נושאים חמים

תחקיר מיוחד: האם העולם באמת נגד ישראל?

מערכת וואלה! חדשות ערכה מחקר מקיף על מאות ידיעות שהתפרסמו בתקשורת הבינלאומית במהלך "צוק איתן". אם חשבתם שאתם כבר יודעים את התשובה לשאלה שבכותרת, ייתכן שתופתעו

הפגנה נגד מבצע צוק איתן מחוץ למטה BBC - לונדון, אוגוסט 2014 (GettyImages)
עצרת נגד מבצע "צוק איתן" שהתקהלה בלונדון מול מטה ה-BBC, ביולי (צילום: Gettyimages)

עם ההכרזה על הפסקת האש, שהביאה לסיום מבצע "צוק איתן", פרצו חגיגות שמחה ברחובות עזה. אחרי 50 ימי לחימה, ובמחיר חייהם של 2,200 בני אדם, שלהבו בכירי חמאס את הציבור בנאומיהם ויצאו מהבונקרים. בישראל, לעומת זאת, שמרו על שתיקה. חלפה יותר מיממה עד שפנה ראש הממשלה לציבור ואישר לראשונה כי הושגה הפסקת אש, במסיבת עיתונאים ארוכה במיוחד. הפער שבין התגובה המהירה והחדה של הפלסטינים לבין התגובה האטית של ישראל ייצג גם את אופי הרפלקסים של שני הצדדים בהתנהלות התקשורתית במהלך המלחמה עצמה. ההבדל הזה ניכר גם באופן שבו סיקרה התקשורת הזרה את תגובות הצדדים לאירועים השונים במערכה.

במחקר זה, שביצע נחמיה גרשוני, אנליסט המתמחה בכריית מידע, עבור וואלה! חדשות, נבחנת השאלה כיצד הביטה התקשורת הזרה על עמדת ישראל במהלך המבצע. לצורך העניין, נבדקו שני היבטים: בהיבט הראשון, בדקנו כיצד סיקרה התקשורת בעולם את סוגיית מנהרות הטרור ברצועת עזה. בהיבט השני, כיוונו זרקור אל שלושה אירועים סמוכים זה לזה מבחינת מועד התרחשותם: חטיפתו של קצין צה"ל הדר גולדין, תקיפת צה"ל בסמוך לבית הספר של אונר"א ברפיח ופגיעת הרקטה בחצר בית החולים שיפא. במחקר נבחנו 306 כותרות שהתפרסמו בעיתונות הזרה בין 17 ביולי ל-19 באוגוסט. בין היתר, נבדקו דיווחים שהועלו ל"ניו יורק טיימס", ל"גרדיאן", לרשת אל-ג'זירה, ל-CNN, לפוקס ניוז ולכלי תקשורת נוספים מלבנון, מאירלנד, מיפן, מגרמניה, מאוסטרליה וממדינות נוספות.

לקריאת מסד הנתונים של המחקר

המשימה הייתה מורכבת במיוחד בשל התמשכות המלחמה על פני 50 ימים, נוסף על ההתרחשויות שקדמו לפתיחת המערכה, ובפרט חטיפת שלושת הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח. במהלך הלחימה התרחשו בעזה אירועים טראגיים רבים, שמשכו את תשומת הלב של כלי התקשורת בעולם כולו, ובהם מותם של אזרחים פלסטינים, כולל נשים וילדים. תקריות רבות הותירו על התקשורת הזרה רושם עז וקשה במיוחד (ארבעת הילדים שנהרגו בחוף הים בעזה בעת ששיחקו כדורגל הוא רק דוגמה אחת למקרה כזה). בכמה המקרים פרסמה ישראל את גרסתה לאירועים, ובמקרה אחד אף עמדה במוקד הרגשי של הסיקור העיתונאי, בחטיפתו של הקצין הדר גולדין, מיד לאחר כניסתה של הפסקת האש המשמעותית הראשונה בלחימה לתוקף.

למה משמשות המנהרות של רצועת עזה?

הלחימה הקרקעית במבצע "צוק איתן" נפתחה לאחר ש-13 מחבלים חדרו לשטח ישראל ממנהרה, אך זוהו על ידי צה"ל בטרם תקפו. המטרה המוצהרת של הכניסה הקרקעית לעזה הייתה השמדת מערך מנהרות התקיפה של חמאס.

