הפסיכיאטר נאדר עאלמי פעל במשך שנים רבות בעירו מזאר-א-שריף, שבצפון אפגניסטן. בשנת 1998, העיר נפלה לידי טליבאן, ועאלמי "זכה" לגל מטופלים חדש לוחמי הארגון הקיצוני. "אני זוכר את הקבוצה הראשונה של טליבאן שהגיעו לראות אותי", סיפר לרשת BBC. "הם היו מגיעים בקבוצות, לא לבד. לאחר שטיפלתי באחד, הוא היה מפיץ את הבשורה".
"הלוחמים היו מגיעים עם חתיכת נייר שהשם שלי עליה. הם אמרו שריפאתי את חברם, ועכשיו הם גם רוצים להירפא", הוסיף עאלמי. הוא היחיד באזור שדיבר פשטו, שפתם של מרבית הלוחמים, וכך הם הגיעו אליו. "מאחר שדיברתי את שפתם, הם הרגישו בנוח להיפתח", אמר.
עוד בוואלה! חדשות:
אפגניסטן: לפחות 50 הרוגים בפיגוע במשחק כדורעף
ארה"ב ובריטניה פינו את בסיסיהן האחרונים באפגניסטן
יוספזאי על זכייתה בפרס נובל: "זאת רק ההתחלה"
הרופא אף זומן בשלב מסוים לטפל במושל המחוזי, אקתאר עוסמאני, שנחשב מספר 2 של הארגון, לאחר מולא עומאר, המנהיג הרוחני של הארגון. "הוא שמע קולות, והחל להזות", סיפר. "שומרי הראש שלו אמרו לי שהם שמעו אותו במהלך הלילה. בשלב מסוים, הוא אפילו לא זיהה אותם. האיש הזה היה בחזית במשך כל כך הרבה זמן, וראה אלוהים יודע כמה אנשים שנהרגו מול פניו".
בשנת 2006, עוסמאני נהרג בתקיפה אווירית. "הפכנו לסוג של חברים", הוסיף עאלמי. "אני לא בטוח בדיוק כמה מטופלים היו, אבל בטח כמה אלפים. טיפלתי בהם במשך שלוש שנים, עד שמזאר נכבשה מחדש בנובמבר 2001".
לדברי הפסיכיאטר, "הם התייחסו לחוסר הוודאות בחייהם. לא הייתה להם שליטה על מה שקורה להם. הכול היה בידי מפקדיהם, וזה גרם להם לסערה פנימית. רבים מהם לא ראו את משפחותיהם כמה חודשים, או את ילדיהם שגדלו". לעתים רבות, המטופלים נשלחו למשימות ולא יכלו להשלים את הטיפול.
"הם אמרו לי שהם רוצים להתאבד, אבל לא היו יכולים בגלל ערכי האיסלאם", הוסיף עאלמי על מצבם הקשה של הלוחמים. "אחד מהם סיפר לי שכל פעם שהוא מגיע לחזית, הוא מקווה שמישהו יירה בו ויביא קץ לחייו, 'אבל אני שורד, ושונא את אורח החיים הזה', הוא אמר לי".
עאלמי טיפל בלוחמים במחיר של דולר אחד לשעת טיפול, ולעתים קרובות גם נשותיהם היו נשלחות לטיפול אצלו. "הייתי מטפל בהם כמו בני אדם, באותה דרך שבה הייתי מטפל במטופלים האחרים שלי - למרות שידעתי שהם אלה שגרמו לכל הבעיות בחברה שלנו", אמר. "לפעמים, הם היו בוכים והייתי מנחם אותם".
אפילו משטרת הדת של טליבאן, אמר בלמערוף, נתנו לו להמשיך בעיסוקו גם בשעת התפילה. הוא סיפר על מקרה כזה, לאחר שהלוחמים קראו לכל האזרחים להגיע לתפילה: "אחד מהעובדים בקליניקה צעק מהבניין: 'הדוקטור עסוק עם מטופלים', והם צעקו בחזרה: 'זה בסדר, תנו לו לעשות את עבודתו'".
בזמן שנאדר טיפל בלוחמים, אשתו הפרה את פקודותיהם. פארוין עאלמי ניהלה במשך כל אותה תקופה בית ספר מחתרתי לכ-100 בנות, שלא הורשו ללמוד, על פי חוקי טליבאן. "רק רציתי לחנך בנות", סיפרה. "עכשיו חלקן רופאות, מהנדסות ומורות".
פארוין הוסיפה: "ביקשתי מהן לבוא בנפרד, לא בקבוצות, כדי להימנע מבעיות. זאת הייתה החלטה מסוכנת, אבל אני שמחה שלקחתי את הסיכון הזה". גם שלוש בנותיהם של הזוג למדו בבית הספר, וכעת אחת מהן רופאה ושתיים נוספות הפכו למורות. נאדר עצמו ממשיך כיום לטפל באזרחים אפגנים, שסובלים מטראומה בעקבות המלחמה הקשה במדינה.