החגיגות שבהן השתתפו אלפים מתושבי הרצועה ביום רביעי בערב נראו אמתיות. התחושה, לפחות לצופה מרחוק (דרך ערוצי הטלוויזיה), היא שלא מעט עזתים חשים שחמאס ניצח במערכה האחרונה. אף אחד לא אולץ לצאת לרחובות באיומי נשק. עם זאת, בעידן הדיקטטורה של חמאס, שבה מוציאים להורג עשרות בני אדם שאין כל קשר בינם לבין ישראל על אף טענות הארגון כי היו "סוכני הציונים", לא מתווכחים עם בעל הבית. כשחמאס מודיע על "חגיגות ניצחון", ההמון יוצא לרחובות.
ואולי, כמו שהסביר לי חבר עזתי, הסיבה אחרת. "הם יצאו לחגוג את סוף המלחמה, שלא תטעה. עזוב רגע את הטענות של חמאס על ניצחון. אנשים שמחים שהסיפור הזה נגמר. החיים פה הפכו לגיהינום". ערוץ אל-ג'זירה זנח כהרגלו את ענייני עיראק, סוריה ושאר המלחמות במזרח התיכון, ופתח את מהדורות החדשות של בוקר חמישי בצילומי החגיגות. אישה שהתראיינה לערוץ מרחבת הפרלמנט במרכז עזה צרחה בקולי קולות: "ניצחנו, ניצחנו, אנחנו עם 'ההתנגדות'", כאילו ניסתה לשכנע מישהו שהציבור עדיין תומך בחמאס. הכתב החרוץ תאמר מיסחאל ראיין צעיר שאיבד את שתי רגליו ואת ידו, שהבטיח כי המאבק יימשך.
אי-אפשר גם בלי קצת רעולי פנים לקינוח. שוב ראינו את "אבו עוביידה", הדובר רעול הפנים של הזרוע הצבאית של חמאס. האיש מתחלף מדי פעם, אבל הכינוי נשאר. "אבו עוביידה" כינס מסיבת עיתונאים חגיגית באחד מרחובותיה הראשיים של עזה, מוקף בחברים רעולי פנים מהפלגים האחרים. כולם באו לחגוג את "הניצחון". אבו עוביידה הבטיח לפלסטינים בעזה שמה שהיה לפני המלחמה לא ישוב עוד. "אנחנו במצב שונה לגמרי אחריה", אמר.
לשם שינוי, נראה שאבו עוביידה צודק. לפי נתוני האו"ם, 17 אלף משפחות ברצועה איבדו את בתיהן. בעבור מאות אלפי התושבים שבתיהם נהרסו כליל או ניזוקו, סיום הלחימה מציג מציאות שונה לגמרי מזו שהכירו עד כה. חלק ניכר מהם נהפכו לפליטים. חסרי בית. מבחינתם, הפסקת האש שנכנסה לתוקף ביום שלישי היא רק נקודת הפתיחה במערכה שינהלו על בניית ביתם, או במקרה הטוב יותר, שיקומו. "שכח מהנמל הימי או משדה תעופה. אפילו מהאסירים. מה שמטריד כאן אנשים יותר מהכול זה מי יבנה את עזה מחדש", אמר לי החבר העזתי. "מי יבנה להם את הבית, את הכבישים, את התשתיות. יש עשרות אלפי בתים שנפגעו בתקיפות הישראליות, אלפי בתים שנהרסו לחלוטין. מי יקים אותם מחדש? באיזה כסף? באיזה חומרים? זו חבית חומר הנפץ של ההסלמה הבאה", טען.
ייאמר לזכותו של החבר, שהוא היה זה שהתריע ואמר לי בתחילת חודש יוני שהחלטת ממשלת הרשות לא להעביר משכורות ל-44 אלף פקידי ממשלת חמאס תוביל לפיצוץ ובקרוב. בחלוף כשבוע נחטפו שלושת הנערים הישראלים בידי אנשי הארגון. מחמוד עלי אל-קוואסמה, תושב חברון במקור ואיש חמאס, ממגורשי עסקת שליט לרצועה, היה האיש שהפעיל מעזה את קשריו כדי למצוא מימון לפיגוע החטיפה והרצח. לשפשף את העיניים ולא להאמין שעוד היה מי שכתב באחד העיתונים בישראל שחמאס אינו עומד מאחורי החטיפה.
