תעלומת הסליק הסודי בקיבוץ מסילות

היחסים בין קיבוצי השומר הצעיר למדינה בשנותיה הראשונות היו של כבוד וחשד. עשרות כלי הנשק שנמצאו באדמת השדה בצפון שופכים אור על תקופה בה לא כולם סמכו על צה"ל

  • סליק
  • קיבוץ מסילות
דן מגן

"נערכה פגישה בין הצדדים והגענו למסקנה לעניין הנשקים התפוסים. מוסכם כי הנשקים יוחזרו למבקש - קיבוץ מסילות, שהינו הבעלים, לצורך הקמת מוזיאון". כששופטת בית המשפט השלום בבית שאן, אינעם דחלה שרקאוי, אפשרה לעשרות כלי נשק שהוסלקו משך עשרות שנים לשוב לרשות הקיבוץ שבעמק המעיינות בצפון הארץ, היא ככל הנראה לא הבינה שמדובר באישור רשמי לעבירה שביצעו חבריו לפני כמה עשרות שנים.

כבוד השופטת אישרה למעשה, כי בניגוד לחוק, רכש הקיבוץ כלי נשק, שלא נכללו ברשומות הצבא והרשויות. אבל מפני איזה אויב אמור היה הנשק הזה לגונן, או שמא באיזו מתקפה הוא אמור היה לקחת חלק? מי היה מוכר הנשק ומדוע הוא הוסתר במעמקי האדמה ולא הושם במחסן הנשק הרשמי של הקיבוץ מהשומר הצעיר?

עוד בוואלה! חדשות:
אדלשטיין בטקס המשואות: ”ישראל היא פלא אזרחי”
לרגל יום העצמאות: 66 הדברים שאנחנו מתגעגעים אליהם
הידעתם? דגל ישראל וההמנון נולדו בראשון לציון

טוב לדעת (מקודם)

מדרסים בהתאמה אישית בחצי שעה - ואתם יוצאים לחיים חדשים

לכתבה המלאה
יש סודות שצריך לדעת לשמר, לא רק לשמור. כלי הנשק בתוך הסליק (צילום: מערכת וואלה! NEWS, מועצה אזורית עמק המעיינות)

בעת חפירה של יסודות לבניין גן ילדים חדש בבית הספר "רימון" הנושק לגדר המזרחית של הקיבוץ, נתקל מפעיל המחפרו?ן בחפץ נוקשה בעומק של כ-40 סנטימטרים באדמת השדה שנקרא "ג'מעין" – זכר לשמו הערבי של האזור שבקצהו שני מעיינות צמודים. חיש מהר התגלה ארגז מתכת חלוד, סגור בבריח כבד מרובע בראשו.

השמועה על מציאתו של הסליק התפשטה בקיבוץ כאש בשדה קוצים, כאשר חלק מוותיקי הקיבוץ, בני הדור השני למייסדים, כבר עשו את דרכם למקום. גם חבלני המשטרה הוזעקו לזירה, ובעזרת החברים התחילו לפרק את מחסן הנשק התת-קרקעי מתכולתו. בין היתר, הכיל הארגז, שגובהו 1.80 מטרים לערך, אורכו רוחבו כמטר כל אחד, עשרות רובים, תתי-מקלע, מקלעים, מרגמות ומחסניות.

הקיבוץ, אז והיום, ונקודת מציאת הסליק (צילום: מערכת וואלה! NEWS, תצלום אוויר)

כל כלי הנשק נעטפו בנייר פרגמנט ובכמות נכבדה של גריז – כנראה שיש סודות שצריך לדעת לשמר, לא רק לשמור. מדובר בסליק השלישי והאחרון שהטמינו כמה שותפי סוד בשדות שמסביב לקיבוץ. כבן משק, כותב שורות אלו יכול להעיד על האגדה שסופרה במשך שנים על מחסן הנשק שעוד יימצא ביום מן הימים. היום הזה הגיע ב-27 בינואר 2014. מדובר במחסן הנשק הגדול מבין השלושה, בו הוסלקו כלי הנשק עצמם. בשני אחיו שכבר נחשפו (הראשון בשנת 1979 והשני בשנת 2001) הוסלקה בעיקר התחמושת – רימוני יד וכדורים לרובים האנגלים והקנדיים שאמורים היו לשמש את חברי הקיבוץ בעת חירום.

