיעזבו אותו. כי הוא מת. הוא כבר איננו, אז לפחות עכשיו שיהיה שלי. רק שלי. ולא של כל העולם ושל גבעתי.

את שק האגרוף הגדול שבחצר הביאה שרון. הוא הגיע קצת אחרי הכעס הגדול שהחל לבצבץ בלילות, אחרי שהאנשים עם הסיפורים והתמונות והבדיחות של השבעה הלכו הביתה, ואני נשארתי לבד בבית עם תורן הלילה שהצמידו לי בלילות הראשונים – ועם המחשבות. והמחשבות הפכו בלילות מעצב לייאוש, ומייאוש לכעס גדול. כעס שורף וכואב.

את הכעס אפשר בקלות לנתב מאדם לאדם. מאלוהים למתכנני המלחמה, ולדולב עצמו, שעקף את הג'יפ המוביל, שהסתער ונהרג. וממנו הכעס עבר לעצמי: שלא עצרתי אותו, שנתתי לו ללכת ולהילחם, שנתתי לו להיהרג. אז שרון אמרה בואי נקנה שק אגרוף, שתוציאי את הכעס החוצה. אבל השק נשאר בחצר, חדש, לא פגוע. ואני ממשיכה לאגרף לעצמי את הלב. מכאיבה לו עם מחשבות קשות של געגועים, של דמיונות "מה היה קורה אם".

sheen-shitof

עם הנחה בלעדית

החברה הישראלית שהמציאה את מסירי השיער עושה זאת שוב

בשיתוף Epilady
חפצים, ארגזים ותמונות בביתה של מיכל קסטן קידר. באדיבות המשפחה
חפצים, ארגזים ותמונות בביתה של מיכל קסטן קידר/באדיבות המשפחה

יחד עם שק האגרוף הגיעו גם המאפרות הגדושות, שסופי המנקה מנסה ללא הצלחה להתמודד איתן. ובקבוקי הזכוכית שעומדים בשורה על השיש ולא נזרקים, כי אני לוקחת אותם איתי לבית העלמין, מרסקת אותם על סלעים בוואדי שליד החלקה הצבאית. וגם זה לא משחרר את הזעם.

ואז הגיעו הארגזים. 6 ארגזים גדולים שכתוב עליהם צבא ההגנה לישראל. ובצד מודבק דף A4 מנויילן "סא"ל דולב קידר ז"ל". 6 ארגזים שבהם ארזו בצבא את כל מה שהיה שלו ועכשיו הוא כבר שלי. וכשהקצינה שאלה איפה להניח את הארגזים עניתי בטבעיות "בחדר השינה", כי זה המקום שלי ושלו. וכשהארגזים נכנסו לחדר אני נכנסתי למיטה, ולא יצאתי ממנה שבוע.

ניסיתי לפרוק את הארגז שכתוב עליו "שביר", והוצאתי ממנו את כל המגנים והתמונות והתעודות הממוסגרות, אלה שבדיוק חודש לפני החלטתי לפנות מהבית וארזתי בארגז ששמנו באוטו של דולב, כדי שייקח למשרד החדש בבה"ד 1. עכשיו קיבלתי אותם בחזרה במקום את דולב עצמו. אבל בין כל התעודות והמגנים שהכרתי, מצאתי פתאום תמונה שמאיה הכינה לו. היא באה אליו לבסיס באילת, בשבת האחרונה שלו שם, רגע לפני התפקיד החדש, וכתבה לו בדבק נצנצים אדום "אבא, הלוואי שיהיה לך מעניין, בתך מאיה". ואת הציור הזה לא יכולתי לראות בלי להישבר. ואחרי שהנחתי גם אותו נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה, עד שבאו חברים טובים והעבירו את הארגזים הגדולים של צה"ל לחדר העבודה, יחד עם הארגזים הקטנים של איקאה, שמפוצצים בתמונות ומכתבים ופנקסים מלאי שרבוטים בכתב שבקושי הבנתי אבל מאד אהבתי. ועכשיו כבר לא נותרה לי אהבה, רק המון המון ארגזים.

חפצים, ארגזים ותמונות בביתה של מיכל קסטן קידר. באדיבות המשפחה
תמונתו של סא"ל דולב קידר ז"ל/באדיבות המשפחה
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

סא"ל דולב קידר, בעלה של מיכל, נהרג במהלך מבצע צוק איתן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully