פעם היינו

הקומדי סטור
אני מודה, חבורת הקומיקאים שרוב חבריה כבר נעלמו מתודעתנו, לא הייתה מקור הבידור המועדף עליי. אבל הטירוף שסבב סביבה מעורר בי נוסטלגיה. יום אחד הם הגיעו לתיכון מול ביתי לצלם מערכון ולקראת סוף הצילומים נהרו למקום עשרות אם לא מאות ילדים ובני נוער שרצו חתימה מז'וז'ו חלסטרה וג'ודי לוץ אהרונוב ניר מוזס. אפילו הסבתות ביקשו חתימה.
(רוני וולף)

רוק בעברית
בועט, דוקר, לא מתנצל - תמיד יש נטייה להסתכל אחורה בערגה, אבל אם יש קסם אחד שהאובדן שלו מורגש במיוחד הוא של הרוקנרול הישראלי. שנות התשעים היו תור הזהב של הדיסטורשן כחול-לבן, גיבורי הרוק שלנו עוד לא התברגנו, הטקסטים לא התחנפו, ותוכניות הריאליטי עוד לא נבראו בשביל לרוקן את הז'אנר מכל שביב של אותנטיות. מי היה מאמין שתוך כמה שנים הגלגל יתהפך, וחוד החנית של התרבות הישראלית יידחק לשוליים. אומרים שאופנות נוטות לחזור על עצמן, מי יודע? אולי יום אחד המיינסטרים יתהפך על יוצרו.
(רוני ודנאי)

לשלוח ולקבל מכתבים בדואר
נניח שאתה נורא ביישן. נניח שאתה לא מסוגל להגיד למישהי פנים אל פנים שאתה רוצה לצאת איתה. נניח שווטסאפ עוד לא הומצאה ו"ערה?" זו לא אופציה. נניח שאתה מתבטא בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל פה, ואתה משכנע את עצמך שזה יפיל ברשתך את הנערה ההיא. נניח שהיא גרה מחוץ לעיר. נניח שאתה חושף את רגשותיך במכתב. נניח שהסיכוי שתיענה בחיוב שואף לאפס. אוקיי, אז עבדת על עצמך במשך חודש. אבל איזה חודש מתוק זה היה.
(אודי הירש)

הלונה פארק בטיילת באילת
זה הזמן לתבוע את עלבונה של אילת. אז נכון, יש שם קצת עבריינים נמלטים, צרפתים שרופים וכל זה, אבל היי, יש שם מזג אוויר מדהים וים מהאגדות. המיאמי של ישראל הפכה לתפלץ תיירותי והיד עדיין נטויה, אבל היא תמיד היתה ככה. כך או כך, את זכרונות הילדות מהטיילת של אילת קשה למחוק. שרשרת עם גרגיר אורז עליו כתוב שמכם, שקפקפים בצבעים שימנעו מפגש דורסני עם קיפוד ים וכמובן- הלונה פארק הקטן שעמד למרגלות הגשר. געגועים עזים.
(נועה הרשקוביץ)

סרט בעשרה שקלים
עומדים בתור של קניון איילון, שולפים ארנק שנקנה ב"הפנינג" ובעזרת מטבעות ספורים רוכשים כרטיס ל"לרקוד עם טייסים". כן, ילדים, ככה עלה פה סרט. המספרים האלה חקוקים במוח: עשרה שקלים לסרט, עשר אגורות למסטיק בזוקה, ומספרי הטלפון בזק של החברים הכי טובים.
(הילה קובו)

הטלוויזיה החינוכית
פעם, עוד לפני שערוץ הילדים נולד ועוד לפני שאבות חיפשו תירוץ ללכת עם ילדיהם לפסטיגל כדי לצפות ברגליים ובמחשוף של המגישות, היו פה תוכניות ילדים שהותאמו לילדים. בפרפר נחמד דיברו בגובה העיניים של ילדים בני שלוש וארבע. רחוב סומסום היה קורע מצחוק אם היית ילד בן שש וכדי ללמוד לקרוא היית מחכה שעיתונאיש יתקל שוב באושיק לוי ובחני נחמיאס וידבר אל הילדים כמו שצריך לדבר אל ילדים. אבל זה היה פעם. היום בר רפאלי היא היפיפייה הנרדמת.
(אהוד עזריאל מאיר)

שושלת
ראית שושלת? ההורים מרשים לך? הוא בכלל לא דומה לסטיבן הישן. זה לא אמין. האלכסיס הזאת, איזו מרשעת. אני מת על קריסטל. ראית איך הן הלכו מכות? טירוף. פאלון ההיא, גנובה על כל הראש. אל תספר לי מה קרה בחתונה במולדביה, לא ראיתי. הקלטתי בווידאו. מה, יש לך וידאו? אבאש'ך זכה בלוטו או משהו?
(אודי הירש)

טורטית
כשאני פוגש את הטורטית בדוכני הממתקים ובפיצוציות לבי יוצא אליה. פעם היא הייתה מלכה, התחרתה על חיך הילדים עם טעמי ועם אגוזי, וזהו בעצם. היום היא שם עם פסק זמן ומקופלת ועוד ימבה ואפלים וחטיפים זרים, מהונדסים היטב וטעימים. כן, יש משהו קצת גס ומתכתי בטעמה, נטול תחכום ועידון, קצת כמו בצק עם קורקבנים וכבדים במנה הראשונה בבר מצווה. אבל היא משלנו, הטורטית, והיא על הכיפאק – אז ילידי הניינטיז, דיר באלאק ללכלך עליה.
(אודי הירש)

חופי רחצה בחינם
בחול המועד פסח נסענו לחוף פלמחים עם הכלבה. "בעשרה שקלים נחנה", הכריזה אשתי. שאלה שעד שנות ה-90 כלל לא הייתה קיימת ובהמשך התפתחה לברירה של "אם" הפכה ל"כמה אנחנו מוכנים לשלם", כי היום כבר מובן מאליו שכדי ללכת לים (לים!) צריך לשלם. כשהגענו, התברר לנו שמדובר ב-30 שקל. 30 שקל, לא פחות. פניית פרסה, נסיעה של 150 מטר וחניה לא מוסדרת באותו חוף, ללא מציל ובלי הגנה. יופי, גם ניכסתם לכם את החופים וגם גרמתם לנו להסתכן כדי לעקוף את העושק הזה.
(דוד רוזנטל)

לילה גוב
גידי גוב נהדר בכל דבר שהוא עושה. אחרי שחגגנו עם האיחוד של ?כוורת?, הגיע הזמן להחזיר אותו גם למסך. עם הומור שנון, תכנים איכותיים, סקס-אפיל ואווירה שמחה, הצליחה ?לילה גוב? לייצר טלוויזיה ישראלית במיטבה.
(ליאת להב)

גלויות מאנשים רחוקים
נדמה שהיום אנשים לא באמת נוסעים לשום מקום. כבר מהדיוטי הם מעלים את הסלפי הראשון פלוס ציון לוקיישן "נתב"ג" ואז מתעדים את עצמם ללא הרף במהלך החופשה ומשתפים ברשת כאילו לא עזבו מעולם. פעם אנשים היו ממש נוסעים לחו"ל. לא היינו רואים אותם או מדברים איתם שבוע, חודש, חצי שנה. אות החיים היחידי והסימן שהם חושבים עלינו היה מגיע באמצעות גלויה. תמונה קטנה וקסומה שהם בחרו ואז כתבו בכתב ידם כשהם יושבים על איזה הר או בבית קפה ציורי ומשתדלים לנסח בצמצום את מחשבותיהם וגעגועיהם כך שיכנסו לרווח הצר שלצד שורות הכתובת. לקבל גלויות היה מרגש. כמו עדות ממשית בעלת ריח ומרקם לכמה אנחנו מתגעגעים.
(רוני אורון)

משחקים בשכונה
פעם יכולנו ללכת מכות, ולריב ואשכרה לתקשר עם בני אנוש אחרים. לפני הטלוויזיות והמחשבים היינו נפגשים למטה בשכונה ומשחקים 7 מקלות וסף.
(ינון מגל)

ארץ נהדרת
זוכרים שבהתחלה לא היו חיקויים בארץ נהדרת? הדמויות היו ארצישראליות, מופרעות והכי קרוב לחיקוי היה חלי – גרסה קצת יותר חיננית מאשת התקשורת שלי. אחרי 11 עונות, ארץ נהדרת היא לא סאטירה קצת מופרעת, אלא תכנית חיקויים פשוט לא מצחיקה. ועכשיו גם טל פרידמן עוזב. מזל שיש את מצב האומה.
(נוף נתנזון)

ימי הרדיו
ההאזנה בשעות הצהריים לתסכיתים ב"לבת ולבן ולמי שמתעניין" הייתה המסר של המדיום. ההתמסרות לקול המספר. יעקב בנאי ב"ניסן ורחמים", מוטי ברכאן, יצחק נוי ב"גבעת האירוסים השחורים", נילס. בימי הרדיו הלוהטים לא יכולנו לעצור או לשחזר או לשמוע שוב. חיינו את הרגע. הקשבנו לקול הסמיך של מיכל ניב ב"הפסקת עשר בלילה". קיבלנו, בלי ללחוץ לפרטים נוספים, את טוני פיין או דידי פייר ב"סוף היום". בלי אלגוריתם שיגלה את "תו השעה" או מה עוד אנחנו אוהבים, התמסרנו למה שקוטנר אוהב. התעניינו בסיפורים של יוסי סיאס, בלי להגיב. להתמסר.
(דורון שיינר)


לימים שיאיר לפיד היה בעל טור
היה אפשר לקרוא אותו, אבל רק אם ממש רצית להתעצבן מערימה של דמגוגיה, קלישאות, חצאי שקרים ואי דיוקים. היה אפשר לצפות בו, אבל רק אם ממש רצית להתרגז על הנפיחות, על הריקנות ועל היהירות. לפחות הייתה לך זכות בחירה. יכולת לדפדף או לזפזפ. היום כבר אי אפשר לברוח: השרלטן עם הג'ל קובע את עתידך הכלכלי. יורם ארידור, אנחנו מתגעגעים!
(אודי הירש)

לראות אי.טי בקולנוע
זה לא היה סרט, זה היא אירוע. כל העולם דיבר על החייזר המכוער, על האופניים שממריאים ומצולמים על רקע השמש. היית רק בן שבע, אבל זו לא הייתה אופציה לא ללכת. בסוף, כשאי.טי נסע הביתה, מיררת בבכי. שנה שלמה חשבת על הסרט. אלוהים, איך אמא ואבא הרשו לי לצפות בדבר הטראומטי הזה? איפה היו שירותי הרווחה? יצחק קדמן, האם שומע?
(אודי הירש)

ימי הולדת
הנני מזמינך ליום הולדתי שיתקיים בתאריך....... במקום..... ; מתנות כמו פח עם כרית ישיבה מעליו ; כריות של סמנתה פוקס עירומה על המיטה ; לוח עם מסמרים ששמים על הפנים ויוצרים צורה של הפנים ; כדור בדולח ששמים בחשמל ויוצר ברקים כשנוגעים בזכוכית ושאר מתנות מחנויות כמו "לגבר"
(זיו ריינשטיין)

קו הרקיע של גוש דן
בקליפ לשיר "מה שיותר עמוק יותר כחול" נראה אריק איינשטיין כשהוא רוקד וצועד בתל אביב החמה של סוף שנות ה-60. בשוט הפתיחה מפציע ברקע מגדל כלבו שלום, מתנשא מעל בניינים שטוחים החוסים תחת רקיע עז ובולט. "הכול נראה כמו שמיים", הוא שר עם שלום חנוך, והשניים חזו, בלי שהתכוונו, את השינוי הגדול שעומד לעבור על עירם האהובה. כי היום, בקו רקיע גדוש גורדי שחקים, בין מגדלי עזריאלי לפרויקט יו ובין אקירוב לבניין ה-100, קשה מאוד למצוא פיסת שמיים פנויה בתל אביב (ואם יש, השכירות בה כנראה מאוד גבוהה).
(דוד רוזנטל)

הצגות כפולות בכדורגל
בדיעבד, כשחושבים על זה, הם סימלו מאפיינים רעים של הספורט הכחול ושל התרבות המקומית בכלל: העובדה שצריך לכנס ארבע קבוצות במגרש אחד כדי להתקרב בכלל לכמות נורמלית של הכל, הרצון לסחוט כמה שיותר כסף עם כמה שפחות אמצעים וכיוצא בכך. אבל האמת היא שמעבר לכל זה, קשה להימנע מכמיהה וכיסופים לשיטה הישראלית המקורית והמשונה הזה – הרי מה יותר אטרקטיבי מלקבל שני משחקים משעממים וחסרי משמעות במחיר של משחק משעמם וחסר משמעות אחד?
(אבנר שביט)

לקרוא את "העיר" בראשון לציון
כמה מטרים מהבית בראשון לציון הייתה חנות כלי כתיבה מבולגנת, "דודלי" היה שמה. באותם ימים היה טבעי לחלוטין לקרוא לחנות בשם של דמות טלוויזיונית בשחור לבן שהייתה חברה של חבית ושל ילד בעל זהות מינית לא מוגדרת. פעם בשבוע, ביום שישי, הגעתי לשם כמה שיותר מוקדם כדי להספיק לקנות את אחד העותקים הבודדים של "העיר" שהגיעו לפלך. למדתי מאז הרבה על עיתונות, אבל את השיעורים הראשונים והמשמעותיים ביותר קיבלתי בדפדוף בדפים המופלאים של המקומון התל אביבי המנוח. היה לי ברור שככה צריך לנסח כותרת, וככה כותבים משנה וזו הדרך שבה צריך לחבר כתבה. למזלם של הילדים שגדלים בראשון היום, כבר אין מי שייתן להם השראה. אין סכנה שיפלו למקצוע הארור הזה.
(אודי הירש)

הרכבת בדיזנגוף סנטר
היא הייתה אפלה וחשוכה לא מאוד ארוכה – וביקשנו לעלות עליה שוב ושוב. זוכרים שהייתה רכבת שדים בדינזגוף סנטר?
(נוף נתנזון)

היי פייב (שעכשיו חוזרים)
למה לעזאזל אין עוד להקות פופ מטריפות בישראל מאז היי פייב? זו היתה השאלה שהתעסקנו בה בכתבה שפורסמה במגזין זה לא מזמן, ונראה כי גם חמשת המופלאים קראו, הסיקו מסקנות, והודיעו על איחוד. בעזרת המפיק המוזיקלי שי להב, היי פייב תיזכר בתור הלהקה שרשמה לעצמה הישג שעדיין לא חזר על עצמו: היסטריה לאומית בעוצמות שלא הכרנו עד אז ולא חווינו מאז. יאללה, תחזרו.
(נועה הרשקוביץ)

החמישייה הקמארית
צפייה אקראית במערכוני החמישייה רק מחדדת עד כמה גדולים הם היו. זה לא שלא נעשו פה תוכניות סאטירה מוצלחות קודם לכן, כמו שלא הייתה עוד תכנית שהצליחה לשרטט בדיוק רב כל כך את המקום והזמן בהם נוצרה. הכותבים והשחקנים של החמישייה - כן, אלה שהיום בעיקר מוכרים לנו כרטיסי אשראי - הצליחו בכישרונם הרב לתפוס הוויה של תקופה, הלך רוח, ולהטיח אותם בפני הצופים בצורה כמעט מושלמת.
(אביב אברמוביץ')

הערוץ המקומי
בשעות הלילה המאוחרות, לערוץ המקומי לא היו הרבה מתחרים. החל מאחת עשרה בלילה, פחות או יותר, שודרו בו מלא קליפים נפלאים, חלקם נידחים ממש, של להקות שלא עברו דרך מסננת הריאליטי בשום שלב.
(רוני וולף)

