"אנשים שאני מכיר נקברו השבוע בחיים"

כתבת הווידאו שלפניכם נפתחת בהפגנה הכי אלימה שהייתה בטורקיה נגד ישראל בעקבות משט המרמרה. במשט הזה הטורקים קשרו את ישראל למחתרת הכורדית, שלוחמת נגד טורקיה למען עצמאות. משום כך, מטורקיה אנחנו עוברים לצפון עיראק שם מתהווה מדינת כורדיסטן. אנו פוגשים בחבורה של כורדים שהחליטו לקשור את גורלם עם מדינת ישראל ומאוחר יותר מגיעים לראיון נדיר עם מפקד הגרילה הכורדית - ה-PKK שמוגדר כמבוקש מס' 1 על ידי טורקיה.

"פנים מוכרות של אנשים שראית משופדות עכשיו על עמוד". איך בכלל אפשר להתייחס לציטוט כזה? אכתוב זאת שוב: למרגלות ההרים של כורדיסטאן בצפון עיראק, במקום בו הם אירחו אותנו בלבביות, דיברו על הגשמת חלומם למולדת ושאלו מה שלומם של שכניהם הכורדים היהודים שעלו לישראל, תקועים עכשיו באדמה מוטות של ברזל ועליהם ראשים כרותים של אנשים שהכרנו.

חזיונות אפוקליפטיים, שייראו מוגזמים אפילו בסרטים בדיוניים על קרבות עתיקים מימי הביניים, הם עכשיו מציאות יומיומית באחד המקומות שעד לא מזמן נתפשו כאחד המבטיחים ביותר במזרח התיכון. ערים שלמות נמחקות. קהילות שלמות נעלמות. תרבויות נכחדות. קשה לעכל את זה וקשה לכתוב את זה. אני ממשיך.

מיוחד: הצצה נדירה למפלצות של "המדינה האיסלאמית"

משפחות של אנשים שאיתם שיחקנו שש-בש נקברו השבוע בחיים. זרקו אותם לבור והתחילו לכסות, עוד ועוד, לקול זעקות השבר של הקורבן שמנסה, באינסטינקט הישרדותי אחרון, לשאוף עוד טיפת אוויר, עוד טיפת חיים, ולקול מצהלות הקהל, שהופכות לקול תרועה ברגע שהוא נעלם באדמה, פונים הרוצחים אל הבור הבא עם הקורבן הבא.

נשים וילדות שראינו מתפללות בתוך המקדש היזידי נחטפו השבוע. חלקן משמשות כעבדים ושפחות מין. אחרות נמכרות בשוק לאנשים אחרים שישתמשו בהם כשפחות. מקדשים עתיקים של היזידים, עם הצריחים המשוננים, דוגמת אלה שבהם ביקרנו, פוצצו והוחרבו. הכל בשם יצירת "המדינה האיסלמית" החדשה.

לפני שלוש שנים וחצי בצפון עיראק ביקרנו, על הדרך, אני והצלם אדי ג'רלד במקדשים של הכורדים היזידים. מה פירוש "על הדרך"? ההרפתקאות שציפו לנו תוכננו לימים שלאחר מכן. מסע בהרים של כורדיסטאן בצפון עיראק כדי להגיע למנהיג של המחתרת הכורדית – ה-PKK, האיש שהיה ועודנו המבוקש מספר אחד על ידי טורקיה. הדרך למקום המסתור שלו ביערות היתה מופצצת תדיר על ידי מל"טים טורקים (שאז סופקו לטורקיה על ידי ישראל) והאזור בו הוא הסתתר היה במשולש הגבולות של עיראק-איראן-טורקיה. החברים שאיתם הסתובבנו הציעו לנו לנצל את השעות הרגועות עד שנצא לדרך בביקור באחד המקומות היפים והשקטים יותר של כורדיסטאן. המקדשים של היזידים בני הדת הכורדית. מבין החברים הכורדים שאיתם הסתובבנו, שניים מהם היו מוסלמים סונים, אחד מוסלמי שיעי ואחד יזידי. קראו לו דאוד.

