"עשו לי סיכול ממוקד", התלונן אמש בנימין פואד בן-אליעזר במכתבו לעיתונאים, אחרי שהחליט (בצדק) לפרוש מהמרוץ לנשיאות. "עשו לי סיכול ממוקד", התאונן גם סילבן שלום, אחרי שעובדת לשעבר שלו התלוננה כי הזמין אותה לחדרו במלון וביקש ממנה לבצע בו אקטים מיניים, ואחרי ששתי כפיפות נוספות הגיעו למשטרה, אך סירבו להתלונן. המועמד מאיר שטרית קבל על המקום הנמוך שאליו הידרדר המרוץ לנשיאות, אחרי שהתברר שהוא ורעייתו שילמו רבע מיליון שקלים פיצויים לעוזרת בית, במה שנראה כמעין דמי שתיקה. הוא חזר על קובלנתו זו גם השבוע, אחרי שנחשף החשד נגד בן-אליעזר. איציק שמולי, תומכו המוביל של פואד במרוץ לנשיאות הביע סלידה מההתפתחויות וקרא לשקול את החרמת ההצבעה לנשיאות במחאה על "ההליך העקום". זהבה גלאון, עוד לוחמת צדק שמשום מה התייצבה ליד אביר ההון-שלטון פואד, קראה לשים "סוף לפארסה".
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
כך, בזה אחר זה יצאו כולם מהחורים בשבועות האחרונים בכדי להתלונן על כמה רע הדברים "נראים": הם קבלו על הטון של המרוץ, מחו נגד אופיו המטונף, ונפנפו ידיים במחאה על הז'רגון, הסגנון והבון-טון של הקרב על המשרה הרמה בישראל. דליה איציק, מועמדת אחרת עם שורה של תהיות סביב התנהלותה הציבורית (חיבור למיליארדרים, סוויטות פאר בפריז כשרה, שיפוץ מופרז לדירתה כיו"ר הכנסת), שסיכוייה למרבה האירוניה גברו עכשיו, סיכמה אתמול בצקצוק: "לא כך ייחלנו שייראה המרוץ".
אכן, לא כך. אבל לא בגלל הסיכולים הממוקדים או החשיפות המבהילות בתכיפותן אודות קופות השרצים שמחזיקים המועמדים למוסד הרם. לא כך ייחלנו כי קיווינו בסתר לבנו שאולי יש שם בחוץ קצת יותר מועמדים ראויים, עם רקורד נקי והיסטוריה נטולת דירות ביפו בהלוואה ממיליונרים, חיבורים עקומים ומסועפים להון ושלטון, חזירות נהנתנית, ניצול מעמד, הסכמים בלתי ניתנים להסברה עם עוזרות בית או מגעים אסורים עם עובדות כפופות.
ניסיונות נואשים להסתיר את האמת
לא, לא "ההליך" רקוב. לא "המרוץ" הגיע למקום נמוך. לא "הסיכול" הוא הבעיה. אין להאשים את האמת המבקשת לצאת אל האור דווקא בתקופה כזאת ולהביש את המועמדים הבלתי ראויים. לא האמת היא הבעיה ולא החשיפה או הסגנון מביישים את המועמדים ואת כולנו. מה שמבייש הם המועמדים עצמם: רמתם הנמוכה, היעדר הבושה שלהם, וניסיונותיהם המגוחכים להסתיר את האמת מציבור הבוחרים.
פואד פרש מהמרוץ לנשיאות - כל הכתבות
אם בנימין בן-אליעזר לא היה מקבל הלוואה מאיש העסקים אברהם נניקשווילי (או לחילופין, היה מצהיר עליה כחוק), לא היה ניתן לשלוף אותו כנגדו. אם לא היה חובב הימורים לכאורה, כפי שחשף אלדד יניב וכפי שהדהד תחקיר של "עובדה", אזי היה יכול לצעוד בבטחה מבלי לחשוש שמישהו שם לו רגל. אפשר לנפנף ב"סודות אפלים" רק נגד אדם המחזיק בסודות כאלה. אם למאיר שיטרית היה הסבר הגיוני מדוע הוא ורעייתו דחפו לעוזרת הבית סכום עתק של רבע מיליון שקלים (בחישוב מהיר מדובר בפיצוי עבור משהו כמו מאה שנות עבודה) כדי לשמור את מערכת היחסים בינה לבין השטריתים בסוד הוא היה שולף אותו, ואז לא ניתן היה לבצע בו שום סיכול, ממוקד או מפוזר. וסילבן שלום לא היה צריך להסתמך על חוק ההתיישנות (או על דברי הסנגוריה הנמלצים של רעייתו ובנו החורג) אם לא היה בשר מיושן שעומד וממתין לו מחוץ למקרר.
ה"סיכול הממוקד" שעליו מתלוננים המועמדים (והח"כים המתעקשים לתמוך בהם, למרות כל נורות האזהרה) הוא בסך הכול "חיפוי ממוקד" של האמת, "בידוי ממוקד" של הראיות, ו"סיכון ממוקד" שהם לוקחים, בנפש חפצה, בכדי לשמר את ה"סיכוי הממוקד" שלהם להגיע למשכן הנשיא על גבם של 120 ח"כים שבוחרים לאטום שוב עיניים ואוזניים, בדרך לעוד זיהום ממוקד של בית הנשיא.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד