גלגלי מטוס הג'מבו של אל על נגעו במסלול הנחיתה של נמל התעופה בן גוריון בבוקר יום שלישי, ו-338 העולים החדשים שעל סיפונו לא ידעו את נפשם מרוב אושר. אחרי שהשאירו מאחוריהם חיים שלמים בארצות הברית ובקנדה, הם פצחו בשירה ומחאו כפיים, נרגשים לקראת ההתחלה של פרק אחר בביתם החדש. 108 מתוכם הם צעירים שעתידים להתגייס לצה"ל כחיילים בודדים. לנו, הישראלים שליוו אותם בטיסה, לא נותר אלא להשתומם אל מול פרץ השמחה הזה, ולתהות בשקט, בינינו, עד כמה הם מבינים לתוך איזו מציאות הם נחתו.
מדינת ישראל הניחה על הכתפיים הצעירות האלה משא כבד. "אתם החדשות הטובות שלנו", סיפרו המארגנים מארגון נפש בנפש, קק"ל, הסוכנות היהודית ומשרד העלייה והקליטה. "הערב, כשהישראלים יצפו בטלוויזיה, הם ייזכרו שיש יותר עולים שטסים לישראל משיש רקטות שעפות לישראל", אמר להם שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור. "כל עוד נשמור על היחס הזה, מצבנו טוב".
המילה "ציונות" נזרקת לאוויר שוב ושוב, בלי טיפת ציניות: בין מושבי המטוס אפשר למצוא 37 משפחות, חמישה רופאים ורופאי שיניים, שתי אחיות וגם טייס. עשרות מהעולים החדשים צפויים להתגורר בדרום הארץ ובצפונה כחלק מתכנית יישוב הנגב והגליל, רבים מהם עתידים להתגורר ביישובי עוטף עזה או סמוך להם. החיילים העתידיים ייקלטו ב"גרעין צבר", פרויקט ייחודי בשיתוף תנועת הצופים שמלווה את החיילים העולים בטרם הגעתם ארצה ועד להשתלבותם בחברה עם שחרורם מצה"ל. רובם המוחלט ביקשו לשרת ביחידות קרביות: בקרב הבנים נרשם ביקוש גבוה ליחידות התנדבותיות כגון דובדבן, סיירת מטכ"ל, שייטת 13, צנחנים, קורס טיס וגולני. בקרב הבנות השירות המועדף הוא ביחידת עוקץ, ב"כיפת ברזל", בקרק"ל, בקורס חובשות או להיות מש"קיות נפגעים, מש"קיות חינוך ומדריכות קליעה.
עוד בוואלה! חדשות:
"אנשים שאני מכיר נקברו השבוע בחיים" / איתי אנגל
בכיר חמאס: לא נדחה הדיון על נמל ושדה תעופה
חסיד אומות העולם ויתר על התואר עקב המלחמה בדרום
בשדה התעופה JFK בניו יורק, רגע לפני ההמראה, מתערבבים חיוכים ודמעות. ההורים גונבים עוד דקה אחרונה של ביחד, מתאמצים לשדר חוסן וגאווה אבל מתקשים להסתיר את הדאגה. כולם, ילדים והורים כאחד, מודעים כמובן למצב בישראל בצל מבצע "צוק איתן". כשסול רות'מן, בן 21 מלוס אנג'לס, סיפר לאמו על כוונתו לעלות לישראל היא שאלה אותו אם הוא "מוכן למות בשביל המדינה הזאת". כשהוא שמע אזעקה בפעם הראשונה, "זה נעשה אמיתי בשבילי והבנתי שאני באמת הולך לעשות עלייה".
גם פמלה כאנר, בת 19, מריברדייל שבניו יורק, מרגישה שהמצב הביטחוני רק מחזק את ההחלטה לעלות לישראל ולהתגייס. "זה מרגיש מעט מטופש להיות עכשיו בארצות הברית. אני רוצה להיות עם העם שלי. כאן אפשר להתפלל ולשלוח כסף אבל אני רוצה לפעול, ואני יכולה. בארצות הברית אי אפשר להבין בדיוק מה זה אזעקה וכל פעם שאני שומעת שקרה משהו לבי כואב. המשפחה שלי תומכת בי ורוצה שאהיה מאושרת, אבל הם דואגים, כמו שהורים אמורים להיות".