ארבעה מבניו של דאוד נהרגו במסגרת המלחמה של הכורדים לעצמאות. אחד מהם נהרג על ידי העיראקים, שני על ידי האיראנים, השלישי על ידי הטורקים, והאחרון, לא מזמן, נהרג על ידי הסורים. בכל אחת מהמדינות האלה חיים מיליוני כורדים שיחד מגיעים ליותר מ-30 מיליון בני אדם. העם הגדול ביותר על פני כדור הארץ שאין לו מדינה.

באחד הרגעים המרגשים בראיון שצילמתי איתו, דאוד דיבר על הטבח המתמשך בעם הכורדי ואז נשבר והתחיל לבכות: "אין במזרח התיכון שום עם שסבל כמונו מלבד העם היהודי. אנחנו לומדים את ההיסטוריה של העם היהודי, מתבוננים בסבל שהעם הזה עבר, מימי חמורבי ועד היטלר, ורואים איך הקמתם מדינה יהודית בארץ ישראל, מדינה משגשגת ומשפיעה בעולם. אנחנו רוצים ללמוד מהניסיון הזה. בבקשה, אל תספקו נשק לטורקיה לתקוף אותנו. תסייעו לנו. תהיו חברים שלנו".

דאוד עמד בראש יוזמה מרתקת, ודי מטורפת, לצאת באופן גלוי בקמפיין לשיתוף פעולה בין הכורדים למדינת ישראל. הוא וחבריו אפילו הוציאו כתב עת שנקרא Israel - Kurd ובו הם פיארו את שמה של ישראל ושיתוף הפעולה ההיסטורי ביננו לבינם, בעיקר בשנות ה-60' וה-70', אז סייע המוסד הישראלי לאינטרסים הכורדים. המגזין Israel - Kurd גם תקף בלשון שלא משתמעת לשני פנים את האיסלאמיסטים הקיצוניים במזרח התיכון, את טורקיה של ארדואן ואת איראן של אחמדינג'אד. לא עניין של מה בכך בהינתן בכך שהוא ייצא לאור בצפון עיראק, שעד לא מזמן נשלטה תחת סדאם חוסיין שחינך את עמו לשנאה צרופה של "האויב הציוני ומדינת השטן - ישראל".

אני מודה שבאותם רגעים לא התעניינו לעומק במהותה של הדת הזו. כשדאוד חלץ את הנעליים ונכנס למחילות של המקדש, שנבנה כאלף שנים לפני שהנביא מוחמד בכלל נולד, הוא הדגיש בפנינו בעיקר את עקרונות הפתיחות והסובלנות של היזידים. מאוחר יותר, כששיחקנו שש-בש עם כמה מכוהני הדת של המקדשים. הם הסבירו לנו שכמה אלמנטים בדת, כמו ברית המילה - מקורם ביהדות. הם סיפרו ששורשי האמונה העתיקה הזו הגיעו מפרס, מזרתוסטרא ומכתבי הסנסקריט בהודו ושמאז ומתמיד היו פתוחים לאמץ כל רעיון יפה מכל דת ואמונה. כך גם השתלבו אצל היזידים אלמנטים מן הנצרות וגם מהאיסלאם הסופי.

בעיקרון, אלוהים ברא את העולם והפקיד אותו להשגחת שבעה מלאכים שהבכיר שבהם הוא "טאוס מלאכ", המלאך הטווס שנוצר באור האלוהי ומכוון את בני האנוש שעל פני כדור הארץ. היזידים מאמינים בגלגול נשמות ובכך שהטוב והרע שוכנים שניהם בנפש האדם. התנהגות טהורה בעולם הזה תביא אותם להתגלגל לצלם של מלאך בעולם הבא.

ישנם פחות ממיליון יזידים על פני כדור הארץ. רובם המכריע חיים בעיראק. דתם של אלה שביקרנו היא יזידית אך הלאום שלהם הוא כורדי. מבחינה זו הם חשים אחים לכל דבר לכורדים המוסלמים הסונים, כמו גם לכורדים היהודים שלפני שעלו לישראל חיו לצדם. הבדלי הדת, מבחינתם, מעולם לא היוו מכשול.