לימים שצילמו אותנו רק בפורים
תמיד הסתכלתי בהשתאות על סרטוני וידאו משנות ה-70' וה-80'. למי בכלל הייתה אז מצלמה משוכללת כל כך? פעם בכמה חודשים, אמא או אבא היו אומרים ש"צריך לצלם את הילדים" והיו שולפים את המכשיר המסורבל. בדרך כלל, יש להודות, זה קרה בפורים. אז תמונות ההתבגרות שלנו מדלגות בין תחפושת לתחפושת, בין קאובוי לבין חייל. מה עשינו בשאר הזמן בלי שאייפון או גלקסי מפריד בינינו לבין הורינו המתמוגגים? מה שילדים עושים. בינינו, זה לא כזה מעניין.
(אודי הירש)

הבגדים של כוכבות הילדים
אפי ועפרה מ"פרפר נחמד" או חני נחמיאס מ"בלי סודות" לא לבשו מיני, גופיות מינימליות או מכנסונים צמודים. האוברול הלבן, הג'ינס והסניקרס שלהן גם התאימו לסט, גם, רחמנא ליצלן, לא פגעו בנשיותן וגם הוכיחו: ילדים ממש לא צריכים כוכבות עם מחשוף.
(הילה קובו)

בגד הים המנומר של גוטקס
הוא היה הורס וסקסי עם הדפס מנומר שלאה ויהודית גוטליב עיצבו, תמי בן עמי דיגמנה והנסיכה דיאנה לבשה בחופשה פרטית באי אקזוטי עם הנסיכים הקטנים שלה. לא יקרה שוב לעולם. כולן כבר לא בחיים. יהודית ותמי הוכרעו על ידי סרטן, ודיאנה נהרגה בתאונת דרכים. ?גברת לאה?, כפי שכונתה לאה גוטליב, האריכה ימים, אך עם מותה אבד סופית הניצוץ של גוטקס, מותג שתקופה מסוימת הפך את ישראל למובילה בעולם באופנת בגדי ים.
(נאווה סילוורה)

כשלא דירגנו כל דבר
זוכרים את הימים שבהם לא כל דבר נכלל ברשימה באז-פידית בסגנון ?19 דברים שאנחנו מתגעגעים אליהם??
(אוריה כנף)

ריגוש מלאישה
בתור לרופא שיניים או למספרה: הרבה לפני עידן הפורנו הקשה/ביזאר/לסביות במרחק שני קליקים, היינו מתרגשים מעירום חלקי בחוברות פלייבוי ופנטהאוז ולאישה!
(ינון מגל)

הרוקסן
רחוב הברזל ברמת החייל מאופיין היום במסעדות ובמגדלי הייטק. עד לפני 20 שנה, כשנתת לנהג המונית הוראה לנסוע לרחוב הברזל בקרית עתידים השכוחה והעירומה, הוא ידע בעצמו שיש לך רק יעד אחד: מועדון "הרוקסן". מותו של בית המקדש לרוק ישראלי ב-1994 היה, במובנים סימבוליים וגם פרקטיים, הסמן לדעיכתה של סצנה שהיום ניתן לקבל טעימה ממנה רק בשעות הקטנות של הלילה בערוץ 24. עם הנהירה ההמונית של תרבות האינסטנט לכוכבות מהירה, מונעת מתהילה ופרסום וחסרת תשוקה, שום דבר דומה לא קם מאז. שום דבר דומה לא יקום כבר, כנראה.
(דוד רוזנטל)

סטיקרים של בחירות
זוכרים את העונג ששאבנו מהבעת הזדהות עם מחנה פוליטי זה או אחר באמצעות מדבקה שלא יורדת? בימים שבהם החיים עדיין התרחשו אין ריל לייף, לא היה דבר מספק יותר מאשר להדביק איזה "העם עם הגולן" או "דור שלם דורש שלום" על השמשה האחורית (אם אתה סתם אבאל'ה) על דלת החדר (אם את נוער נרות וחבריו) או ישר על המצח (אם אתה פעיל צרוד ומיוזע שאורב למועמד שלו עם כיסא, למקרה שננצח ויהיה תירוץ להרים).
(מריאנה בננסון)

לראות כדורסל באולמות מלאי עשן סיגריות
אולם רוממה בחיפה בשנות ה-80. על הפרקט שישה ישראלים וארבעה אמריקאים. עדי גורדון הצעיר, דורון שפע הצלף, ארי רוזנברג התזזיתי, תומר שטיינהאור הילד. אולם אפוף עשן. המאמנים מעשנים. המנהלים מעשנים. הקהל מעשן. אתה, בערך בן עשר, מעשן פסיבי. אולי הרמה הייתה חלשה כמו היום, אבל את המשחק ראית מבעד לענן עשן. איכשהו, זה נראה טוב יותר.
(אודי הירש)

טלוויזיה חד ערוצית
פעם לא היו פה תוכניות ריאלטי, הדבר הכי קרוב לזה היה פספופסים עם יהודה ברקן וגם זה היה בקולנוע. פעם לא היו פה תוכניות לכל המשפחה שהעבירו מסר ברור: רוצים להצליח? אז אם אתה גבר תהיה חתיך, מניאק ותדרוך על אנשים ואם את בחורה מספיק שתהיי כוסית, (וגם להיות מניאקית לא יזיק). פעם היה פה ערוץ אחד ובהמשך הצטרף הערוץ השני ששינה את כללי המשחק וקבע: הדבר הכי חשוב בעולם זה להיות סלב, לעשות כסף וכמובן - להיות כוסית.
(אהוד עזריאל מאיר)

