דודו ונילי איציק, בני זוג בשנות ה-40 לחייהם, נולדו בחיק הצד השמאלי של המפה הפוליטית, אך החיפוש אחרי תשובות הוביל אותם ללב לבו של מפעל ההתנחלויות - באיתמר שבשומרון. השניים עשו את השינוי התודעתי פחות או יותר באותה התקופה, והגיעו למקום ביתם החדש כל אחד בנפרד. שם הכירו, התחתנו והקימו משפחה עם שישה ילדים. בשיחה עם וואלה! חדשות מסביר דודו את השינויים בחייו, לעומת נילי שמעדיפה לא להרחיב על הדרך הארוכה שעברה עליה.
דודו, מורה דרך ואיש חינוך אלטרנטיבי, הוא לא מתנחל טיפוסי. הוא מאוד ביקורתי, מביע עמדות שלא תמיד מתיישבות עם האידיאולוגיה המרכזית של ציבור המתנחלים; לצד ביקורת כלפי הציבור ממנו יצא, הוא מביע את דעתו גם על הזרם הפוליטי אליו הוא משתייך היום. החולשה הגדולה של רבים מבני דורו, הוא אומר בנקודה הכפרית של בני הזוג בגבעות איתמר, בה משק חי עם צאן, סוסים וגידולים חקלאיים, היא שהם לא רוצים חיים מסובכים, אלא שהכול יהיה פשוט ונוח.
הוא נולד וגדל בכפר בן שמן לניצולי שואה. "בתקופתנו נהגו להתייחס לילדים עם 'בעיות' כילדים עם פוטנציאל, כך קראו לילדים מסוגי. כשאמרו את זה ידעת שהמורים בעצם לא יודעים מה לעשות איתנו. המקום היחיד שבו הייתי אקטיבי היה במשק אצל אבי בכפר - שם פעלתי, יזמתי והרגשתי למעשה שאני חי", אומר דודו. תובנה זו תשפיע עליו בהמשך בצורה משמעותית, ותוביל אותו לדרכו החינוכית הבלתי שגרתית.
עוד כותרות בוואלה! חדשות:
הלוחם שירה במחבל בתפוח הרג מחבל באותו הצומת בעבר
לשון מאזניים: החרדים יכריעו את המרוץ לנשיאות?
הסבתא החשודה בחטיפת נכדיה אותרה עמם בטבריה
את רוב השכלתו רכש בעצמו ולא בבית ספר. לדבריו, גם סיפור חייהם של הוריו תרם לכך. "פעם אחת אבי שלח אותי למזבלה בכפר ומצאתי שם הרבה ספרים שמישהו זרק, ספרים בידיעת הארץ, ארכיאולוגיה ואנטומיה", הוא מספר. "לא נעים להגיד, אבל רוב השכלתי הייתה בשירותים, שם קראתי המון. למזלי, הוריי לא היו כל כך פדגוגיים, הם היו ניצולי שואה שכל מה שעמד לנגד עיניהם זו הישרדות. מבחינה רגשית היה לי חוסר, אבל מבחינה אישית הייתי עצמאי מאוד מגיל צעיר ויכולתי לעשות כל מה שאני רוצה". למשפחה, הוא מוסיף, לא הייתה כלל זיקה לדת. כל שידע בנושא הוא ש"אלוהים מת באושוויץ", כפי שלימדו אותו הוריו.
בכיתה ח' הוא החליט לסיים עם הלימודים ועבר ללמוד בישיבת חב"ד. לאחר שנתיים במקום הגיע למסקנה ש"אין אלוהים". לאחר מכן הוא החל להתנדב בכמה ארגונים. פעילותו הובילה אותו, בין היתר, לטעת עצים עם פלסטינים ביום הנכבה באזור יהודה ושומרון, לא רחוק מהמקום בו הוא בחר כמה שנים לאחר מכן לקבוע את ביתו.