על פי צה"ל, במהלך הלחימה אותרו 32 מנהרות שנועדו לחציית הגבול עם ישראל, ושב-13 מתוכן הושלם תוואי החפירה. הגילויים בדבר היקף מערך המנהרות וקרבתו ליישובים הקרובים לגדר עוררו בישראל דיון נרחב. התחושה בקרב חלק גדול מהציבור הייתה שמדובר באיום ישיר על יישובי עוטף עזה, אף שרוב המתקפות שיצאו לפועל דרך המנהרות כוון נגד חיילי צה"ל. גם לאחר המבצע והשמדת המנהרות התקבע בתודעה הישראלית החשש מהמנהרות החודרות ונמתחה ביקורת נוקבת על היעדר פתרון טכנולוגי לבעיה. עם תום המבצע, גם תושבים בצפון הארץ דורשים מהממשלה להורות לצה"ל לחפש מנהרות בסמוך לגבול עם לבנון.

השאלה שביקשנו למצוא לה מענה הייתה אם התקשורת הזרה קיבלה את גרסת ישראל, שלפיה מדובר במנהרות טרור המסכנות את אזרחי המדינה, או שמא התקבעה בה גרסת חמאס, שלפיה אלו מנהרות הגנתיות, שנועדו לפעילות צבאית לגיטימית. בסך הכול נסקרו בתחום זה מאה ידיעות שפורסמו בשפה האנגלית באתרי חדשות זרים ובסוכנויות הידיעות בתקופת הבדיקה. לפחות 14 מהדיווחים שנבדקו הופצו בסוכנויות הידיעות (רויטרס, AP ו-AFP), שהשפעתן נחשבת גדולה ביותר. הבדיקה נעשתה בנוגע לכותרות הדיווחים, ולא נבדקו דיווחים מאתרים ישראליים או כאלה המזוהים עם ישראל.

כיצד התייחסה התקשורת למנהרות?

מה מצאנו?

כותרות הידיעות שסיקרו את המנהרות היו מדויקות באופן גורף, וכשליש אף נטו לצד ישראל. כמו כן, דווקא הדיווחים שלא קישרו בין המנהרות לבין הפעילות הקרקעית, נטו יותר לצד הישראלי. עם זאת, חרף הדגש שנתנו בירושלים ובצה"ל להבהיר כי הפעולה הקרקעית נועדה בראש ובראשונה להשמיד את המנהרות ההתקפיות, רק ב-36% מהדיווחים ניתן לכך ביטוי.

אף שידיעות רבות בתקשורת הזרה עסקו בסוגיית המנהרות, רק כשליש מהדיווחים הסבירו את ייעודן. בעוד שבישראל נטבע המינוח "מנהרות טרור", בתקשורת העולמית דווח על "מנהרות צבאיות", שייעודן תקיפה, חטיפת חייל, שבייתו או הריגתו. מספר רב של דיווחים התייחס למנהרות כאל משעולי הסתננות מעבר לגבול, אך על פי רוב לא הופיע פירוט למטרת ההסתננות. מנגד, כמחצית מהדיווחים שייכו את המנהרות במפורש לחמאס (ולאו דווקא לפלסטינים או ל"תושבי עזה"). רק רבע מהדיווחים על המנהרות התפרסמו ללא שיוך.

החשש מהמנהרות שהתבטא בישראל לא זכה לתהודה רבה בתקשורת הזרה. מאידך, יותר משני שלישים (69%) מהדיווחים שנבדקו התייחסו למנהרות כאל גורם סכנה, בין כאיום מפורש על התושבים בעוטף עזה או על החיילים בשטח, ובין על ידי קישורן במישרין לחמאס או ל"חמושים".

האם ישראל הפגיזה את בית הספר של אונר"א?

ב-3 באוגוסט פגעה פצצה בסמוך לבית הספר של אונר"א (סוכנות הפליטים של האו"ם) ברפיח. היא נפלה במתחם ששימש מקלט לפליטים ופגעה בכמה אנשים. הפלסטינים דיווחו על הרוגים בתוך מבנה בית הספר. צוותי צילום של התקשורת הזרה הגיעו למקום ותיעדו כיצד פונו לבתי החולים לפחות שלושה גברים וילדה קטנה אחת. בסרטונים שהופצו מהאירוע ניכר שלפחות אחד מהגברים היה הרוג כבר בזירה.