ארטיק קופיקו, קרטיב מלון וקרטיב אבטיח
בריכת תכלת, צהלות ילדים, דבורים חגות סביב פח עמוס - וארטיק קופיקו. ככה היה נראה קיץ ישראלי בשנות ה-90'. הגדולה של "קופיקו" הייתה בפשטותו: ארטיק לא גדול ולא קטן, בטעמי שוקו-וניל ובמקום של האף החצוף - מסטיק עגול וצבעוני. ואז, פתאום, הוא נעלם מהנוף. ללא כל הסבר או סיבה נראית לעין. ממש כמו הקרטיב מלון עם הגרעינים הלבנים (מסטיקים קטנטנים) והקרטיב אבטיח עם החרצנים השחורים (סוכריות טעימות!) כך נתקענו עם קרטיב לימון מצ'עמם וקוקילידה בעשרים שקל.
)הילה קובו)

הימים הראשונים של ערוץ הילדים
לקום בשבת בבוקר ולחכות שמיכל ינאי תקפץ בקצפת. ללכת נגד הזרם ולאהוב דווקא את דווקא מהמחסן של כאילו. להיות היחידה שמכירה את הגרסה השנייה והלא מוכרת לשיר הפתיחה של צבי הנינג?ה ולצפות בכיתה שהגיעה לששטוס, ולקוות שבשנה הבאה גם ד? 2 (אז עוד לא היו כותבים שולטתתתת!1!) תגיע למסך. כן, עם כל הכבוד לטלוויזיה החינוכית, המנחים של ערוץ 6 ידעו מה זה כיף אמיתי (60 ימים שידור חי וישיר).
(נוף נתנזון)

משחקי הכדורגל עם אוסטרליה בשנות ה-80
כל חובב כדורגל ישראלי זוכר את הרגע המר והנמהר ב-1992, שבו התמודדה ישראל לראשונה באירופה וחטפה 5:2 מאוסטריה. ארנסט האפל האגדי ישב על הספסל האוסטרי, צהוב, מצומק וגוסס מסרטן, איציק זוהר כבש צמד מרהיב שלא שינה דבר ולפתע התעוררנו והבנו שעד עתה היינו בחלום אוסטרלי. בעצם, יש לנו נבחרת ממש מחורבנת. ישראל התמודדה בשנות ה-80' באוקיאניה, וחיה במין קוסמוס סגור שבו אוסטרליה והיא הן נבחרות הכדורגל הראויות היחידות בגלובוס. פרנק ארוק, המאמן האוסטרלי, הטריף אותנו במלחמה פסיכולוגית מתוחכמת ("שלמה קירט השחקן הכי טוב בישראל") והיה לאיש השנוא ביותר במדינה. טוב, אולי ערפאת היה שנוא יותר. אין פלא שכשאלי אוחנה קירקס את ההגנה האוסטרלית ונכנס עם הכדור לשער בסידני, בדרך ל-1:1 שהעלה אותנו למוקדמות המונדיאל של 90', מדינה שלמה חגגה כאילו זכינו בגביע. כך זה הצטייר בילדותנו, בבית האוקיאני, שהיה קליל.
(אודי הירש)

חלום עליכם עם עוזי חיטמן
פעם החיים היו כל כך פשוטים. למשל, היתה האופציה לשלוח מכתב מרגש לתיבת הדואר של תכנית הקאלט "חלום עליכם" ואז הדבר המדהים הבא עלול היה להתרחש במציאות: עוזי חיטמן היה מגשים את חלום חייכם!!! מי מאיתנו לא חלם לעבוד בנמל אשדוד? לבקר במפעל של עלית? להיות כבאי ליום אחד? לראות איך עובד נהג של אגב מקרוב? חיטמן הלך, ויחד עימו גם החלומות הכי מתוקים שלנו. או הסיכוי שמישהו אי פעם יגשים אותם. בעצם, בהתחשב בעובדה שעיקר החלומות של בני הנוער כיום מסתכמים בלנכוח במסיבת חשק או להעלות עוד סלפי-עם-מלא-ציצים לאינסטגרם, אולי ככה עדיף.
(נועה הרשקוביץ)

שיחות על פוליטיקה עם נהגי מוניות
?תראי איזה חרא המדינה שלנו?, אמר נהג המונית ואני הנהנתי וטמנתי את ראשי בסלולרי. פעם הייתי מחכה לשיחות האלו. לשמוע מה אנשים שונים ממני חושבים ואולי אפילו קצת להתווכח. אבל עכשיו, כשכולכם חופרים בפייסבוק על כל כליה של פואד, וכשבוואטסאפ של החברים הנושא הבוער הוא פרס, ממש לא בא לי לשמוע מה הנהג מונית חושב על המשא ומתן עם הפלסטינים. דרך אגב, גם את הקשקושים שלכם בפייסבוק אני לא סובלת. יאללה, אני באינסטוש.
(נוף נתנזון)

