הקרב הבא של הפצועים: "שיקום - רצף ניצחונות קטנים"

"תהליך שיקום הוא לא ניצחון, אלא רצף של המון ניצחונות קטנים", אומר ד"ר יצחק (צאקי) זיו-נר, מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי בבית החולים שיבא בתל השומר. מסביבו המולה. זהו בוקר יום ראשון וחלק מהפצועים יצאו הביתה לחופשת שבת, וכעת שבים לבית החולים. מחלקת השיקום עמוסה, ובשל כך הועברו פצועים גם למחלקות אחרות בבניין האשפוז. 36 חיילים שנפצעו במהלך המלחמה בדרום הגיעו לשם, והצטרפו לנפגעי תאונות דרכים, תאונות עבודה, אירועים מוחיים - והרשימה עוד ארוכה. בחוץ עדיין מתלבטים אם המערכה הצבאית תמה, ותוהים מתי תגיע הבאה, אבל בפנים, במחלקת השיקום, הקרב נמצא רק בתחילתו.

האופטימיות של ד"ר זיו-נר אינה מתיישבת עם המראות הקשים. "שיקום הוא תפיסת עולם", הוא מסביר, "שתכליתה להביא אדם למירב התפקוד והעצמאות שלו, רצוי דומה ככל הניתן למה שהיה קודם. במאמר מוסגר אגיד שיש כאלה שמגיעים ליותר ממה שהיו קודם. בסינית יש משפט שאומר 'אסון הוא גם הזדמנות'. יש כאלה שמגלים גם יכולות חדשות". לדבריו, "את השיקום אי אפשר לאמוד בזמן. יש כאלה שנשארים כאן שבועיים, יש כאלה שנה ויש שממשיכים לבוא לכאן כל החיים".

מלחמה בדרום - סיקור מיוחד:
הפסקת אש בת 72 שעות נכנסה לתוקף בחצות
קלינטון: "התגובות נגד ישראל נובעות מאנטישמיות"
דיווח: חמאס השיג מיליוני דולרים לתשלום משכורות לפקידיו

כשדוקטור זיו-נר אומר "כל החיים", הוא מתכוון לכך שבמחלקה מטופלים עדיין פצועים ממלחמת העצמאות. הוא מנהל את המחלקה מזה 20 שנה. במהלך הריאיון מגיע נוח הרץ, טייס שנפצע במלחמת יום הכיפורים ורגלו נקטעה. הוא בא לבקר את הפצועים החדשים ולעודד את רוחם. "חטפתי טיל בדמשק. אותי החזירו, את הרגל עדיין מחפשים", הוא אומר וצוחק מכל הלב. שלושה חודשים הוא שהה במחלקה, אך עד היום קשור אליה בעבותות. "זה הבית השני שלנו", הוא אומר.

ויש לו גם טיפים למשתקמים הטריים. "קודם כל, סבלנות, סבלנות. סבלנות", הוא מדגיש. "באורתופדיה עושים נפלאות, אבל צריך סבלנות. את רגעי השבירה עוברים עם האמונה והידיעה שאתה שייך לנצח ישראל. אני מבקר את הקטועים ומראה להם את הפרוטזה, מראה להם שאני שמח וטוב לב, שיש לי משפחה וילדים והכול טוב".

עוד הרץ מדבר, ופתאום נכנס למקום הזמר ברי סחרוף, עם גיטרה תלויה על גבו. אחד מהפצועים ביקש לראות הופעה של הזמר האהוב עליו. סחרוף יוצא עם כמה חיילים למרפסת המחלקה ומעניק הופעה פרטית. מכל עבר ניתן לחוש כי אלה ימים של אחרי מלחמה. את החיילים ניתן לזהות מיד, כולם צעירים מאד. רובם לובשים חולצה של יחידתם, ומסביבם עשרות ציורים של ילדים, שאותם שהקדישו "לחייל הגיבור". לצדם נמצאים בני משפחה, חברים ובנות זוג מודאגים.

בלב כולם יש גם תחושה אחרת, של שמחה. התרוממות רוח מכך שיקיריהם "רק" נפצעו. "אני מרגיש כל הזמן טעם מתוק בפה", אומר שמעון גנון, אביו של גל, שנפצע בשבוע הראשון ללחימה מטיל שפגע בבית בבית חאנון שבצפון רצועת עזה. גל סובל מרסיסים שחדרו לפניו ולראשו, וידו השמאלית ספגה פגיעה קשה. הוא עבר כבר ארבעה ניתוחים, ואתמול הוא שב למחלקת השיקום.

הרופאים לא יודעים עדיין לומר לבני המשפחה כמה ארוך יהיה הליך השיקום לו יזדקק גל. אביו שמעון, נהג משאית, הפסיק בינתיים לעבוד ומבלה את כל זמנו לצדו. השיקום הוא תהליך ארוך ומורכב גם עבור בני המשפחה. ובכל זאת, האב מעודד. "אי אפשר לדעת כמה זמן זה ייקח. מדברים על חצי שנה. אבל לא נורא, יהיה לו זמן עכשיו לנהל את אתר האינטרנט שלו. אנחנו שמחים שאנחנו פה. המרחק בין דפיקה בדלת של קצין העיר לבין שיחת טלפון היה כחוט השערה".

