בסך הכל, אבו מוסא הוא בחור נחמד למדי. הוא מרכיב משקפי שמש של ריי באן ונועל סניקרס של אדידס; למרות ההכחשות הנמרצות שלו, קשה להאמין לו כשהוא מתעקש שהוא אינו חש געגועים הביתה. כשהוא יורה בקלצ?ניקוב, הוא עושה זאת בעדינות, כמעט בחוסר-רצון וכמעט באותה הביישנות שבה הוא מאיים לפלוש לאיסטנבול, או להניף את דגל הכיבוש השחור על גג הבית הלבן. אבל כשאבו-מוסא מדבר על אללה, כולם שותקים. זה באמת נשמע משכנע.
אבו מוסא הוא דובר ?המדינה האיסלאמית? (דאעש) ברקה, בירת הח'ליפות המוסלמית החדשה של הארגון שמחולל שמות בסוריה ובעיראק ואחראי לזוועות ולמעשי ענישה מימי הביניים. רקה, שמספר תושביה אינו גדול מזה של פתח תקווה, עומדת במרכזו של סרט תיעודי שהפיקה Vice News, זרוע התחקירים והחדשות של המגזין האמריקני Vice (צפו בסרטונים בתחתית הכתבה).
הסרט מספק הצצה בלעדית וראשונה מסוגה לשלטון האיסלאמי החדש שקם מעבר לגבול. הוא מביט בנעשה ואינו שופט אותו. נוח להתייחס ליצור האימתני הזה בתור "ארגון" או תופעה חולפת. גם נוח לפחד מקבוצה מסתורית שעורפת את ראשי אויביה, מאשר מלהכיר בעובדה שכבר מדובר ביישות של ממש, שמוטטה את הגבול שבין סוריה לעיראק ומתפרשת על פני שטח עצום.
הסרט מסייע - עד כמה שניתן - להבין שכבר לא מדובר בארגון מורדים מסתורי, אלא שיש גם פנים מאחורי אלה שעד כה מותגו כמפלצות אנונימיות. הכתב, מדיין דירייה מרשת אל-ג?זירה, זכה להיכנס לרקה בחודש שעבר, ושהה בה כעשרה ימים.
במסעו תחת עינו הפקוחה של הדובר אבו מוסא, הוא תיעד עיר שכולה נתונה למרותם של אנשי ?המדינה האיסלאמית": זו עיר מודל, המשקפת את חזון הח'ליפות המודרנית: אנשיה שולטים במשטרה, במערכת המסחר ובמערכת המשפט. אחרי שבזזו את כל הבנקים, הם מחלקים את הכסף לפי מצוות ה?זכאת? (צדקה). יש להם סיירות המגייסות ילדים למחנות אימונים או לקייטנות, והם מפעילים בתי כלא שאליהם מושלכים עבריינים שלא צייתו לחוקי השריעה.
באחת הנקודות המרתקות ביותר בסרט אנו נחשפים ל?חיזבה?, ?סיירת הצניעות? של שליטי העיר. מפקד המשמרת, אבו-עובידה, מסתמן כאחד האנשים הפופולריים ביותר ברקה; אולי זה בגלל שהחיוך הגדול והצ?אפחות שהוא מחלק, עלולות להתחלף בכל רגע בעונש מאסר ובהצלפות. בבית הכלא, האסירים מספרים למצלמה על נסיבות מעצרם: מכירת אלכוהול או שימוש בסמים למשל. הם נשבעים כי איש לא הלשין עליהם, הם נתפסו על חם. כעת הם מאמינים אדוקים באללה ורק ממתינים לרגע שבו נוכל להישבע אמונים ל"מדינה האיסלאמית".
לצפייה בסרט:
הפחד הוא הכוח המניע של הסרט, שלא הייתה דרך להפיקו לולא הסכמת אנשי ?המדינה האיסלאמית?. אך מעניין יותר להבחין עד כמה העיר רקה מתפקדת, לפחות על פני השטח, תחת ניהולם של אותן מפלצות מאיימות וכורתות-ראשים. המחקר האקדמי והדיווחים בתקשורת מרבים לספר על אכזריותם של אנשי הארגון, ועל הסכנה שבעצם קיומם. התפיסה הרווחת היא שמדובר בנחיל חולף, שלא ישרוד זמן רב. לסרט יש תפקיד חשוב בהצגת החלק האזרחי והאמיתי של החיים תחת שלטון ?המדינה האיסלאמית?: הוא מראה כי העיר דווקא משגשגת, יחסית ועד כמה שניתן, תחת שלטון הח'ליפות, שאפילו מצליח להרחיק ממנה את דיוויזיה 17 של הצבא הסורי ומאפשרת לכלכלתה להשתקם.
?המדינה האיסלאמית?, כך מתברר, גם עורכת ערבי גיבוש, שמטרתם לגייס את הילדים אל שורות הלוחמים באמצעות הומור ומופעים: שם לא יוצגו הראשים הכרותים שעלולים להבעית לוחם פוטנציאלי. גבר מבוגר אוחז ברובה מספר לקהל כי חי 25 שנים באירופה, עד שהבין כי הוא שייך ל?ארצות המוסלמיות?. על הדרך, כשנטש את ביתו, הוא גם זכה להיפטר מאשתו המעיקה. הקהל פורץ בצחוק. לפני התפילה ההמונית, לבימה מובאים גמד וענק; הילדים יוצאים מגדרם, קרקס, תפילה. מתפזרים.
אזרח אוסטרלי המתגורר ברקה, ולוחם בשורות ?המדינה האיסלאמית?, תיעד לאחרונה את בנו אוחז ראש כרות של חייל סורי. התצלום זעזע את העולם. באופן מקרי, גם בסרט מופיע לוחם זר שהתגייס לשורות הארגון בעיר רקה. עבורו, אולי בירת ?המדינה האיסלאמית? היא רק עוד תחנה במסע האינסופי, במקום יעד, התאבדותי. עבדוללה הבלגי שמו, והוא נהג ?רכב המטיפים?, הסיירת לחלוקת עלוני דת.
עבדוללה הבלגי מנסה לשכנע את בנו הקטן לדקלם בפני המצלמה סיסמאות על כיבוש אירופה, על הרג כופרים; הילד מתחמק, ומסכים בקוש לומר כמה מלים. כשהאב עצמו מזדקף כדי לנאום ולהלל את מטרות מלחמת הג'יהאד, הוא פורץ בבכי. אחר כך הם רוחצים בנהר.