"הוריי לא התעסקו בנושאים פוליטיים, אבל הסביבה שלי הייתה שמאלנית. כולם דיברו על רעיונות סוציאליסטיים יפים, אבל במעשים - כלום. יכולנו לדבר על זכויות אדם ומיד לאחר מכן לצחוק על זרים וערבים, וזה הפריע לי", נזכר דודו. "חיפשתי סוג של צדק חברתי, דבר שלא ראיתי במושב. רציתי לפגוש אנשים והגעתי למסקנה שאין דבר כזה אובייקטיבי, הכל סובייקטיבי. במשך הזמן גיליתי שכשאתה מדבר עם אנשים אתה מגלה הרבה דברים טובים ואת הטוב באנשים. ערב אחד הגעתי לרחלים (התנחלות מזרחית לאריאל ש"ב) ופגשתי חבר'ה צעירים שמדברים על ערכים ואמונות, ולא הכרתי שיח כזה מהמקום שממנו הגעתי". באותו זמן הוא למד במכון מאיר בירושלים, ישיבה לחוזרים בתשובה של הציבור הדתי-לאומי, ומשם הגיע לאיתמר. "רק שם חבשתי לראשונה את הכיפה", הוא אומר.
מתנחל שמתגעגע לשולמית אלוני ויוסי שריד
אנחנו יושבים באחד הצימרים שלו שמבחוץ נראה יותר כמו אוהל. בשטח שלו יש דיר ואורווה עם סוסים וחמור. מסביב יש כל מיני פרויקטים של חקלאות שתלמידי ישיבת חיצים ביישוב, שבין השאר לומדים אצלו, מפתחים במקום. למרות שהוא מחובר למקום, לא הכל היה ברור לו בהתחלה. "רב היישוב קלט אותי כשהגעתי לכאן ונתן לי שני תפקידים: סייר לילה ורכז הנוער של היישוב. לא הבנתי איך נותנים את שני התפקידים החשובים האלה למישהו שהם לא מכירים. מאוחר יותר התברר לי שפשוט היה חוסר בכוח אדם בדיוק באותו הזמן, ומיד הטילו את התפקידים האלה עליי", אומר דודו.
זמן קצר לאחר מכן הוא הכיר את נילי, והשניים התחתנו. "בתחילה היא לא רצתה לגור ביישוב, היא הרגישה שאיתמר לא בקונצנזוס הישראלי. לאחר מכן הגענו לפשרה שנגור במקום כמה חודשים, אבל לקראת תום המועד שנקבע היא כבר לא הייתה מוכנה לעזוב", מספר דודו.
בני הזוג השתלבו בנוף המקומי. לא הרבה אחרי הגעתם, פוגש דודו את מי שיהיה לעתיד חבר נפש שיסייע לו רבות. "בעקבות העבודה שלי פגשתי את יוסף טיוטו. היו לנו הרבה שיחות והוא עזר לי לעבור תהליכים לא פשוטים. יחד הגינו פרויקט בו אני עובד עם בני נוער מהישיבה ביישוב", אומר דודו.
תוך כדי הקמת הפרויקט, לפני 14 שנה, טויטו נרצח בעת שניסה להיכנס כמפקד כיתת הכוננות של היישוב לביתם של בני משפחה שמחבל טבח בהם. "היה לי משבר מאוד גדול ולקח לי הרבה זמן לצאת מזה, אבל המשכתי בדרכו והחווה נקראת על שמו", מספר דודו.
אבל חרף הטרגדיה האישית והעובדה שהוא מתגורר בהתנחלות, דעתו הפוליטית לא השתנתה. לדבריו, "הגעתי להבנות כאלה ואחרות לגבי אמונה באלוהים, דברים שלא פגשתי כשהייתי ילד, אבל אני עדיין סוציאליסט. את הערכים של השמאל בסופו של דבר מצאתי בתורה, אבל גם פה יש לי מאבקים ודברים לא פשוטים".
עם זאת, יש לו לא מעט ביקורת על צור מחצבתו. "השמאל היום הוא ימין פאשיסטי; הוא לא רוצה פה ערבים. כמה אנשים היום לוקחים אחריות חברתית כמו שולמית אלוני? היא מהאויבים שלי מבחינה רעיונית, אבל באמת היה אכפת לה", אומר דודו. "הלוואי שהיו עוד כמה אלפים כמוה. מפלגת מרצ, שבתקופתי הייתה מפלגת רצ, הייתה מפלגה טובה. יוסי שריד, למשל. איפה ההנהגה היום? אנחנו מדינה בה המפלגות הסוציאליסטיות נתמכות על ידי מצביעים קפיטליסטים עשירים - ולמפלגות הקפיטליסטיות מצביעים דווקא מעיירות פיתוח. הכל הפוך".