האירוע הצטרף לשתי תקריות קודמות וסמוכות של פגיעה במוסדות אונר"א והוביל לגינוי חריף במיוחד של מזכ"ל האו"ם באן קי-מון. דבריו, שזכו לתהודה רבה בתקשורת העולמית, ציינו כי התקיפה "בסמוך לבית הספר" משולה ל"שערורייה מוסרית ומעשה נפשע". גם ארצות הברית פרסמה הודעת גינוי קשה: ואלרי ג'ארט, היועצת הבכירה של הנשיא אובמה, אמרה כי "אי אפשר להצדיק הרג של ילדים תמימים".

כדי להבין את השתלשלות האירועים כדאי להביט ברצף הזמנים של התקרית: בשעה 11:00 פורסם הדיווח הראשון בסוכנויות הידיעות, ולפיו לכל הפחות שבעה בני אדם נהרגו בהפצצה בכניסה לבית הספר. ב-11:30 דיווחו גורמי רפואה פלסטיניים על עשרה הרוגים ועל כ-30 פצועים. דובר צה"ל עדיין לא הגיב.

בשעה 18:00 גינה בחריפות מזכיר האו"ם באן את התקיפה וקרא להעמיד לדין את האחראים ל"הפרה הבוטה של החוק ההומניטרי והבינלאומי". בשעה 20:45 הודיעה מחלקת המדינה בוושינגטון כי ארצות הברית "מזועזעת מן ההפגזה המבישה" מחוץ לבית הספר. רק בשעה 22:20 מסר דובר צה"ל הודעה רשמית על התקרית והודיע כי צה"ל ירה מהאוויר לעבר שלושה פעילי ג'יהאד איסלאמי שרכבו על אופנוע בסמוך לבית הספר.

התקיפה ליד בית הספר של אונר"א

מה מצאנו?

כבר מבדיקה ראשונית של הנתונים מצטיירת תמונה עגומה מבחינת ישראל: הרוב המוחלט של הדיווחים נטה לגרסת חמאס. פחות מרבע מהדיווחים היו ניטרליים, ולא צידדו בשום צד.

אם לא די בכך, הדיווחים גם לא דייקו בתיאור העובדות. בעוד לדברי האו"ם התקיפה אירעה מחוץ לשערי בית הספר, במרבית הידיעות התייחסו לתקיפה כאילו התרחשה בתחומי בית הספר, או שבית הספר עצמו הופצץ מן האוויר. ההתייחסות בדיווחים הללו לגרסאות שנמסרו מפי הפלסטינים הייתה כאל עובדה מוגמרת. ראוי לציין כי למעט דיווח אחד, כל הדיווחים שהפיצו סוכנויות הידיעות הזרות ייחסו ודאות מוחלטת לאירוע ולפרטיו. נתונים אלה מצטרפים לעובדה שרק שני דיווחים מבין אלה שנבדקו כללו התייחסות לגרסת ישראל. עם זאת, גם בהם לא נכתבה גרסת צה"ל, שלפיה כל פעילות ישראל כללה התקפת מחבלים שנסעו מחוץ לבית הספר. כאן יש מקום להדגיש שוב את האיחור בפרסום גרסת צה"ל.

אפשר לומר כי התקיפה ליד בית הספר של אונר"א ברפיח הצטיירה בעיני התקשורת הזרה כאירוע קשה במיוחד. זה היה המתקן השלישי של האו"ם שנפגע בפרק זמן של כשבוע, ובשעה ששהו במתחם כ-3,000 פליטים שברחו מאזורי הקרבות בעיר.

הדיווחים מהאירוע אימצו ברובם את הגרסה שהציגו הפלסטינים. ידיעות מעטות בלבד סייגו את הדיווחים, להבדיל מאירועים רבים אחרים במהלך המבצע. צה"ל כשל בהפצת גרסתו לאירועים, והגיב באיחור ניכר במיוחד. בהתאם לכך, רק כתבה אחת כללה את הודעת צה"ל ולפיה "לא נורו פגזים לעבר בית הספר". הודעות הגינוי של מזכ"ל האו"ם ושל דוברים שונים בארה"ב נעצו את המסמרים האחרונים בקיבוע האירוע כתקיפה של צה"ל שכוונה לעבר בית ספר אזרחי.