האלבום הראשון של אביתר בנאי
בכמות הסופרלטיבים שנשפכו על אלבומיו האחרונים של אביתר בנאי באמת קשה להפריז. נדמה שהזמר שחזר בתשובה הפך מאז לבון-טון של מבקרי המוזיקה בישראל ולאחד היוצרים הנטועים הכי עמוק בלב הקונצנזוס החם והמחבק שלנו. אלא שמי שהיה מספר את זה לאביתר "של פעם", היה ודאי זוכה לתגובה מלגלגת. הצעיר המופנם, שנהג להסתתר מאחורי הפסנתר ומאחורי רעמת השיער השחור שלו, כשהוא נקרע בין הביישנות הפנימית שאוכלת אותו לטקסטים המצמררים בכנותם (אקדח, תיאטרון רוסי), היה כמעט ההפך הגמור מכל מה שהוא היום: מסעיר, מטלטל, מזעזע ובעיקר חדשני ונועז.
(אביב אברמוביץ?)

ללכת לאיבוד
בגיל 5 כבר הלכתי לגן הילדים לבד. ולא סתם לגן, אלא כזה שמרוחק כעשר דקות הליכה מביתי. פעם אחת אפילו דיברתי עם אדם זר בדרך. פעם אחרת, באחד החגים, נסחפתי עם אחי הקטן מרחק קילומטרים ארוכים מביתנו באיזו הרפתקה ילדותית, שבה עקבנו אחרי אנשים שכלל לא היו מודעים לכך שהם מעניינים מישהו. לא היו לנו טלפונים סלולריים, ההורים שלנו דאגו לילדיהם לא פחות מאשר ההורים כיום ובאותם ימים נחטפו דני כץ ואורון ירדן. רק שאיכשהו היינו פחות תלותיים, באוויר הייתה פחות היסטריה ולנו הייתה יותר עצמאות. לפעמים הלכנו לאיבוד, אבל בסוף חזרנו. בדרך קיבלנו שיעור לחיים שאף טרמפ לשער של בית הספר לא ייתן.
(אודי הירש)

סיאסטה ישראלית
פעם, מזמן, בכל יום שלישי כל החנויות היו סגורות לסוג של סיאסטה ישראלית. זה לפעמים היה מתסכל, כשלא יכולנו לקנות את מה שאנחנו צריכים, אבל זה גם הנחיל רוגע ושקט שלא קיים יותר.
(יפעת סני)

"חלומות בהקיציס"
כיום, תכניות בידור כאלה ואחרות נהנות מזילות המונח "קאלט" וזוכות בו מהר מידי. "חלומות בהקיציס", ועונתה הראשונה במיוחד, היא קאלט אמיתי. מדונה, סטיב אוסטין, חווה אימנו, ישו – את כולם גילם טל פרידמן בכישרון גולמי, פיגור אטומי וגאונות מוחצת. איפה ישנם עוד אנשים כמו חנן המקפיץ? בשום מקום רבותיי.
(נועה הרשקוביץ)

חברים לעט
מצאתי אותה בראש 1. היא התעניינה במוזיקה, כלבים ודיסני בדיוק כמוני, וגרה ברמת גן. אני לא זוכרת את שמה אבל אני כן זוכרת איך חיכיתי בציפייה למכתב שיגיע ממנה פעם בכמה שבועות בדואר – ואיך כתבתי את מכתביי בדקדקנות והוספתי גזירי עיתונים ומדבקות לרוב. היא ביקשה ממני לשים צלוטייפ על הבול כדי שלא תצטרך לקנות אחד חדש בכל פעם. אמי אמרה שזה מטופש ושבול עולה רק כמה עשרות אגורות – אבל אני שמרתי נאמנות לחברתי לעט.
(נוף נתנזון)

אייל ברקוביץ?
נכון, לא ראיתי את משה סיני בפעולה. גם לא את שפיגל, שפיגלר, סטלמך ועוד רבים וטובים. אבל ראיתי מספיק כדורגל ישראלי בחיי בשביל לקבוע: אין, לא היה, וספק גדול אם יהיה פה עוד שחקן כמו אייל ברקוביץ'. אם יש כדורגלן להתגעגע אליו - זה ברקו, שהכינוי "הקוסם" התאים לו כמו כפפה ללב יאשין: פליימייקר אגדי עם ראיית המשחק הטובה ביותר שנתקלתי בה; קשר שתמיד דורש את הכדור, והופך את חבריו לקבוצה לטובים יותר; וכמובן - שף נדיר בעל מסירות עומק פנומנליות, שיודע תמיד למצוא את הפרצה בזמן הנכון ובמקום הנכון, בדרך לעוד חלוץ מאושר ושוער מתוסכל. אני מתגעגע לימים בהם כולם דיברו יותר על הרגליים של ברקו, ופחות על הפה.
(אביב אברמוביץ?)

