הילדים שלי יתומים. ואין לי שום דרך לשנות את זה. נכשלתי בתפקיד שלי כאמא לתת להם את החיים הכי טובים שיכלו להיות להם, החיים הטובים שהיו שלהם, שהיו אמורים להיות להם. אני אף פעם לא אוכל להחזיר להם את החיים האלה, או לפצות אותם על מה שאיבדו. ורגשות האשם מציפים אותי, והם שם. ואני יודעת שזה לא באמת אשמתי ולא בשליטתי. אבל זה לא משנה את הידיעה הבסיסית, שכמו שהחיים שלי תמיד יהיו פחות טובים ממה שהיו אמורים ומתוכננים להיות כך גם שלהם.
ואף פעם לא יהיה להם אבא. גם אם לי תהיה אהבה חדשה וגבר חדש, הם תמיד יישארו יתומים. והאבא החמוד והמצחיק והכיפי שהיה להם כבר לא יהיה. קשה לי להסתכל להם בעיניים, כי אני לא יכולה ולא אוכל אף פעם לתת להם את מה שהם באמת והכי צריכים: את אבא דולב שלהם בחזרה. והלב שלי נקרע כשגיא הקטנה בוכה שהיא רוצה את אבא דולבי שלי שאני אוהבת. והלב נקרע עוד יותר כשאורי אומר שהוא כבר לא מתגעגע, שזה עבר לו, שהוא התגבר. וכשמאיה הבכורה לא אומרת כלום. כי הם כבר יודעים שזה לא אפשרי. ושאין טעם בכלל לבקש כי אמא לא יכולה לשמח אותם. היא לא יכולה להביא להם את מבוקשם. והשקט של הילדים הגדולים יותר כואב מהבכי של הקטנה, כי ייאוש תמיד יותר מכאיב מתקווה קטנה.
הלוואי שיבכו קצת, אני רוצה שיראו שהם מתגעגעים, שאולי אוכל לדבר איתם על זה, לעזור להם עם הכאב. אבל הם יודעים שאני כואבת. הם רואים את בדלי הסיגריות המפוזרים, הם מסתכלים בשתיקה על בקבוקי היין הריקים שניצבים כל בוקר על השיש, כמו עדות לבכי ולטירוף של הלילה והם שותקים. הם יודעים שאין טעם לבכות, אמא לא יכולה לעזור. אמא נכשלה. הילדים נגזלו מדבר שהם חייבים, ואמא לא יכולה ולא תוכל אף פעם לעזור להם. כי אבא לא באמת בשמים, ואבא לא יוכל לחזור עוד לעולם. אבא, כמו שהסביר לי אורי בן השש, קבור עמוק עמוק מתחת לאדמה. ולכל הילדים האחרים יש אבא ורק להם אין.
והשאלה הנותרת, שמפחידה גם אותם וגם אותי, היא איזו אמא תהיה להם. כי אמא כרגע עם לב שבור ואין לה הרבה אהבה לתת, כי האהבה שלה גם היא קבורה עמוק עמוק מתחת לאדמה. ואמא פתאום מרוכזת רק בעצמה ובאבל שלה, כי היא צריכה את כל הכוחות שאין לה כדי לרפא את עצמה, ואין לה זמן לאבל החבוי שלהם. והילדים שלי דואגים להסתיר את הכאב שלהם, כי הם יודעים שאין כרגע מי שיעזור להם איתו, ואני יודעת שברגע שאסיים לרפא את עצמי, אצטרך להתחיל לרפא אותם. ואני מקווה בזה לא להיכשל.