השמאל בעצם שונא ערבים
"כולם דתיים וכל אחד עם הדת והאלוהים שלו. למשל דת השלום. פעם שלום נקרא כאשר שני אנשים חיו ביחד. היום השמאל לא רוצה לחיות עם ערבים, הם רוצים להפריד בין הצדדים. וזה עוד עם התירוץ ההזוי של הימין בשנות השבעים - דמוגרפיה. הרצון שלא יהיו פה ערבים לא מסתדר עם שאיפות השלום, בטח אם אתה חושב שכל האנשים בעולם שווים. אני לא רוצה ערבים מחוץ לגבול. זה נשמע כמו מה שאמרו על ההורים שלי באירופה", תוקף דודו.
אחד הדברים החשובים בעיניו הוא הדאגה לזכויות הפרט. "שאלתי חברה טובה מבן שמן, שירדה בסופו של דבר מהארץ, למה היא לא יוצאת להפגין כדי שנחזור לעזה. אמרתי לה: 'את יודעת מה קורה לפרט בעזה, הרי דיברנו כל כך הרבה על הפרט, אמרנו שכולם שווים - ושם רומסים את הזכויות שלהם''",ממשיך דודו. לדבריו, הכיבוש לא משחית, אבל לעתים ההתנהלות של הכובש לא הגיונית. "בכפר עוורתא לידנו יצאו רוצחי משפחת פוגל. במקום שהצבא יטפל במשפחות שלהם, המדינה הטילה סגר על 100 אלף איש והם עומדים במחסומים. זה לא הגיוני. אין פה מחשבה צעד אחד קדימה. אני לא יודע מי אשם בזה - בין אם זה הצבא, המדינה או בתי המשפט - אבל ככה לא צריך להתנהל. דוגמה נוספת היא ההתנהלות של המדינה כלפי חיילי צד"ל. מדובר באנשים שנלחמו בשבילנו, ובסופו של דבר הפסקנו לספק להם נשק וסגרו להם את הגבולות. איך אפשר להתייחס ככה לאנשים שמתו ונלחמו עבורנו?", תוהה דודו.
בהפגנה למען חיילי צד"ל היו דווקא כיפות סרוגות, הוא אומר, ובאופן כללי דווקא הציבור הדתי-לאומי יותר קשוב לנושא. לדבריו, "הציבור הדתי הוא כן שמאל והוא כן סוציאליסטי, אבל הוא צריך לעשות חשבון נפש לגבי הערכים שלו בנושאים שונים, למשל בנוגע לזרים ולגיור".
בל נטעה: לא מדובר במתנחל שמצביע למרצ. הוא נגד נסיגה מהשטחים, אבל מסיבות לא אופייניות למתנחל. "ברור לי שנסיגה מיהודה ושומרון יכולה להיות אך ורק מתוך הסתאבות חברתית. בימים אלה, להחליט שנותנים לערבים מדינה זו רשעות, כי הם יהרגו אחד את השני", הוא אומר ומוסיף, "בימין הדתי לא אמרו אמת. הם טענו שאסור למסור חלקים מבקעת הירדן כי זו רצועת הביטחון היום; הם אומרים שאסור לתת את יהודה ושומרון כי יזרקו קטיושות על כפר סבא או רעננה; אבל אף אחד לא אומר כי זה מדובר בארץ ישראל. קשה לומר דברים מורכבים, לא קל לומר שעם ישראל הוא עם סגולה, אבל מי שיודע את זה מבין שזה לא אומר שאנחנו יותר טובים מהגויים, אלא שהשלמות שלנו היא בלאומיות, ואנחנו צריכים להיות שלמים גם בארצנו. קשה לומר את האמת, בטח למי שלא גדל על אמונה".
אז איך פותרים את הבעיה?
