פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להשתחרר מהדיקטטורה של נתניהו

      כשהוא מתעלם מהסוגיות הבוערות המעסיקות את הציבור הישראלי, תוך ביצור מעמדו ואימוץ גינונים של שליט יחיד, הופך ראש הממשלה למסוכן. גם מנהיג לא כריזמטי עדיף על שלטון של איש אחד

      זוכרים את קרמבו, גיבור סרט הפולחן "מבצע סבתא"? אחד ממשפטי המחץ שלו בשיחתו עם סרג'יו הולך ככה: "אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר".

      בימים האחרונים נדמה שראש ממשלתנו חושב שהוא קרמבו. הוא אימץ את המשפט הזה ויותר מדי ברצינות. אין דרך אחרת להסביר את התנהלותו המאיימת לדרדר את כולנו אל התהום. בכל פעם שהוא הופך להכי כוחני שלו הוא מגביר. הוא עושה זאת בשיטתיות מעוררת התפעלות ולא פוסח על שום חלקה טובה במרקם העדין של החברה הישראלית. לא ברור אם מה שמנחה אותו הוא אמונתו האידיאולוגית האמתית או רק הרצון הציני לשרוד כשהסקרים האחרונים מגלים שהתמיכה בו קורסת. מה שבטוח, על הדרך הוא מכניס את כולנו לטירוף מערכות. הסיפור כאן אינו סיפור של עמדות פוליטיות כאלו או אחרות שניתן להסכים או להתנגד להן. כאשר ראש הממשלה כבר לא חושב על טובת האזרחים אלא על טובתו האישית מדובר כאן בסכנה ממשית לדמוקרטיה. הדברים נוגעים לארבע סוגיות מרכזיות: ללהט משיחי, לחופש הביטוי, לבידוד ולמצוקה הכלכלית.

      בשם טובתו האישית נכנע נתניהו להתגרויות של הפוליטיקאים הימניים ומשלים בפועל עם שחיקתו של הסטטוס-קוו בירושלים. אי אפשר להאשים אותו בחוסר ידיעה עד כמה סוגיית הר הבית נפיצה ומעוררת מתרדמתו את הלהט המשיחי של מוסלמים ויהודים כאחד. אבל גרוע מכך, אי אפשר להאשים אותו בחוסר ידיעה כמה להט משיחי דתי אינו יכול לגור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. כמה קידוש אבנים על פני זכויות וחיי אדם מתנגש עם ערכיה. זו טענתו הרי כבר שנים כלפי הארגונים הטרוריסטים המקיפים אותנו. בלי משים להט זה משתלט ביתר שאת בימים אלו על מפלגתו כולה.

      משפרצו המהומות בירושלים והציבור הערבי-ישראלי החל אף הוא לזעוק את זעקתו ולתת ביטוי לתסכולו פנה אליהם נתניהו בנאום מתנשא של גננת שמזמן איבדה את אמון הילדים שברחו בינתיים לחצר. במקום להתייחס אליהם כאל אזרחים שווי זכויות הוא הזכיר להם את חובותיהם ואיים לשלול את אזרחותם. ואפרופו חופש הביטוי, ההתעקשות של נתניהו להחזיק בתיק התקשורת ולא להשאירו בידי ארדן מקנה לו שליטה רבת עוצמה על מידת חופש הביטוי במיוחד בעת הזו כששוק התקשורת מצוי בקרב הישרדות. ועוד לא דברנו על המאבק סביב "ישראל היום", שופרו המרכזי והעצמאי של ראש ממשלתנו, שעוצמתו במידה שהחוק לא יתקבל, עוד תלך ותגדל ככל שיתקרבו הבחירות.

      ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים בקריה בתל אביב. 2 באוגוסט 2014 (AP)
      (צילום: אי-פי)

      בשם טובתו האישית וקשריו במפלגה הרפובליקנית מביא נתניהו לבידודה של ישראל ולדרדור יחסינו עם הידידה הנאמנה ארצות הברית. זוהי בדיוק דרך פעולתם של מנהיגים במדינות לא דמוקרטיות (רוסיה כדוגמא יחסית רכה), שמתנהגים כאילו הם לבד בעולם, גם במחיר הטלת סנקציות על עמם. כי מהי טובת העם מול אינטרס האגו של המנהיג? או ליתר דיוק אצלנו - מול האינטרס של המולך החדש שלדון אדלסון, אביר זכויות האדם, שטען לא מזמן שזה לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה? אם לא הבנתם עד עכשיו, נתניהו עובד אצלו ולא להיפך. במקביל, אנחנו עובדים אצל נתניהו ולא להיפך.

      נוסיף לכך את מצוקת יוקר המחיה שאנשים רבים נאנקים תחתיה ושנתניהו נוטה להתעלם ממנה באופן עקבי. ההתעלמות שלו משתלבת עם דמותו הנהנתנית ומקבעת תודעה ציבורית שמשלימה את פסיפס הפנים הלא-דמוקרטיות שמשתקפות ממנהיגותו ומהתנהלותה של הקיסרית שמתגוררת עמו.

      מה קיבלנו? מנהיג שללא קשר לדעותיו הפוליטיות מתנהג כדיקטטור שאינו מהסס לבעוט בסממני הדמוקרטיה כאשר נשקפת סכנה למשטרו. מנהיגותו נועדה לא להיטיב עם העם שבחר בו אלא לשמר את הישרדותו הפוליטית. בדרכים מתוחכמות הוא גם ידע במשך שנים שלא לאפשר למנהיגים כריזמטיים ומוכשרים לצמוח בסביבתו ושימר את עצמו כאלטרנטיבה היחידה. בכך הוא כופה עלינו מעגל קסמים. רע אתו אך אי אפשר בלעדיו.

      על מנת לצאת מהתסבוכת נדרש העם כעת להמר על מנהיג או מנהיגה אחרים. גם אם יהיו פחות כריזמטיים, גם אם יעוררו ספקות, לפחות יפתחו מרחב לצמיחתם בבוא הזמן של מנהיג או מנהיגה חלופיים. כאלו שתהא דרכם הפוליטית באשר תהיה יחזירו לכאן את הדמוקרטיה. ינהגו כבוד באזרחים כולם. משימתו הקשה, אם כן, של העם כעת היא להכריז על סוף עונת הקרמבו.

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו op-ed@walla.net.il