יום עבודה שנגמר בחמש
הנה שאלה עם יד הלב: הטלפון מצלצל בשעה 20:00 על הצג אתה רואה את השם של הבוס שלך – תסנן – הבוס יתהה למחרת למה לא ענית לו, הרי זו שעה מקובלת בימינו לקבל טלפונים מהעבודה. תענה וכך חולף לו ערב שקט כי תוטל עלייך משימה. אם אחרי העבודה נכנסת לאזור ללא קליטה – אתה חייב להודיע. אם נגמרת הסוללה – אתה חייב להתריע, ואם חלילה לא לקחת איתך מטען או סוללה נוספת – אתה נחשב לעבריין של ממש. מה שנותר לנו הוא רק להתגעגע לימים שאחרי שסגרת את האור במשרד, באזור 17 (אולי 18 למשקיעים) אף אחד לא חיפש אותך עד למחרת בבוקר. וגם לקנא בצרפתים: שם, אם המעסיק שולח לך מייל אחרי השעה 20:00, הוא העבריין ולא אתה.
(ברק שר)

החרם הערבי
טוב, זה לא שבאמת יש מה להתגעגע לימים שבהם הייבוא לישראל הוגבל עקב מניעים פוליטיים. מנגד, רק ילידי הסבנטיז והאייטיז נהנו מאקסטזת החשיפה למוצרים האסורים שהתלוותה לנסיעה לחו"ל, אם וכאשר הוריהם הצליחו לקושש כמה מעות. הם נכנסו רועדים מהתרגשות לסניף של מקדונלד'ס, ואז טעמו מהקציצה הקדושה העטופה בגבינה לא כשרה. בשבילנו, הארוחה הזאת לעולם תהיה שווה שלושה כוכבי מישלן.
(אודי הירש)

"הוגו" בערוץ הילדים
הלו, להתעורר שם!!! הימים הם ימי ערוץ הילדים בשיאו. המאפיינים: ששטוס, כדור פורח, עיר ערוץ הילדים, גיורא חמיצר בטירוף של עבודה, גינת ההפתעות, אושיות כעינת ארליך, עמוס שוב ויעל אבקסיס חורכות את המסך וכמובן – הבלורית של גיל ססובר היא חלומם הרטוב של הגיימרים שמתפללים לעלות לשידור ולנצח את גריזלדה. שיא הרגש: המנחה האלמותי נתן ברנד מוריד ילד משידור כיוון שאין לו חיוג צלילים.
(נועה הרשקוביץ)

סלולרי מנגו
עמדתי עם אבא שלי בתור לסניף הוותיק של הסופר פארם בלונדון מיניסטור, יחד עם כל עם ישראל, וחיכינו לרכוש את המכשיר הסלולרי המשפחתי הראשון שלנו. ה"מנגו" הגיע בשני צבעים, ירוק וסגול. הסגול נגמר אז קנינו את הירוק וחזרנו הביתה בגאווה להראות לאמא. משום מה, קרוב לעשרים שנה לאחר מכן, אני עדיין זוכרת את הריח שלו. שילוב של פלסטיק ומתכת שלעולם לא ייעלמו מזכרוני. עכשיו יש לי סמארט פון.
(רוני וולף)

"שירת הברווז" של דודו גבע
המדור הכי מצחיק בעיתונות העברית מאז "מפנקסו של פשיסטן", או משהו כזה.
(מריאנה בננסון)

תל אביב לפני קדחת השיפוצים
בגיל 10 ביקרתי לראשונה בדירה תל אביבית עם הוריי. היא הייתה באזור שנקין-מלצ?ט, התגוררה בה סטודנטית לקולנוע, עם מטבח מתפורר, רצפה מצוירת, תריסי עץ ישנים ו-הפתעה: היא הייתה ענקית! גם בדירה שאני שוכרת עכשיו במרכז תל אביב יש מרצפות מצוירות בצבע כתום ותריסי עץ ישנים, אבל היא בגודל של קופסאת שימורים והשכנים הם כבר לא סטודנטים תפרנים לקולנוע, אלא היי טקיסטים מצועצים עם ילדים צעקניים. פעם, לפני שחולדאי שיפץ לעייפה את רוטשילד והפך את העיר למוזיאון של בניינים משומרים, ולפני שיש עתיד העלו את מחירי הבירה לתקרת מגדלי יו, יכלו צעירים בלי עתיד לשכור מקום ושיישאר קצת כסף לחצי גולדסטאר במנזר.
(נוף נתנזון)

בוננזה בערוץ המזרח התיכון
לא היו לנו כבלים. עד תחילת שנות ה-90', לא היה לנו אפילו ערוץ 2. אבי ניר היה אז מאמן כדורסל במחלקת הנוער של מכבי פתח תקווה וצביקה הדר אפילו לא חלם להיות הצלע הפחות מפורסמת של גיא מרוז ויוני להב (!) בנייס גיא. אבל היה לנו ערוץ המזרח התיכון, שבמסגרתו נחשפנו לחומרים שהיום היו גוררים סערה ציבורית, כמו דרשות נוצריות של פט רוברטסון ו"סופרבוק" המצויר שמקדש את ספר הספרים – הרי הוא הברית החדשה. גולת הכותרת היתה המערבון שגולל את קורותיה של משפחת קרטרייט בתקופת המערב הפרוע בנבדה הפרועה. מי בכלל ידע באמצע שנות ה-80' שהסדרה ירדה מהאוויר אי שם ב-1972.
(אודי הירש)

האי סיני
"ילדה, רוצה לבוא איתי לסיני? חצי האי סיני". כל שנותר לנו מאי הפנטזיה המופלא המוכר בכינוי "סיני" הוא שורה משיר ג'ירפות ושורה של פיגועים שמבאסים את התחת. שביל הבריחה לאי המדברי שמשום מה הצליח עד כה (בדרך נס) לחמוק מציפורניה המגעילות של הערסיאדה באילת – הלך לנו. עצב אמיתי. מתפללים שנשוב להיות חברים ממש בקרוב.
(נועה הרשקוביץ)