שיקום רצועת עזה צפוי להיות הבעיה המידית ביותר שעמה ייאלצו להתמודד ישראל, חמאס והרשות הפלסטינית. השיקום צפוי להימשך שנים. לצורך המשימה הוקמה ועדה משותפת לשליח האו"ם למזרח התיכון רוברט סרי, למתאם פעולות הממשלה בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי ולשר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית חוסיין א-שייח.
כדי לבנות מחדש אלפי בתים ולשקם עשרות אלפים אחרים, וכדי לתת מחסה, ולו מחסה זמני, לכל הפליטים החדשים שמילאו את רחובות עזה ב-50 הימים האחרונים, צריך להכניס לרצועה חומרי בנייה בכמויות אדירות. ממשלת ישראל תתעקש מן הסתם שמנגנון פיקוח כלשהו יוודא שהחומרים שיוכנסו לעזה לא ישמשו את חמאס לבניית מנהרות חדשות. עם זאת, צריך להיות תמים במיוחד כדי לחשוב שאם אכן תיכנס כמות גדולה של מלט וברזל לרצועה, חלק ממנה לפחות לא יעשה דרכו לידי הזרוע הצבאית, ולו כדי לבנות מחדש את הבתים שישראל הפציצה מהאוויר בשיטת "הקש בגג". הפעילים בזרוע הצבאית שבתיהם הופצצו מהאוויר בכוונה - דרג המ"פים, המג"דים והמח"טים, כפי שמכנים אותם בישראל - גם הם יבקשו לבנות את בתיהם ("חדרי הפיקוד והשליטה"- כך תוארו על ידי דובר צה"ל) באמצעות חומרי הבנייה שייכנסו מישראל באישור.
"ומה יקרה אם ישראל לא תאפשר להכניס חומרי הבנייה או רק בכמות מצומצמת?", שאלתי את החבר מעזה. "תרשום", ענה. "בשנה הקרובה תהיה מלחמה נוספת".
המנהיגות של סיסי, היוזמה של אבו מאזן
מאז תחילת האביב הערבי, ובעיקר בשבועות האחרונים, המזרח התיכון מציג לא מעט אתגרים בפני ישראל. בעוד דרמה אחת בעזה מסתיימת, השנייה בגולן מתחילה. זו כבר לא קלישאה או כותרת היסטרית. העובדה היא שחצי יממה לאחר כניסת הפסקת האש בעזה לתוקפה, כבשו אנשי אופוזיציה סורים את מעבר הגבול בקוניטרה שברמת הגולן.
הפעם הייתה זו קבוצה שבה שותפים כנראה גם חברי זרם אופוזיציה חילוני וגם פעילי אל-קאעדה מארגון ג'בהת א-נוסרה. לארגון האיסלאמיסטי יש נוכחות משמעותית בגולן הסורי. נכון, אלה לא אנשי "המדינה האיסלמית" (דאעש), רק הפלג המעט פחות פסיכופטי, שמנסר ראשי אדם רק במקרים קיצוניים ולא ביום יום. ג'בהת א-נוסרה היא קבוצה שנולדה מתוך דאעש, ביוזמתו של המנהיג אבו באכר אל-בגדאדי שביקש להקים סניף סורי לארגון העיראקי. לאחר שהשליח מטעמו, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, רשם הצלחות גדולות מדי בסוריה, נקלעו השניים לריב קרדיטים והפיצול בין שני הארגונים הפך לרשמי.
אי-אפשר לעסוק רק באיומים החדשים והישנים. השינויים האזוריים מחדדים גם את ההזדמנויות החדשות והישנות הרובצות לפתחה של ישראל. התנהלות המלחמה בעזה והפסקת האש הדגישו את דמותם של שני מנהיגים ערבים.
הראשון הוא נשיא מצרים, עבד אל-פתח א-סיסי. בניגוד למנהיגות הישראלית המגמגמת, נטולת המדיניות הברורה, א-סיסי היה זה שהוביל כמעט את המדיניות הישראלית במו"מ עם חמאס. הוא שקבע מהיום השני למלחמה, כנראה בהתייעצות עם ישראל, את תנאי הפסקת האש. מה לא ניסו הקטארים, הטורקים ואפילו האמריקנים כדי לערער את מדיניותו? מה לא נאמר על ידי חמאס נגד קהיר בניסיון לשנות את תנאי הפסקת האש של המתווה המצרי? סיסי הוכיח מנהיגות ועיקשות שכבר לא נראות יותר באזורנו, כולל בישראל. בכל פעם הבהיר לחמאס, לשר החוץ האמריקני ג'ון קרי וליריבים מדוחא ומאנקרה, שאין בכוונתו לשנות את הצעתו להפסקת האש. מה שהיה הוא שיהיה. חזרה למתווה עמוד ענן, נובמבר 2012. על שאר הדברים אפשר לדון במועד אחר. 48 יום לקח לחמאס ולבעלי בריתו להבין שכדי למנוע קריסה, עליהם להסכים לתנאים המצריים. כך נאלצו ראשי הארגון העזתי להסכים לכל מה שסירבו לו במשך תקופה ארוכה כל כך: עצירה של האש ואחרי חודש לדון בעניינים אחרים, נמל ימי, שדה תעופה וכולי. במקביל, אישר א-סיסי לצבא מצרים לתקוף יעדי טרור בלוב, מבלי להיוועץ עם וושינגטון, שגם כך אינה מפגינה חיבה יתרה לאיש.
המנהיג השני הוא יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). בכל ימי הלחימה הוא נמנע מהתלהמות יתרה נגד ישראל. הוא עצר כל סוג של הידרדרות ביטחונית בגדה והיה שותף מלא בהגעה להפסקת האש. הוא אפילו לא היסס להתעמת עם ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל בסוף השבוע שעבר, במהלך פגישתם בקטאר, בעוד הלחימה נמשכת. נכון, הוא מאיים לפנות לבית הדין הפלילי בהאג, אבל רק אם ישראל תתעלם מיוזמתו המדינית. אז רגע לפני שבירושלים ובתל אביב שוכחים מהאיום החמאסי והופכים את אבו מאזן לאויב האומה - וזה יקרה כנראה בימים הקרובים אולי כדאי לראש הממשלה בנימין נתניהו לשקול בכל זאת להניע מחדש את התהליך המדיני. בלעדי אבו מאזן ונכונותו לייצב את המצב ברצועה, אם בפיקוח על שיקום עזה ואם בהצבת המשמר הנשיאותי במעבר רפיח, שוב, ההסלמה הבאה בפתח.
בינתיים עבאס מתכנן מהלך מדיני שעיקריו כבר הוצגו בתקשורת. ייתכן שהתכנית נועדה להביך את ישראל ואת ארה"ב, ואולי להביא לתמיכה פלסטינית ציבורית גדולה יותר בנשיא הפלסטיני. אבו מאזן היה ללא ספק המפסיד הגדול של המלחמה האחרונה. הציבור הפלסטיני נדד למחוזות קיצוניים יותר והתמיכה בחמאס עלתה באופן משמעותי. אם עזה לא תשוקם ואם המצור יימשך בניגוד להבטחות חמאס, ייתכן שהפלסטינים יקצינו אף יותר ויעבירו את התמיכה שלהם לארגונים כמו הג'יהאד האיסלאמי או פלגים נוסח אל-קאעדה שפועלים בעזה. עם זאת, עבאס עשוי גם לצאת המנצח של היום שאחרי המלחמה. חמאס זקוק לו, ישראל זקוקה לו גם כן ואפילו הקהילה הבינלאומית.
בתחילת ספטמבר, 7-5 בחודש, מתכנן אבו מאזן להציג לליגה הערבית את תכניתו לקביעת לוח זמנים לנסיגה ישראלית מהגדה והקמת מדינה פלסטינית. לאחר שהליגה, בגיבוי מלא של קהיר, תאשר את התכנית, יציג אותה באמצע החודש בפני מועצת הביטחון, רגע לפני כינוס העצרת הכללית של האו"ם. התכנית תיתקל כנראה בווטו אמריקני, אם כי במצב היחסים הנוכחי בין הבית הלבן לירושלים, גם זה בסימן שאלה. בה בעת, תאפשר היוזמה לאבו מאזן להפגין יוזמה ולהציג עשייה, שאולי תביא עמה בהמשך הדרך קצת יותר תוצאות ממה שהצליח להביא חמאס, לאחר 50 ימים ו-2,144 הרוגים.