ימנית יותר, קיצונית יותר, שונאת יותר ובדלנית יותר. כך תיארו כלי התקשורת בישראל את תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי. למעשה, הם תיארו את ישראל עצמה.
הבחירות האירופיות, שעד לפני ימים ספורים לא עניינו בישראל נפש חיה, גרמו כאן לפתע לשמיטת לסתות המונית, להעמקת החרדה הקיומית ולליבוי הפחדים האנטישמיים. פרסום התוצאות למחרת הפיגוע במוזיאון היהודי בבריסל, תרם לתפיסה המעוותת לפיה אירופה הפכה, תוך 24 שעות, למקום המסוכן ביותר בעולם ליהודים.
הביטו, אומרים לנו: מכל קצוות האיחוד האירופי, מלוקסמבורג ועד קפריסין, מדנמרק ועד קרואטיה, קמים עלינו נאו-נאצים לכלותינו. ואיזה הישג הם קצרו! הם הצליחו להשחיל מספר עצום של נציגים לבתי הנבחרים בבריסל ובשטרסבורג: מתוך 751 המושבים, כ-4 או 5 יוקצו לארורים.
במוקד תשומת הלב ניצבת, איך לא, מארין לה פן, שפרצופה המחייך (ברשע?), במסיבת העיתונאים בנאנטר, עיטר את העיתונים כאות אזהרה לקוראים. הבלונדינית הנאה היא בתו של הפריץ הידוע לשמצה ז'אן מארי לה פן, הנודניק המיתולוגי שמציק לצרפת, לאירופה כולה וליהודים בכלל זה כמה עשרות שנים, אך טרוד יותר בתביעות דיבה מאשר בהישגים של ממש.
לה פן אכן זכתה להישג עצום, שחילץ אותה מעמדת מנהיגת המחאה, ומיתג סוף סוף את מפלגתה, "החזית הלאומית", בסביבה לגיטימית. אך שיטת הבחירות בצרפת תקשה עליה מאוד לקצור הישג אמיתי בשנים הקרובות. ודוק: גם 18% המדהימים שקיבלה בבחירות לנשיאות ב-2012 לא תורגמו להישגים בבחירות לפרלמנט. נכון, לפני חודשיים קיבלו אנשיה את הזכות לעמוד בראשות כמה ערים וכפרים. לפריז הם לא יגיעו בקרוב.
גם הפרלמנט האירופי, שאותו "כבשה" לה פן, הוא לא מוסד בעל חשיבות רבה. כל מטרתו להציק לנציבות האירופית ולמועצת האיחוד. גוש השמאל-מרכז וגוש הימין-מרכז בפרלמנט ממילא מתאחדים כדי לאשר את רוב ההצבעות, והשוליים נותרים בשוליים.
אם נתעלם לרגע משורת העובדות הזו, אפשר להבין מדוע מארין לה פן זוכה לכותרות דווקא בישראל (למרות שהיא איננה הסיפור המעניין של הבחירות באירופה, בניגוד למהלומה שהנחיתו הבדלנים בבריטניה על המפלגות הגדולות, או הזינוק המרשים של "סיריזה" השמאל-קיצונית ביוון).
לה פן קוראת לשמור על המדינה לאזרחיה בלבד; היא אומרת שצריך לחסום את הגבולות בפני המהגרים מאפריקה; היא מתעבת את האיחוד האירופי, ומאשימה אותו בכל הצרות שנחתו על ארצה. היא מתעבת את טורקיה, ויותר מכל ניזונה משנאת מוסלמים.
אם זה מזכיר את הימין הקיצוני בישראל, ואם זה מדבר לליבו, זה לא במקרה. בשנים האחרונות, הימין הקיצוני בישראל לא הסתפק בפלירטוט עם הימין האמריקני ועם אנשי "מסיבת התה", אלא גם הזדמן למפגשים ידידותיים עם הקיצונים האירופים.
כך למשל, ב-2011, שגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, נפגש עם מארין לה פן בניו יורק. מנהיגת הימין הקיצוני אמרה אז בגאווה, כי זו הפעם הראשונה שבכיר ישראלי נפגש עמה, ואף הביעה תקווה שמדובר בשינוי מבורך ביחסיה עם ישראל, המחרימה אותה בשל עמדותיה. משרד החוץ מיהר להדגיש שמדובר באי-הבנה מצערת, וכי השגריר "חשב בטעות שמדובר באירוע של משרד החוץ הצרפתי".
שנה קודם לכן, נפגש סגן השר איוב קרא עם אנשי "מפלגת החירות" האוסטרית, ממקדמות המצע הפשיסטי המובהק ביותר באירופה. קרא, שבא לווינה, קיים מסיבת עיתונאים עם היו"ר היינץ כריסטיאן שטראכה, ואף אמר כי בכוונתו לפעול כדי לקדמו כמנהיג לגיטימי בעולם.
הידוק הקשרים הזה לא נעשה רק באירופה, אלא גם ממש כאן, מתחת לאף. רק לפני חודשיים, אירח אופיר אקוניס - סגן שר במשרדו של ראש הממשלה נתניהו - את חברי המפלגה הקיצונית "האידאל הפלמי". המפלגה הבלגית דוגלת בשנאת מוסלמים, ורואה בישראל וביהודים שותפים למאבק בהם.
ימנית יותר, קיצונית יותר, שונאת יותר ובדלנית יותר: זוהי ארצנו היפה.
uriah_c@walla.net.il