איתן פדנוס, מסינסנטי אוהיו, רוצה להיות בצנחנים, אבל כל תפקיד קרבי ישמח אותו. "אחרי הביקור הראשון בישראל, שנמשך רק שבועיים, כבר ידעתי שאני רוצה לעשות עלייה. החברים שלי חושבים שאני קצת משוגע, ואני עונה שצריך להיות קצת משוגע. מחכים לי דם, יזע ודמעות אבל גם הרבה כיף ואני מתגעגע לשניצל ולטיול ברחוב בן יהודה. אני מקווה לקבל הפעם את המחיר הנכון ולא את מחיר התיירים, להשתפר בשפה ולהרגיש חלק מהמדינה, להרגיש בבית".
קלי גלפינד, אמא של אודריאל, בת 19, מספרת ש"אחרים מתקשים להבין שאנחנו יכולים להרגיש יותר גאווה מעצב. במקרה של אודריאל זה לא מפתיע. זה גם באשמתנו. אנחנו מרבים לבקר, שלחנו אותה למחנות בישראל והמדינה מאוד חשובה לנו. הייתי בישראל וזה מרגיש בטוח וזה חלק ממשהו גדול מאתנו. קשה לי עם זה שנהיה פחות משפחה אבל העולם קטן ונשוחח כל יום", היא אומרת, והדמעות מתחילות לזלוג. "זה לא 'להתראות', אלא צעד מאוד משמעותי בחייה. חברים מחוץ לקהילה שאלו אותי 'מה זאת אומרת היא יודעת מה היא רוצה בגיל 19?', אבל במעגלים שלנו זה מאוד נפוץ וההרגשה היא שכבר יש לה רשת תמיכה בישראל".
מתחת לפני השטח פועלים כוחות נוספים שמשפיעים על ההחלטות של העולים הצעירים. "אני מקווה שהוא ימצא כלה", מספרת לנו אחת האמהות כשבנה לא מסתכל. אחרים מדברים על האנטישמיות הגואה, ואפילו על הקושי הכלכלי לגדל ילדים בבית ספר יהודי פרטי. וכמובן, אסור לשכוח שמדובר בצעירים בני 18-22, הרפתקנים מטבעם, ששמחים על ההזדמנות להכיר מקום חדש ותרבות זרה.
לכל אלה יש להוסיף מנגנון יעיל, כמעט מסיונרי, שעוטף את הישראלים לעתיד מכל עבר. החיילים מקבלים חולצות תואמות וכובעים, שומעים שוב ושוב כמה הם אהובים, איזה עתיד נפלא מחכה להם בישראל ועד כמה יום עלייתם ארצה הוא נדיר ויוצא דופן. הרב יהושע פס, ממקימי "נפש בנפש", הבטיח להם ש"כל כך הרבה אנשים יחזיקו את ידכם כדי לוודא שהחלומות יתגשמו". אומרים להם כמה המעשה שלהם הוא מימוש הציונות, למען המדינה וברוח הדת. ואיזה צעיר אינו רוצה לשמוע שהוא יחיד, מיוחד ואהוב?
רגע לפני הנחיתה בבן גוריון לבלגן הססגוני בבן גוריון, לפגישה מיוזעת עם הנשיא ראובן ריבלין, שר הפנים גדעון סער, חברי כנסת ועשרות עיתונאים, התארחו החיילים הבודדים בסוויטה הנשיאותית ביאנקי סטדיום המפואר. צ'ופר מפנק באדיבות נשיא מועדון הבייסבול רנדי לוין ורעייתו מינדי. במהלך משחק הבייסבול הכה אמריקני מגישים לצעירים בסוויטה עוגיות עם ציפוי של דגל ישראל וסמל צה"ל. "אנחנו חושבים שאתם נפלאים ואמיצים ורצינו להפוך את המסע שלכם למהנה יותר ולעשות לכם גוד טיים לפני שאתם הולכים לשם", אמר לוין. "אנחנו מאחלים לכם בריאות והצלחה. מה שחשוב היום הוא רק שתבלו הרבה". מתחשק למחות - מהצד זה נשמע כאילו הוא שולח את הצעירים האלה לאזור מלחמה. אבל אחרי הכול, זה הרי תיאור די מדויק של המצב.