במשך שלושה שבועות נלחם סרן מ' ברצועת עזה במסגרת מבצע "צוק איתן", מבלי שידע שקליע חדר לרגלו בלילה הראשון של הלחימה. רק לאחר שפסקה האש הוא התפנה לבית החולים, ושם גילה להפתעתו את מקור הכאבים ברגלו. "הצוות הרפואי היה בשוק שככה חייתי שלושה שבועות", הוא סיפר ומבהיר: "גם אם הייתי יודע, לא הייתי מתפנה. האחריות שהייתה על כתפיי הייתה גדולה מדי".
מ', סטודנט בן 26 מירושלים, השתחרר לפני שנתיים מצה"ל בדרגת סרן. עם תחילתו של המבצע הצבאי הוא גויס למילואים בצו מיוחד וצו?ות ליחידת צנחנים. ב-17 ביולי, בלילה שבין חמישי לשישי, קיבלו כוחות צה"ל פקודה להיכנס לרצועה והכוח של מ' החל להתקדם לפאתי חאן יונס. "האזור היה 'חם', היה ירי מקלעים ובמקביל טנקים של צה"ל ירו לכיוון ההפוך", הוא נזכר.
הפיצוצים סביבו נמשכו ללא הפסקה. "פתאום הרגשתי כאב חד וחזק ברגל", שחזר. "הייתי במצב כריעה על הקרקע ולא ידעתי מה קרה לי. חשבתי שאולי נפצעתי מאבן על הארץ, או אולי חדר לי רסיס. ניגשו אליי כמה חבר'ה, הרמנו את המכנסיים וראינו חור מדמם. אני חשבתי שמדובר בכדור, אבל הפכתי את הרגל ולא היה שם פצע יציאה. חבשו אותי, וכשקמתי הרגשתי כאב ברגל וסחרחורת, אבל אחרי שהורדתי חלק מהמשקל שנשאתי הצלחתי ללכת בצליעה, אז המשכתי להילחם".
עוד בוואלה! חדשות:
"המתווה המצרי: הסגר יוסר חלקית, הרצועה לא תפורז"
"גולדסטון 2": "ישראל ביצעה בעבר פשעים נגד האנושות"
בריטניה: אם העימות יימשך, נשעה ייצוא נשק לישראל
התגובה הראשונית? פרצתי בצחוק
הימים חלפו והכאבים החלו לשכוך בהדרגה. "החלפתי תחבושות וחיטאתי את הפצע בכל הזדמנות שהייתה לי", המשיך הקצין וסיפר. "בימים הראשונים הכאבים היו די חזקים, אבל אלה היו ימי לחימה אינטנסיבית, אז אתה לא חושב, בטח לא חושב על הכאבים". את המשפחה הוא לא שיתף בפציעה, אך חבריו הביעו דאגה ממצבו. "אפילו לא חשבתי להתפנות", הוא אמר בנחרצות, והסביר: "אתה לא מקבל החלטה לא להתפנות סתם. יש לי המון אחריות על הכתפיים. טעות בספרה בנ"צ במהלך הלחימה ואני לא מגזים יכולה להרוג פלוגה שלמה. אלה דברים שקרו".
ביום שלישי שעבר הכריזו הצדדים על הפסקת אש של 72 שעות. רק אז החליט סרן מ' שזהו הזמן להתפנות לבית החולים. "נסעתי לסורוקה עם מלווה, שם שלחו אותי לצילום רנטגן. כשהצוות הרפואי ראה את התצלום, הם היו בשוק ושאלו, 'כמה זמן אתה עם הדבר הזה ברגל? בוא תראה, יש לך קליע'. התגובה הראשונית שלי הייתה שפשוט פרצתי בצחוק. שלושה שבועות אני מסתובב עם קליע בתוך הרגל ואפילו לא ידעתי".
בבית החולים סורוקה לא הוציאו למ' את הקליע, אלא הפנו אותו לעבור את הניתוח קרוב לביתו. מ' פנה לבית החולים שערי צדק בבירה, אך שם לא נקבע לו תור לניתוח. הכאבים ברגלו של מ' התגברו, ולבסוף הוא פנה לבית החולים הדסה בעיר, שם נותח שלשום (שני) ונפרד סוף-סוף מהקליע.
ד"ר עופר מרין, מנהל מערך הטראומה בשערי צדק, הסביר מדוע הקליע לא הוצא כבר שם: "מקובל כיום על אנשי טראומה שקליע שנמצא בגוף ואינו גורם לשום מצוקה, אין צורך להוציאו". לדבריו, "כבר יותר מעשור הגישה לטיפול בקליעים היא שמרנית. המקובל הוא שמנתחים רק באינדיקציות מאד מסוימות. הגישה הזאת נובעת מניסיון ארוך שנים, גם בישראל. בעבר היו מנתחים בכל מקרה, ובמקרים מסוימים הניתוח עצמו למעשה גורם טראומה ונזק. מסתבר שקליע יכול 'לשבת' בתוך גוף האדם 120 שנה בלי נזק. מוציאים קליעים אם הוא יושב על עצב וגורם לכאבים, או כשהקליע נמצא במפרק, או כשהוא תת-עורי וניתן למישוש. יש רשימה מאד ברורה של אינדיקציות להוצאת קליע".
באשר למקרה של מ', ד"ר מרין אמר כי הקצין נבדק אצל רופא בכיר, "שהתרשם שאין אינדיקציה להוצאת הקליע והמליץ לו לבוא שוב לביקורת בעוד שבוע. יכול להיות שבהדסה הפעילו שיקול דעת שונה. אנחנו, אנשי תחום הרפואה, תמיד מחפשים את טובת הפצוע".
מ' עצמו לא התייחס לעניין ברצינות יתרה. "מובן שלקחתי את הקליע הביתה", הוא סיפר. "בדקתי באינטרנט באיזה כלי נשק מדובר ומצאתי שני קליעים דומים מאוד, אחד שמשמש את כוחות צה"ל ואחר שמשמש את הקלצ'ניקוב, שמתאים לחמאס. כך שאני לא יודע אם מדובר בירי של האויב או בירי דו-צדדי". הוא הבהיר כי מבחינתו העניין לא מצריך בדיקה: "זה לא שכרתו לי את הרגל. בלחימה הזאת יש פציעות נוראיות ופגיעות לא פשוטות, שלא לדבר על ההרוגים". הוא סיכם: "יצאתי מאוד בזול. היה פה המון מזל. עוד קצת הצידה וזה היה פוגע לי בראש. במלחמה יש הרבה אלמנט של מזל".
לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com