גרסת צה"ל בנוגע לאירוע לא השתנתה מאז פרסומה ועד היום. השבוע נודע כי המקרה הקודם שבו נפגע בית הספר של אונר"א בבית חאנון עומד במרכז חקירה פלילית של צה"ל בחשד לעבירה על החוק הבינלאומי. טרם התקבלה החלטה לגבי התקרית ברפיח.

מי ירה לעבר בית החולים שיפא?

ב-28 באוגוסט נהרגו תשעה ילדים בשתי התפוצצויות בעזה. הראשונה אירעה בפארק במחנה הפליטים שאטי, והשנייה בחצר מרפאות החוץ של בית החולים המרכזי של עזה, "שיפא". דובר משרד הבריאות של חמאס בעזה דיווח כי טילים של צה"ל גרמו לשתי התקריות. ואולם, לא חלפה שעה עד שהודיע דובר צה"ל כי למעשה, בשני האירועים התפוצצו רקטות של חמאס בתוך שטח בנוי בעזה. כעבור שעתיים נוספות כונסה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון, ובה הציג הרמטכ"ל צילום אוויר, שבו, לדבריו, נראו איכוני הירי והנפילות בבית החולים "שיפא".

למחרת אחר הצהריים כתב העיתונאי האיטלקי גבריאל ברבאטי בטוויטר כי לאחר שיצא מעזה הוא יכול לדווח שגרסת צה"ל היא הנכונה. לדבריו, אחרי שפגעה הרקטה במתחם בית החולים, מיהרו אנשי חמאס לאסוף את שבריה.

כדי לבדוק כיצד התייחסה התקשורת הזרה לתקריות, נבדקו כותרות של 36 ידיעות, שפורסמו בשפה האנגלית באתרי חדשות ובסוכנויות הידיעות בין 28 באוגוסט ל-30 באוגוסט. חמישה מבין הדיווחים שנבדקו הופצו על ידי סוכנויות הידיעות (רויטרס, AP, ו-AFP), שהשפעתן גדולה במיוחד. לצורך הניתוח, כל דיווח שבו נעשה שימוש במינוח התקפי ופעיל, המיוחס על פי רוב לתקיפות ישראליות (כגון Attack, Shelling, Strike) - הוגדר כסותר את גרסתו הבלתי-תלויה של העיתונאי האיטלקי.

אירוע הפגיעה בבית החולים שיפא

מה מצאנו?

מבדיקת הדיווחים עולה כי אף ששני שלישים מהידיעות היו ניטרליות על פניהן, יותר ממחצית הכותרות נוסחו בהטיה לצד הפלסטיני, בין על ידי דיווח הגרסה הפלסטינית בלבד, ובין על ידי כינוי הפגיעה בחצר בית החולים ובפארק "Air-Strike", בדומה לנעשה בתקיפות ישראל מהאוויר.

בסך הכול הציגו 15 דיווחים את גרסת ישראל או תיארו את חילופי ההאשמות בין הצדדים. מתוכם הציגו תשע כותרות בלבד את גרסת ישראל באופן בלעדי. עם זאת, מרבית הדיווחים היו למעשה מדויקים עובדתית (ביחס לגרסה הבלתי-תלויה), והרוב המכריע של הדיווחים השגויים לא ייחס את התקיפה במפורש לישראל, אלא רק במשתמע.

יותר ממחצית מהדיווחים הציגו רק את גרסת חמאס לאירועים. שאר הדיווחים בחרו להציג את המחלוקת בין הצדדים, או דיווחו שמקור התקיפה לא ברור. מעניין לראות כי במרבית הכותרות לא אוזכרו חמאס או ישראל במפורש. גם כאשר דווח על גרסת ישראל או על חילופי ההאשמות, לא אוזכר חמאס כלל, אלא רק "עזה" או "הפלסטינים".

תקרית נפילת הרקטה בחצר בית החולים שיפא נבלעה במהירות בכלל הדיווחים על האירועים בעזה ובעולם, ותפסה רק מעט מהנפח התקשורתי ביחס לאירועים אחרים בלחימה. ניתן לייחס את הירידה המהירה מסדר היום העולמי בכך שבתוך פחות משעה מרגע ההתרחשות פרסם צה"ל גרסה מהודקת להתרחשות, ובתוך כמה שעות כבר הופץ צילום אוויר המציג, על פי צה"ל, את איכוני הרקטות. עם זאת, באשר למהירות התגובה של צה"ל אפשר גם לומר כי ישראל לא הצליחה למנף את האירוע למתקפת הסברה נגד חמאס, אך ייתכן שזו הייתה בחירה מכוונת במטרה "לגמד" את האירוע כולו.