למרבה האירוניה, זה בדיוק מה שחרץ את גורלם. כשלכפרים והמקדשים שלהם הגיעו אנשי "המדינה האיסלאמית" (דאעש - לשעבר ISIL) הם התייחסו אליהם ככופרים הגרועים ביותר וטבחו בהם באמצעים אכזריים אפילו במושגים הפסיכופתיים שלהם. "אתה יודע", אומר כמאל שומני, חבר כורדי שליווה אותי שם אז וכעת הוא מתאר לי את הזוועות שהאזור הזה חווה, "החוקים של דאעש לגבי יזידים חמורים עוד יותר מאשר ההנחיות שלהם לגבי יהודים ונוצרים. אם ביהדות והנצרות האלוהים הוא אותו אלוהים, וכמה מהנביאים משותפים לכל הדתות המונותיאיסטיות, הרי שספרי הקודש של היזידים הם עולם אחר וראויים לדין אחר".

איזה דין אחר וחמור יותר יכול להיות ממוות? הרי את כולם הם הורגים בסוף. כאן באה החטיפה של הנשים, מכירתם בשווקים כשפחות מין, מוות בייסורים לילדים ושיסוף איברים בצורה שבלתי ניתן לפרט אותה אפילו בכתב. על רקע התופת הזו אני נזכר שוב במנטרה ששמעתי מהם במקדש: "היזידים מאמינים שהטוב והרע שוכנים שניהם בנפש האדם".

התמונות מהרי סינג'אר שבצפון עיראק קורעות את הלב. אלפי יזידים, בלי מזון ומים, צועדים לאט, נושאים את ילדיהם שהגיעו אל סף אפיסת כוחות, מנסים לתמוך בקשישים שבקהילה וכל העת מביטים אחורה, אולי ידביקו אותם אנשי "המדינה האיסלאמית" שנשבעו להכחיד אותם עד האחרון שבהם. חלק מהם קורסים ומתים. מסוק חילוץ של הצבא העיראקי מרחף מעליהם ונוחת כדי לאסוף את אלה שמצבם הוא החמור ביותר. ילד שמצליח להכניס את אמו למסוק חוזר לשיירה ומנופף לשמיים בתקווה מחודשת. כמה שניות לאחר שהמסוק נוסק לאוויר, הוא מאבד שליטה ומתרסק אל הקרקע. אותו ילד מתעלף.

בפרלמנט העיראקי בבגדד, שכן השטחים הכורדים הללו עדיין נחשבים טריטוריה עיראקית, פרצו חברי פרלמנט בבכי בקריאה נרגשת לסייע לאחיהם בסינג'אר. מאוחר יותר, אחת מחברות הפרלמנט שהיתה במסוק העיראקי שהגיע לסייע, התרסקה איתו אל מותה.

איך כבשו הטרוריסטים של 'המדינה האיסלמית' את השטח בכזו קלות? כמאל שומני, שהקים לאחרונה את "הקרן למדיניות כורדית" (Kurdish Policy Foundation) כדי לבסס את דרכה של המדינה החדשה, מסביר לי: "הלוחמים הכורדים שנדרשו להגן על סינג'אר הגיעו מאוחר מדי והיו מעטים מדי עם אמצעי לחימה נחותים. למרות שידענו שהטרוריסטים בדרך, ההנהגה שלנו בראשות הנשיא מסעוד ברזני, לא אמדה את חומרת המצב. הנשיא ברזני האמין שהדרך להביא ליציבותה של המדינה הכורדית שבדרך היא לנסות להימנע מלהתעמת עם שכנינו. נכון שזה עבד עד לפני שנתיים, אבל ההתפתחויות החדשות באזור והטירוף של הג'יהאד יצרו מצב שמחייב תגובה אחרת".

כמאל שומני נשמע מתוסכל, ויש לו סיבות טובות. "לפני כמה חודשים, בסוריה השכנה, כשהטרוריסטים של דאעש ניסו לכבוש את האזורים הכורדים, הם נתקלו בלוחמי ה-PKK שלנו שהביסו אותם בכל היתקלות ואילצו אותם לסגת. אבל כאן, בצפון עיראק, מקום מושב ההנהגה הכורדית, הנשיא שלנו, שעדיין חשב על דיפלומטיה, לא הותיר ל-PKK לחבור לקרבות והחזית נותרה מופקרת ללוחמים פחות מנוסים".

נסביר: הצבא הרשמי של הישות ששמה כורדיסטאן, המדינה דה-פקטו שהכורדים יצרו בצפון עיראק, הוא ה"פשמרגה". התרגום המילולי מכורדית של השם הוא "אלה שמתעמתים עם המוות", והשורשים של הצבא הזה נאמנים לתואר המחייב. הלוחמים הכורדים אמיצים בצורה בלתי נתפשת. העניין הוא שהדור החדש של הפשמרגה כבר לא ממש התנסה במלחמה. בשנים האחרונות חיילי הצבא המסודר הזה בעיקר שמרו על הסדר ב"כורדיסטאן החדשה", שבסך הכול היתה אי של שפיות ושקט בתוך התופת שהיתה מנת חלקה של שאר עיראק. כשהם נדרשו כעת למלחמה, ועוד מול הסופה ששמה "המדינה האיסלאמית", הם פשוט ניגפו.

אבל לכורדים יש כוח לוחם נוסף – ה-PKK. וכאן מדובר בעולם אחר. הגרילה החזקה ביותר בעולם, עם חיילים שוויתרו על חייהם האישיים לטובת המאבק על עצמאות כורדיסטאן. המחתרת הכורדית של ה-PKK שבסיסה בהרים המבודדים של צפון עיראק, במקום הגבוה ביותר במזרח התיכון, נאבקת מדי יום במדינות המדכאות את הכורדים, בעיקר בטורקיה, איראן וסוריה. היא פועלת בשטח אותן מדינות.

לפני שלוש שנים וחצי הגענו להרי קאנדיל בצפון עיראק כדי לתעד את אימוני המחתרת הכורדית ולראיין את העומד בראשה - מוראט קאראילן, שנכנס לתפקידו לאחר שהמנהיג האגדי של הארגון, עבדוללה אוצ'אלאן נלכד על ידי הטורקים, כנראה הודות לסיוע ישראלי בימי שיתוף הפעולה הצבאי בין ישראל וטורקיה.

ה-PKK הוא הגוף הצבאי היחיד בעולם שבו קיים שוויון מוחלט בין נשים וגברים. לא פוליטיקלי קורקט של מתן הזדמנות לנשים אלא שוויון אמיתי. טוטלי. בימי הקמת הארגון, על רקע ההוויה המזרח תיכונית המצ'ואיסטית, היו לא מעט חיילים כורדים שהתנגדו לשילוב נשים בכוח הלוחם. אותם גברים, אף על פי שהיו גיבורי מלחמה, הודחו מה-PKK לטובת הגשמת האידיאולוגיה החברתית הזו. כל אישה, כמו כל גבר, נושאת על גופה רימון יד ומוכנה לפוצץ עצמה ברגע שהקרב יהיה אבוד והאויב ינסה לקחת אותה בשבי.

לנוכחות הנשית ב-PKK יש משמעות מיוחדת בימים אלה, שכן יחידות מיוחדות של נשים לוחמות עצרו את התקדמות "המדינה האיסלאמית" בכמה חזיתות בסוריה, ובכך הסבו השפלה מיוחדת לארגון, שעל פי תפיסת עולמו האישה היא ייצור נחות שלא ראוי להראות את פניו בציבור.

כמו כל דבר במזרח התיכון, גם ה-PKK הוא גוף דינמי שעבר תהפוכות. בזכות הלחץ והלובי הטורקי בארה"ב, ובאיחוד האירופי עדיין מגדירים אותו כארגון טרור. בראשית דרכו, בשנת 1982 חייליו נטלו חלק במלחמה נגד ישראל. אלא שהזמנים זה מכבר השתנו, האינטרסים והבריתות התהפכו והמציאות החדשה והמאיימת של המזרח התיכון הופכת את הארגון לתקווה הגדולה במלחמה לעצירת ההתפשטות "המדינה האיסלאמית".

באותו ראיון שערכנו עם מנהיג ה-PKK, כשמעלינו חגים מל"טים של הצבא הטורקי מתוצרת ישראל, הוא תהה מדוע אנחנו מסייעים לממשלתו של רג'פ טייפ ארדואן, ממשלה שהיא בת-ברית של החמאס. הוא דיבר על ימי הזוהר של שיתוף הפעולה של הכורדים עם המוסד, ערך שוב את ההשוואה בין גורלם של הכורדים והיהודים בהיסטוריה וביקש שנבין שחלומם של הכורדים הוא ללכת בדרכם של היהודים שביססו לעצמם מדינה.

בשלושת הימים האחרונים, רבים מלוחמיו כבר עשו את הדרך מסוריה וטורקיה והגיעו לאזור הקרבות שבצפון עיראק. בהיתקלויות שהיו להם עד עכשיו עם הטרוריסטים, ידם של לוחמי ה-PKK היתה על העליונה, והם גם כבשו בחזרה שני כפרים.

ואגב, רוב חברי ה-PKK, כמו רוב הכורדים, הם מוסלמים סונים. ממש כמו אנשי "המדינה האיסלאמית" שמולם הם נלחמים. רק שבניגוד לחוקי האיסלאם (השריעה) ולפירוש הרצחני של "המדינה האיסלאמית", הכורדים הסונים הם הדבר שהכי מתקרב להגדרה של חילונים. אי של שפיות במזרח התיכון. היחידים שעליהם המערב יכול לסמוך בבואו לעשות עסקים. מכאן גם התגייסותו כעת של נשיא ארה"ב ברק אובמה לסייע במעט לאוכלוסייה הכורדית. השבוע, בצעד נדיר, הפציצו מטוסי קרב אמריקאים עמדות של לוחמי "המדינה האיסלאמית" שהתקרבו מרחק של 40 קילומטרים מארביל, בירת כורדיסטאן, שם חיים ופועלים אנשי עסקים ודיפלומטים אמריקנים.

הכורדים הם הכוח היחידי שיכול לעצור את התקדמות דאעש בעיראק, כי הכוח האחר במדינה המתפוררת - הצבא העיראקי - הוא לא יותר מבדיחה עצובה. גייסותיו של צבא עיראק מורכבים מחיילים שיעים וסונים שלא מפסיקים לריב ביניהם. כשאותם חיילים ראו את סרטי הווידאו של דאעש עם ההוצאות להורג ועריפת הראשים, סרטים שהופצו בכוונה כדי לזרוע אימה בקרב אויבי "המדינה האיסלאמית", החיילים העיראקים נבהלו, נטשו את העמדות, נטשו את אמצעי הלחימה המשוכללים שסיפק להם הצבא האמריקאי, נמלטו על נפשם והותירו לטרוריסטים את הנשק המשוכלל ביותר ברחבי סוריה ועיראק. הנשק שהאמריקאים חשבו שיבטיח את שלמותה ויציבותה של עיראק של אחרי סדאם חוסיין.

האבסורד הוא שהסימנים לעליבותו של אותו צבא עיראקי זעקו לשמיים כבר מהרגע הראשון. קטע שצילמתי בעיראק בדצמבר 2005 (ראו מטה), בזמן שיאו של תהליך גיבוש הצבא של עידן פוסט סדאם חוסיין, נראים קציני מארינס אמריקנים מלמדים את חיילי הצבא העיראקי החדש איך לירות ולהילחם. רוב החיילים היו עיראקים שיעים. העניין הוא שהמתורגמן שתירגם להם את ההוראות של המארינס היה עיראקי כורדי ששונא את השיעים ויודע שהם שונאים אותו. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה.

בצד ניתוח מאזן הכוחות בין הכורדים ל"מדינה האיסלאמית", מתחולל בשעות האלה משבר הומניטרי אמיתי בהרים של צפון עיראק. יותר מ-20 אלף כורדים עדיין מהלכים בהרים ובורחים ממה שהיה הבית, עדיין בלי לדעת בדיוק לאן. בינתיים העולם בעיקר מתבונן וסופק כפיים.


על רקע זה, כמאל שומני מבקש ממני להעביר כמה מילים לישראל: "האסון שלנו הוא גם הזדמנות למשהו חדש שיירקם בין ישראל והעם הכורדי, וזה הזמן עבור ישראל לעשות מעשה. ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר הצהיר שהוא תומך בעצמאות כורדיסטאן. אז בשעה הזו צריך לעבור מהצהרות למעשים. ישראל יכולה לפחות לשלוח סיוע הומניטרי ליותר מ-20 אלף פליטים כורדים שעדיין במנוסה מהתופת, אבל כבר ברור שאם יצליחו לשרוד בחיים הם יוותרו חסרי כל. זו קריאה גם לאחים שלנו, 200 אלף הכורדים היהודים שחיים בישראל: תחשבו עלינו. תעזרו לנו. תחשבו על כל מה שתוכלו לאסוף ולתרום עבור האנשים האלה שפעם חייתם לצדם כמו אחים".