דבר אחד שמשותף לכל ההורים במחלקה, זהו מצבם הנפשי של בניהם. "הוא לא ישן ומזה אנחנו חוששים", אומר אב אחד על בנו. "נותנים לו זריקות כדי שיישן, ובכל זאת יש לו סיוטים בלילה וגם במהלך היום הוא חווה פלאשבקים מהקרב". לאנשי השיקום כבר ברור היום ששיקום נפשי הולך יד ביד עם תהליך ההחלמה הפיזי. "שיקום הוא עבודת צוות רב-מקצועי", מסביר ד"ר בן-נר. "רופאים, אחיות, רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים - זה משולב".

לדבריו, "יש כאלה שיש להם פגיעה פיזית קטנה, אבל פציעה נפשית קשה - גם אם נהרגו לידם חברים וגם אם הכלב מיחידת עוקץ נהרג. האבל הוא בדיוק כמו על חבר לקרב. השיקום הנפשי אינו פחות בערכו ביחס לשיקום הפיזי. היום אנחנו מאד מודעים לזה ומתייחסים לכך מהרגע הראשון. לכן, לכל פצוע שמגיע לכאן מוצמד פסיכולוג. יש כאלה שמתנגדים בהתחלה, אבל כולם צריכים ליווי לעבד את הדברים האלה".

מי שמכירה היטב את הפן הזה של השיקום היא פרופ' דנה מרגלית, פסיכולוגית אחראית במחלקת השיקום. היא עובדת במחלקה משנת 1975, עוד מהתקופה שבה את החדרים אכלסו פצועי מלחמת יום הכיפורים, וראתה לא מעט פצועי מלחמות וגם כיצד עם השנים עולה המודעות לקושי הנפשי שחווים מי שחזרו משדה הקרב. "היו אז שיטות טיפול שגויות", היא משחזרת. "העיקרון היה אז שעל הפצוע לשחזר כמה שיותר מהר את הטראומה. היום אנחנו מבינים שזה צריך להיעשות באופן הדרגתי, לאט לאט".

על פי פרופ' מרגלית, "קודם כל צריך לנרמל את המצב. להדגיש בפני האדם שהוא נמצא במקום בטוח, שבו כמעט ואין סיכוי שיקרה לו משהו רע. בטראומה יש אובדן שליטה וצריך להחזיר את השליטה. אין לנו שליטה על מה שקורה בחוץ, אבל על התגובה שלנו דווקא כן יש". "ישנה גם תחושת אשמה", היא מדגישה. "אני ניצלתי - וחבריי לא. צריך להסביר לו שמה שהוא עשה היה נכון. עובדה שהוא הציל את עצמו ובחלק מהמקרים גם אחרים. המסר החשוב ביותר הוא נורמליות. טראומה היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. ב-80 אחוז מהמקרים האדם חוזר לקדמותו. יש כאלה שחוששים שישכחו מה שקרה. אני משווה את זה לפצע מול צלקת - המטרה היא שהפצע הנפשי יהפוך לצלקת. עדיין שם, אבל לא כואב".

הפצועים הקשים יותר של מבצע צוק איתן טרם הגיעו למחלקות השיקום. הם עדיין מאושפזים בבתי החולים השונים ויתחילו בשיקום רק לאחר שמצבם ישתפר. כשיגיע הזמן, הם יפוזרו בין השיקום האורתופדי, הנשימתי, הנוירולוגי ושיקום נפגעי הראש. ביקור במחלקת השיקום בתל השומר מזכיר שאת תוצאות המלחמה לא ניתן לאמוד רק בפן הצבאי או המדיני.

"איך זה להקיף את עצמך כל החיים בנכויות ובסיפורים קשים?", אני שואלת את ד"ר זיו-נר, מנסה לסדוק את האופטימיות. "בשלב מסוים אני כבר לא רואה את הנכויות, אלא את האדם שמאחורי זה", הוא אומר. "אני חושב שתחום השיקום הוא מאד מתגמל. זאת שאלה של אופי. יש רופאים שאוהבים לראות את התוצאה בצילום רנטגן מידית, אבל שיקום זה כמו מרק טוב. מבשלים על אש קטנה להרבה זמן.

"פעם תוחלת החיים של פצועים הייתה קצרה. היום, עם השיקום המודרני, איכות החיים עולה. הטכנולוגיה והקידמה נותנים הרבה אפשרויות של פיצוי במקרים של פציעה. המקצוע דינמי, מתפתח. בקצה שלנו, הרופאים, אנחנו מגדירים צרכים לתעשייה ולמדע ומקבלים דברים שמסייעים לשפר את איכות חייהם של נכים. אני רואה אותם שנים קדימה. הם שומרים על קשר, מזמינים אותנו לשמחות שלהם. לצערי במציאות של מדינת ישראל זוכרים אותם לפי מלחמות. אני רק מקווה שהרשימה לא תתארך".

לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com