אך מה היא אותה שעת חירום? בשנות המנדט הבריטי התנדבו הקיבוצים להסתיר כלי נשק מפני "הכלניות" – אנשי הצבא הבריטי בעלי הכומתות האדומות ככלניות שהוצבו בארץ. מחסני הנשק הללו נועדו לשמש כעתודה לעת שתפרוץ מלחמה – אם נגד ערביי הארץ, או נגד הבריטים עצמם, זאת בדרך לעצמאות ישראל שבדרך. "בתוך 'המדינה בדרך', המרכיב של וולנטריזם, כלומר - 'אנו במו ידינו', הוא מרכיב יסודי וכאן מופיע גם מרכיב 'העולם כולו נגדנו' ו'האויב בשער'. למרבה האירוניה, האויב בשער לא היו הנאצים ואפילו לא הערבים - אלא הבריטים", מסביר ההיסטוריון פרופ' זאב צחור את המניע ליצירת אותם סליקים לפני קום המדינה.

משך התעלומה הוא התעלומה

אלא שספק גדול אם הסליקים של מסילות נחפרו לשם כך, שכן הסליק האחרון שנמצא נחפר מרחק כמאה מטרים מגדרות הקיבוץ שציין את שנתו העשירית בזמן מלחמת העצמאות – דבר המהווה מכשול טקטי בעת מתקפה ערבית נגדו. אם כך, באיזו שנה הוטמנו כלי הנשק, ומה היה הצורך בהטמנתם בשעה שצה"ל מוצב בגבולות והאויב, כך נראה, כבר לא בשער? לעתים, משך התעלומה הוא תעלומה בפני עצמה.

"לאחר מלחמת השחרור, ניתנה הוראה על ידי מחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי לאסוף תחמושת ונשק ולהטמינם לשעת חירום", העיד בשנת 1979 אברהם עריף, חבר הקיבוץ, "הבונקר (הסליק הראשון שנמצא. ד.מ.) הוטמן באדמה בשנת 1952". לעדותו של עריף מצטרף דיווח בעלון הקיבוץ על מציאת הסליק בו נכתב כי הנשק הוטמן "אחרי מלחמת השחרור". מועד הסלקת הנשקים מעלה את סוגיית האמון שרכשו חברי קיבוצים בכלל, וחברי הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר בפרט - במוסדות המדינה, ארבע שנים לאחר שסייעו בזיעתם, דמם ומותם להקימה.

יש סליק, ויש סליק

ככל הנראה, היה יותר מאויב אחד שהביא את תנועת הקיבוץ הארצי לקיים מעיין הוראה בלתי רשמית להסליק כלי נשק לכל עתיד שלא יבוא. פרופ' צחור, שכתב את הביוגרפיה על יעקב חזן – אחד מהמנהיגים הקנוניים של הקיבוץ הארצי, מחלק את הסליקים לשלושה סוגים: סליק א' - הוא למעשה מחסן הנשק הרשמי של הקיבוץ, בו כל כלי הנשק רשומים ובפיקוח צה"ל; סליק ב' – מצבור נשק שנועד לשמש להגנת הקיבוץ מפני פורעים ערבים, עליו ידעו כמה חברים בקיבוץ ושסודיותו לא היתה מוחלטת; וסליק ג' – מחסן נשק סודי ביותר, הידוע ליודעי ח"ן בלבד, שנועד לשתי מטרות – מלחמה ב"ימין הפשיסטי" שעלול למרוד בממלכה, או סיוע לכוחות ברית המועצות כשתגיע מלחמת המעמדות לשערנו, שלשיטתם אין ספק שהשעה תגיע.

בקיבוץ הארצי גם לא שבעו נחת מהשלטון המרכזי בראשות דוד בן גוריון שפירק להם את הפלמ"ח בשנת 1948 וסילק רבים מבניו מצה"ל ומערכת הביטחון בעקבות השתתפותם בכינוס ארצי של יוצאי הפלמ"ח בעודם נושאים בתפקיד רשמי מטעם המדינה – דבר שנתפס על ידי "הזקן" כמחאה פוליטית "גרועה מאלטלנה" – אותה ספינת נשק של האצ"ל שהטביעה ההגנה מול חופי תל אביב. ואם זה לא מספיק, מגיעים עכשיו נציגי הצבא ומבקשים לרשום ולקחת חלק מכלי הנשק שהקיבוצים רכשו בכספם.