"צריך להיפגש כולם, יהודים ופלסטינים, ולדבר. כשהחלו הסכמי אוסלו, לא לקחנו את ההנהגה המקומית, אלא הבאנו אנשים מבחוץ. גם היום יש קבלן משנה, הרשות הפלסטינית, שמקבלת מהמדינה כסף כדי שתשמור על הביטחון. הכול מושחת. לא מדברים עם העם הפלסטינים, עם האנשים בשטח. צריך להיפגש ולומר את האמת. לא כל פלסטיני צריך לחכות במחסומים, צריך לפרק את הגדר ולדאוג להם לעבודה. צריך להתייחס אליהם כמו אל בני אדם והם צריכים לקבל זכויות דמוקרטיות כמונו".
הוא מוסיף: "צריך לתת להם כבוד להבין עם מי אנחנו מדברים, להבין את המנטליות שלהם. למשל, ערבים לא לוחצים ידיים לנשים. צריך לדעת שזה שאתה רוצה שוויון בין נשים לגברים זה נחמד, אבל כשהם עוברים אצל חיילת במחסום זה משפיל אותם. אבל את אף אחד זה לא מעניין, לאף אחד לא אכפת מה המנטליות ואורח החיים שלהם. הפלסטינים צריכים לחיות פה כמו בני אדם, ואנחנו לא יכולים לרצות שכולם יחיו ויחשבו כמונו".
מתנחלים ופלסטינים יכולים לחיות בשלום ביהודה ושומרון?
"לי יש יותר משותף עם הפלסטינים שגרים לידי, מבחינת אמונה וערכים, מאשר עם חברים שלי בבן שמן. כולם משקרים ואנשים לא שמים לב לזה. נתניהו אומר שהוא רוצה ומוכן ללכת לקראת הפלסטינים, אבל הוא לא מתכוון לעשות כלום. הפלסטינים אומרים מהצד שלהם אותו הדבר וזה שקר, כי מדובר במאבק דתי. מבחינתם שטח מדינת ישראל הוא אדמת וואקף והם לא יכולים לוותר על האדמה הזו. גם מאיתנו אי אפשר לצפות שנוותר על ירושלים וחברון.
אין לי מחלוקת עם הפלסטינים בחווארה, מבחינתי הם בשר התותחים של מדינות ערב ומדינת ישראל. עשו עליהם סיבוב בהסכם השלום. האמריקנים מכרו נשק למדינות ערב ולישראל, והפלסטינים הם אלה שסובלים משני הצדדים. זה תהליך ארוך אבל בסופו של דבר, אם תהיה הידברות, ניתן יהיה לחיות ביחד ביהודה ושומרון זה לצד זה. לא במקרה סמל עץ זית משותף לשני העמים, כל צד מסיבותיו הוא".
מה דעתך על הפשעים נגד הפלסטינים וצה"ל?
"סוגיית יצהר היא סוגיה חינוכית, וזה בראש ובראשונה בעיה שלנו. אבל צריך לומר את האמת: גרפיטי זה לא תג מחיר".
מה עם ניקוב צמיגים, הצתת מסגדים ועקירת עצי זית?
"מדובר פה בסוגיה חינוכית וחשבון נפש שהציבור שלנו צריך לעשות. בסופו של דבר מדובר בהבנה שטחית של התורה. למרות שאני חושב שיצהר זה אחד היישובים הכי ציוניים שיש, לפחות לחלק מהם התובנה הזו החסרה. צריך ללמוד לדבר ולחנך לסובלנות, התורה סובלנית וצריך ללכת בעניין הזה על פיה".
לדבריו, "המטרה שלי פה באיתמר זה לגדל ילדים בלי שנאה. לשמחתי ישבתי לא מזמן עם בני נוער ביישוב כדי לפתוח את הנושא, ולמרות שיש פה 30 יתומים, אין להם שנאה והם מגנים את התופעות הללו".
דודו חותם את המפגש בינינו במבט אופטימי לעתיד. "בישראל אין שנאה בין ימין לשמאל, זה לא כמו האיבה בין הסונים לסלפים באיסלאם. עם כל הבעיות במזרח התיכון, אנחנו אי של צדק. ובכלל, יש דברים נפלאים בתקופה הזו. שמים הכול על השולחן ולא מטייחים: יחסים חד-מיניים, גיור וסוגיות רבות נוספות. בסופו של דבר אם נלמד לדבר ולהסביר, כל צד את דעתו, הדברים יגיעו לכדי הבנה ופתרון".
לפניות לכתב שבתי בנדט: sben72@walla.com
(עדכון ראשון: 20:50)