מה קרה לסגן הדר גולדין?

ביום שישי, 1 באוגוסט, שעה לאחר שנכנסה לתוקף הפסקת אש של 72 שעות בין ישראל לחמאס, שיזמו מזכ"ל האו"ם ושר החוץ האמריקני ג'ון קרי, הותקפו שלושה חיילי צה"ל ברפיח בסיור לאיתור מנהרות. סגן איתן, קצין בגדס"ר גבעתי, הגיע במהירות לנקודת התקרית וזיהה שתי גופות של חיילי צה"ל. בקרבת מקום הוא הבחין בפיר מנהרה ויצא למרדף בתוך המנהרה אחר החוליה שסבר כי חטפה את גולדין. הוא דיווח למפקד חטיבת גבעתי, אל"מ עופר וינטר, כי סג"מ גולדין אינו נמצא, והמח"ט הכריז על נוהל "חניבעל". צה"ל נכנס לפעולה אגרסיבית בעומק רפיח על מנת לאתר את הקצין ולמנוע את חטיפתו. הפסקת האש התמוטטה. פעולה זו עומדת כיום במוקד תחקיר בצה"ל, מחשש שוועדת שייבאס תקבע כי הופר בה הדין הבינלאומי.

לאחר כמה שעות של שמועות שהתרוצצו ברחבי הארץ, הודיע דובר צה"ל כי יש חשש שקצין צה"ל נחטף. כ-30 שעות מרגע תחילת האירוע הכריז צה"ל על הדר גולדין כעל חלל שמקום קבורתו אינו נודע. ביום ראשון, 3 באוגוסט, קיימה משפחתו הלוויה.

החטיפה הובילה לתגובות נזעמות של נשיא ארצות הברית אובמה, שכינה את החטיפה "ברברית", ושל גורמים בינלאומיים רבים. חמאס הכחיש כי הקצין ברשותו, ולאחר זמן קצר הודיע שייתכן שגולדין נהרג לצד המחבלים שהשתתפו בתקרית. מלבד זאת, חמאס טען כי כוח צה"ל הותקף בשעה 06:30, שעתיים וחצי לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, וכי צה"ל שיקר לגבי שעת האירוע על מנת למוטט את הפסקת האש.

כדי להבין כיצד סוקרה התקרית החמורה בעיני התקשורת הזרה נבחנו כותרות 116 ידיעות, שפורסמו בשפה האנגלית באתרי החדשות ובסוכנויות הידיעות בין 1 באוגוסט ל-13 באוגוסט. לפחות 16 מהדיווחים שנבדקו הופצו על ידי סוכנויות ידיעות (רויטרס, AP, AFP).

חטיפת קצין צהל הדר גולדיו

מה מצאנו?

מהנתונים עולה כי גרסתה של ישראל התקבעה כגרסה המקובלת לתקרית, כמעט ללא עוררין. רוב הדיווחים היו ניטרליים ולא הוטו לטובת אחד מהצדדים. כאשר הייתה הטיה, רובם הדיווחים הוטו דווקא לצד ישראל. הגרסה הישראלית לאירועים שלטה במרבית הדיווחים, ורק כ-8% מהם הציגו בלעדית את גרסת חמאס. מתוך 116 דיווחים, רק דיווח אחד לא היה ניטרלי באורח קיצוני.

הדיווח הרשמי מצד ישראל היה שיש "חשש לחטיפה", אך התדרוכים שלא לייחוס שהועברו מצד קצינים בכירים, כמו גם המצב בשטח (הפעלת נוהל "חניבעל") היו מפורשים, ובישרו כי הקצין אכן נחטף בידי חמאס. יתרה מכך, צה"ל ביקש מכלי התקשורת להגדיר את גולדין כשבוי ולא כחטוף. באופן ראוי לציון, כלי התקשורת ברחבי העולם אימצו את הקו הישראלי בנושא: יותר מ-50% מהדיווחים ייחסו ודאות מוחלטת לחטיפה, וחלק גדול משאר הדיווחים, גם המסויגים שבהם, כללו התייחסות ברורה לאפשרות שהתרחשה החטיפה. רק ברבע מהדיווחים הופיעה התייחסות לחייל כאל "נעדר", והיתר התייחסו אליו כאל שבוי או חטוף.

מהעבר השני, הניסיון של ישראל להבהיר כי הפסקת האש התמוטטה עקב אירוע החטיפה קיבל ביטוי קטן בלבד בדיווחים, ורובם המכריע היו מיום האירוע. שני שלישים מהדיווחים לא התייחסו כלל לשבירת הפסקת האש, וכאשר התייחסו לכך, רק מיעוט מובהק מהדיווחים הבהיר שמתקפת חמאס היא שהובילה לשבירת הפסקת האש. ההתעניינות העולמית באירוע דעכה עם ההכרזה על מותו של הדר גולדין: 25 דיווחים בלבד התייחסו להודעת צה"ל על הכרזתו כחלל.

הממצאים מסיקור האירוע מבהירים כי התייחסות התקשורת בעולם לטרגדיות אנושיות אינה נעצרת בגבול עזה. דיווחים מאוזנים, המבוססים על הנראטיב הישראלי לתקרית, שלטו במפת התקשורת ולוו בדיווחים שעסקו בחשש העמוק בישראל מפני אירועי חטיפה. התגובה המהירה-יחסית של דובר צה"ל, שהציגה נראטיב מובהק לעומת תגובות מבולבלות וסותרות של הפלסטינים, סייעה לקיבוע גרסת ישראל. נראה שגם הודעות גינוי מצד ארצות ברית, האו"ם ואפילו טורקיה היו בעלות משמעות רבה. עם זאת, הנציגים הישראלים לא הצליחו להטמיע בעיני התקשורת העולמית את הקישור שבין האירוע להתמוטטות הפסקת האש, ולהבהיר את הסיבה הדתית-הלכתית לכך שהדר גולדין הוכרז לבסוף כחלל.

ובכל זאת, הישג

מניתוח האירועים עולה כי כמה גורמים השפיעו באופן ניכר על האופן שבו התבטאה עמדת ישראל בתקשורת העולמית בימים הסוערים של המלחמה, שלוו בהפגנות תמיכה בפלסטינים בערים רבות בעולם. ראשית, ככל שגרסת ישראל לאירועים נמסרה והתפרסמה מהר יותר, כך היא קיבלה נפח גדול יותר בדיווחי התקשורת הזרה. כלל זה התקיים גם ככל שגרסת ישראל הייתה "מהודקת" יותר. מלבד זאת, במקרה שבו גינוי בינלאומי נרחב הצטרף לעמדתו של אחד הצדדים, צד זה קיבל סיקור אוהד יותר בתקשורת הזרה. כך, למשל, היה בחטיפת סגן גולדין, או בהפצצה הסמוכה לבית הספר של אונר"א ברפיח.

גם להקשר האירועים הקודמים הייתה משמעות ניכרת: סגן גולדין נחטף אחרי כניסתה של הפסקת האש הארוכה והראשונה בלחימה לתוקף; לתקיפה בסמוך לבית הספר של אונר"א, מנגד, קדמו שלושה אירועים דומים של פגיעה במוסדות האו"ם.

היבט מעניין שעלה מהבדיקה הוא נטייתה של התקשורת הזרה לסייג את הדיווחים הישראליים, ולייחס, מן העבר השני, אמינות גבוהה דווקא לדיווחים הפלסטיניים. ההסתייגות מהדיווחים הישראליים אינה בולטת כאשר הם מלווים בגינויים של גורמים בינלאומיים חשובים. ראוי לציין שבאירוע חטיפת גולדין מחד, ובאירוע התקיפה ליד בית הספר של אונר"א מנגד, הייתה הזירה התקשורתית כמעט חד-צדדית, והתקשורת הזרה קיבלה את עמדתו של הצד הפלסטיני, שמסר דיווח מפורט יותר - ומוקדם יותר.

עם זאת, על פי רוב היו הדיווחים מדויקים מבחינת העובדות, ולא הייתה מגמה מובהקת של הטיה לטובת הפלסטינים או לטובת צה"ל. במובנים רבים, ובהתחשב בתפיסה שהתקבעה, שלפיה התקשורת העולמית מוטה במצבי סכסוך נגד ישראל ישראל, זהו הישג משמעותי.

לקריאת מסד הנתונים של המחקר