"מאגר הנשק הסודי גדול מזה המפוקח"

בגבעת חביבה לא התכוונו להמתין בשקט שבן גוריון יעשה ככל העולה על רוחו והחלו להתכונן לכל רעה שלא תפרוץ. "ב-1950 פעלו תאים חשאיים של מפ"ם (המפלגה הפוליטית של הקיבוץ הארצי. ד.מ.) בשירות הביטחון, בממשל הצבאי, במשרד הביטחון ובצבא", כותב פרופ' צחור בספרו על חזן שהיה אמון על הנושאים הביטחוניים במפלגה לצד שותפו מאיר יערי. "היו עדויות של חברי קיבוצים שהתבקשו להכין מחסן נשק מקביל למחסן הרשמי, המוכר והרשום על ידי השלטונות. לדבריהם, לפחות ב-50 קיבוצים הוכן מחסן נשק חשאי. לעתים, היה מאגר הנשק הסודי גדול בכמותו ובאיכות הציוד שבו מהמחסן שנועד להגנה מרחבית בפיקוח צה"ל".

כך, ככל הנראה, קרה גם בקיבוץ שלי: "בסליק של מסילות הוטמן כוח אש שיכול לשמש פלוגה או אפילו גדוד, במונחים של 48'", הסביר ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין שחקר את קורות מלחמת השחרור. בין היתר, נמצאו בו 53 רובים, 120 ממחסניות, שבעה מקלעים (שניים מהם מקלעים כבדים), שני תתי-מקלע, שתי מרגמות ושני מטולים. לדבריו, את כל כלי הנשק ניתן היה לרכוש עוד לפני מלחמת השחרור, או "לסחוב" אותם מצה"ל במהלכה. "במונחים של אותם ימים, האמל"ח הזה נחשב אז לכוח גדול מאוד למבצע מחתרתי נגד השלטון במדינת ישראל", מציין מילשטיין, אם כי לדבריו לא היתה לחברי הקיבוץ כוונה כזו.

"אמל"ח לפלוגה או גדוד". הנשק שאותר בסליק (צילום: מערכת וואלה! NEWS, מועצה אזורית עמק המעיינות)

מי שיכול ונתן עדות ממקור ראשון להלך הרוח ששרר בתנועה הקיבוצית באותן שנים הוא גידי אילת, חבר קיבוץ בית אלפא. אילת כבר בן 90, הוא הספיק לשרת בפלמ"ח, להילחם כמפקד פלוגה בכל קרבות לטרון במלחמת העצמאות והיה למפקד הגדוד השישי של חטיבת יפתח בפלוגות המחץ. כמה שנים לאחר המלחמה גויס אילת לשרת במחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי – שהיתה אמונה בין היתר על הפעילות הביטחונית הרשמית של התנועה. אילת עבד במחלקה משנת 1954 עד שנת 1958, כאשר בשנתיים האחרונות הוא עמד בראשה. "בתקופה שהתחלתי לעבוד הייתי אחראי על הפעילות שקשורה להגנה המרחבית של הקיבוץ: הנשק, הביצורים הקשרים עם הצבא", הוא נזכר בביתו שעל צלע הגלבוע.

אילת תולה את המניע להסלקת הנשקים והסתרתם מפני הרשויות במשבר אמון שהתפתח בין צה"ל לקיבוצי הס?פר. "המניע העיקרי למחסני נשק לא חוקיים היה חוסר אמון של הקיבוצים, שכמות הנשק שהוקצתה להם על ידי הצבא היתה לא מספיקה. לכן נוצרו סליקים 'לא לגלים'". לטענתו, מקור אמצעי לחימה לא היה צה"ל, שכן הקיבוצים עצמם מימנו את קניית כלי הנשק טרם מלחמה או מנשק שנלקח שלל במהלך המלחמה.

"הגנה מפני גורמים בתוך המדינה"

אילת שולל את הטענות לפיהן נאגר נשק בקיבוצים על מנת למרוד בשלטון בן גוריון, או למען אחווה קומוניסטית עם הצבא האדום שידרוך בשערי הארץ. לדבריו, מאגרי הנשק, ובכללם זה שבמסילות, נועדו לשרת שתי מטרות – הגנה מרחבית ראויה, כפי שמוזכר לעיל, והחשש שמא "הימין הפשיסטי" של מנחם בגין ינסה לבצע הפיכה. תסריט ההפיכה הפשיסטית נראה מופרך כיום, אולם במציאות של אותם ימים בישראל, ובעיקר כשהחברים התבוננו בנעשה בכמה מדינות באירופה, הוא לא היה דמיוני כלל וכלל. "כמובן שזו היתה הרגשה מוגזמת ולא ריאלית, אבל חלק מהקיבוצים החזיקו את הנשק גם למטרה זו. אם מהאויבים של המדינה וגם להגנה עצמית מפני גורמים בתוך המדינה", מתאר אילת ומדגיש: "לא כדי להילחם בימין אלא כדי להתגונן מפניהם".

בדבריו, אילת איננו מכחיש כי נעשתה הכוונה מגבוה להסתיר כלי נשק בקרב קיבוצי השומר הצעיר, אלא שלטענתו מדובר היה במהלך בלתי פורמלי, לא חלק מפעילות המחלקה לביטחון של הקיבוץ הארצי. "היה גורם תנועתי שכן נתן הכוונה בנושא הזה. הם היו אנשים שאינם בין החיים כבר. הם היו מגויסים על ידי התנועה אבל לא פעלו במסגרת המחלקה. כשהיו מחסנים כאלו, כמו במסילות, והיו אנשים שקשורים בהטמנת הנשק בסליק, הם היו צריכים לקבל איזושהי הדרכה איך לטפל בנשק הזה. היה גורם מאוד מצומצם ולא ממוסד", הוא מסביר.

ייתכן ואילת רומז למעשה שקשור לחבר קיבוצו – ברוך רבינוב, שהיה מראשי ההגנה ומבכירי משרד הביטחון לעת הקמתו. גם רבינוב, כמו בנים רבים וטובים אחרים, "התפוטר" לאחר שהשתתף בכינוס יוצאי הפלמ"ח בעודו נושא בתפקיד רשמי מטעם המדינה. בבית אלפא ציפו שישוב למשק, אולם חזן התערב וביקש שזה ירכז את ועדת הביטחון של המפלגה. "חזן לא הצטרך להפציר הרבה, החברים נרמזו שיש סיבות כבדות משקל המחייבות אותם לוותר במקרה זה על עקרון הרוטציה. התפקיד שיועד לרבינוב אינו פעילות תנועתית רגילה ומן הראוי לא להרבות על כך בדיבורים", נכתב בסיכום דיון בוועד הפועל של הקיבוץ הארצי על גיוס רבינוב ב-12 ביוני 1949 שמובא בספרו של צחור.

"לוקח את הסוד לקבר"

כך או כך, נגד בגין או בן גוריון, כסיוע לברית המועצות או לשם הגנה מפני פורעים שיבואו ממזרח, שלושה חברי מסילות שהיו שותפים לרז הטמנת הסליקים באדמת העמק הפורייה, לא הסכימו למסור את סודם עד מותם. בתצהיר שהוגש לבית משפט השלום בבית שאן בכוונה להוכיח בעלות על כלי הנשק, כותב גדי נויברט, בנו של אפריים - הנ?ש???ק שהיה חלק מאותה קבוצה סגורה של יודעי סוד, כי בשנת 1997 לערך, "כאשר אבי היה על ערש דווי, ביקשתי ממנו לגלות את מיקום הסליק. גם אז, סירב אבי להסגיר ולציין את מיקומו של הסליק שעל קיומו סיפר לי. תשובתו היתה: 'אני לוקח את זה איתי לקבר'".

אילת טוען שאותם "סליקרים" - אלו שטיפלו בהטמנת הנשק, אהבו את הפן החשאי של תפקידם והמשיכו לטפח סליקים שלא היו רשומים בצבא. אולי החשש מפני פרסום דבר העבירה על החוק החרידה את נויברט הזקן טרם מותו, אולי התחייב לחבריו שלא לחשוף את עברם המשותף. ואולי, הוא פשוט שכח היכן החביא את הנשק.

הוצא מן האדמה. הסליק (צילום: מערכת וואלה!, דן מגן)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully