פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אני שוכחת איך הוא מרגיש

      ניסיתי להגיע לתמונות של דולב שלי אחרי הקרב: מת, מדמם. אנשים חשבו שזה יכאב לי, אבל הם לא מבינים שתמונה של אהוב חיי מדמם לעולם לא תכאיב לי כמו תמונה שלנו מהחתונה. מיכל קסטן קידר בטור אישי חדש

      דולב קידר, שנהרג במבצע "צוק איתן", ומשפחתו (באדיבות המשפחה)
      איך נראו החיים שלי לפני הקיץ? | דולב ומיכל

      הזמן הוא דבר מתעתע. מצד אחד עברו כבר ארבעה חודשים. מצד שני עברו רק ארבעה חודשים. למה כבר? כי נדמה כאילו זה היה אתמול. בכלל, זה מרגיש כאילו זה עדיין לא קרה, כאילו אני עדיין אישה רגילה, עם בעל שהיא מאוד אוהבת וילדים תמימים ושמחים. אולי זה לא יקרה אף פעם.

      אבל אני יודעת שעוד רגע אני אתחיל לקבל את הטלפונים המלחיצים. שעוד רגע אני אקבל את התחושה שאני פשוט חייבת לחזור הביתה כי משהו נורא קרה, משהו נורא עומד לקרות. ואני רק רוצה לחזור בזמן לרגע ההוא, לרגע שחזרתי הביתה, ולהחליט לא לחזור. הרי כל עוד לא הודיעו לי זה לא קרה. עד שהודיעו לי גם לא יכלו להודיע בחדשות. ואם לא מודיעים זה לא קרה – ואז דולב סתם נשאר עוד שבת, וסתם נורא עסוק אז הוא לא מצליח לענות לטלפון או לשלוח לי הודעה שהוא אוהב אותי ומתגעגע אליי ואל הילדים, כמו שהיה עושה לפחות פעם בשבוע.

      הלוויתו של סגן אלוף דולב קידר (נועם מושקוביץ)
      ניסיתי להגיע לתמונות שלו מהשטח. מיכל קסטן קידר בהלווית בעלה, דולב | צילום: נועם מושקוביץ

      אבל מצד שני לפעמים זה מרגיש כאילו לא יכול להיות שעברו רק ארבעה חודשים. שעד לפני ארבעה חודשים, פחות מחצי שנה, עוד הייתי אישה רגילה עם בעל שהיא מאוד אוהבת ומאוד אוהב אותה, וחיים רגילים וילדים רגילים, לא יתומים שכולם מרחמים עליהם. ופתאום אני כבר לא זוכרת איך נראו החיים שלי לפני הקיץ. ואיך נראתה המשפחה שלי, ומה היינו עושים ביחד בשבתות, ואיך דולב שלי נראה.

      אני זוכרת כמובן איך הוא נראה, אבל זה מתחיל להיות רק זיכרון. אני לא מרגישה אותו. אני שוכחת איך הוא מרגיש ואיך הוא היה נוגע בי, ואיך היינו מדברים ומתנהגים ביחד. אני צריכה לשחזר את הרגעים האלה. הם כבר לא חיים בתוכי. ואני לא יכול לשחזר אותם, לא יכולה לנסות להיזכר בהם, כי זה כואב מדי.

      ניסיתי להגיע לתמונות של דולב שלי אחרי הקרב. תמונות שלו מת, הרוג, מדמם. רצוי תמונות מהשטח, לפני שניקו אותו וטיפלו בו ברבנות הצבאית. אנשים לא הבינו אותי. חשבו שזה יכאב לי. אבל הם לא מבינים שמה שכואב זה לא המוות עצמו. רגע המוות הוא אמנם המשמעותי בחיי, אבל הוא גם רגע זניח. כי מה שחשוב, ומה שכואב, זה החיים שהיו לנו, ובעיקר החיים שכבר לא יהיו לנו. מה ששורף מבפנים זה כל מה שנפספס ונפסיד בגלל הקרב ההוא.

      דולב קידר, שנהרג במבצע "צוק איתן", ומשפחתו (באדיבות המשפחה)
      לפני ארבעה חודשים הילדים שלנו היו ילדים רגילים

      ובגלל זה תמונה של אהוב חיי מדמם לעולם לא תכאיב לי כמו תמונה שלנו מהחתונה. כי כל תמונה שלו חי שורפת וקורעת אותי מבפנים, כי היא מזכירה לי את מה שאיבדתי. וכשאני עוצמת עיניים בלילה ומנסה להירדם, ואני רואה אותו עומד מולי ומחייך אליי את החיוך החצי שובב חצי נבוך, ובעיקר חיוך כל כך אוהב, אני לא יכולה לישון. אני גם לא ממש בוכה, אני מתפרקת ומייללת כמו חיה פצועה, עד שאני צריכה לצאת לגינה כדי שהילדים לא ישמעו אותי וייבהלו. לא יכול להיות שאדם חי נשמע ככה, כואב ככה.

      ולכן ביקשתי לראות אותו מת. כי אם רק אוכל להחליף כרגע את התמונה שלו מחייך בתמונה שלו אחרי שהנשמה הענקית שאהבתי כבר יצאה ממנו, אולי אוכל סופסוף להירדם ולישון. כי המוות לא כואב. החיים שנגמרו, ואלו שמפסידים מכל יום שעובר, הם שכואבים.

      מיכל קסטן-קידר דולב קידר ובתם מיה מתוך הסרט מחכה לו (יח"צ)