משחקי חברה בימי הולדת
פעם, לפני הרבה הרבה שנים, דברים כמו "דורה", "מיכל הקטנה", "יובל המבולבל" ו"שירי בר מצווה כבקשתך" היו קיימים רק בסיוטים של פרדי קרוגר. היום הם מנת חלקם של כולנו. אבל הכיף האמיתי לא כולל זיקוקים וילדות ששרות קאוורים לריהאנה. עשו טובה, במסיבה הבאה שלכם חיזרו למקורות – חבילה עוברת, נשיפה על קערת קמח בניסיון למצוא את סוכריית הטופי שהוטמנה בה, הכנסת נר לבקבוק בעזרת חוט שתלוי מישבנכם וכמובן הגראנד פינאלה למשקיענים: חפש את המטמון. תודו לנו אחר כך.
(נועה הרשקוביץ)

לדמיין שאתה מקובל כי אין פייסבוק ו-ווטסאפ
לא דמיינתי לרגע שאני מקובל. למעשה, ידעתי שאני לא. היה לי ברור שאני חנון דחוי. איכשהו, שרדתי את זה. עובדת היותי לא פופולרי לא רדפה אותי בכל רגע מחיי. היה קצת מבאס בבית ספר, היה עוד יותר מעפאן במסיבות כיתה, אבל בשאר הזמן היה סביר. מפעם לפעם – מה אתם יודעים! – אפילו נפגשתי עם בני אנוש, אפילו החלפתי מילה עם בנות. יכולתי להדחיק את מצבי האמיתי כי לא הייתי צריך לספור את מספר החברים הזעום שלי בפייסבוק או לגלות במקרה שאני לא בקבוצה של כל הכיתה בווטסאפ. להיות מתבגר זה גיהינום תמיד, אבל לנו לפחות היו כמה רגעים שיכולנו לדמיין שאנחנו בגן עדן.
(אודי הירש)

לקבוע עם חבר
לפני עידן הסלולר, אם היית רוצה לשחק עם חבר – היית הולך לבית שלו וצועק לו מלמטה: "אבי! אאאאאאאבי!? פה ושם הייתה שכנה צועקת עליך "לא בין שתיים לארבע", "שקט שיהיה פה!" היום זה נעלם. היום אתה מודיע "אני למטה" בוואטסאפ, וזהו. איפה ההתרגשות מלראות את החבר מגיח מהחלון ואומר לך: "אני יורד" ובחדר מדרגות כבר מגלגל כדור.
(זיו ריינשטיין)

עצרות בכיכר מלכי ישראל
הייתי מגיעה עם אמא שלי לכיכר, מדביקה על המכנסיים כל סטיקר שנקרא בדרכי, מתחככת בזיעתם של הנוכחים, מחכה להופעה של אביב גפן וחוזרת הביתה בתחושה, שהנה, עוד רגע, יהיה שלום. זה רק עניין של זמן, האמינו המשתתפים שנהרו למקום מכל הארץ. היום אני מבינה שזה ממש לא היה קרוב. ועכשיו לכיכר יש שם אחר.
(רוני וולף)

זהו זה
תכנית הבידור שבכלל החלה כרצועת נוער בטלוויזיה החינוכית והפכה לחממת מערכונים מקסימים שמצליחים להצחיק עד היום – בגלל התום הישראלי המתוק הזה, וסליחה על המליצות. לימים יסביר שלמה בראבא איך נולדה צהלת הסוס המפורסמת – הוא פשוט נלחץ וזה מה שיצא לו מהגרון. תכנית של ימי שישי שהתאימה לכל המשפחה וריתקה אלפי אנשים למסך – במיוחד בפריים האגדי של כיבוי להבת הנר עם אצבעות! חשופות! אצבעות חשופות!!!
(נועה הרשקוביץ)

ירדנה נגד עופרה
שני ויכוחים טעונים קרעו את עם ישראל בשנות ה-80?: ירדנה ארזי או עופרה חזה? תיסלם או בנזין? לא היה אמצע. היית חייב לבחור מחנה. העניינים היו עד כדי כך לוהטים, שמעריצות עופרה התיזו דיו על ירדנה. ייתכן שזה היה הפוך, אבל מי זוכר. בפרספקטיבה של זמן כל העסק נראה קצת מגוחך: גם חזה וגם ארזי עשו מוזיקה מפוקפקת, כשהראשונה לפחות המריאה לקריירה בינלאומית מפוארת לפני שמתה בטרם עת; תיסלם הייתה אהודה בהרבה מבנזין, אבל יהודה פוליקר היה מוכשר מכולם גם יחד. בקיצור: למי אכפת. אבל אם יאיר ניצני הרשה לעצמו להצטלם לקליפ כשברז מחובר למצחו, איכשהו נראה לנו הגיוני ללכת מכות בהפסקה על סוגיות כה פעוטות. אני, אגב, הייתי בכלל במחנה סמנתה פוקס.
(אודי הירש)

קפולסקי
בא לי לאכול קפולסקי! כלומר, בא לי ללכת שוב עם סבתא לקניון בת ים, לצפות בסרט מצויר ואז לשבת בקפולסקי ולשתות מילקשייק כמו פעם (בטעם וניל) ובמחיר מופקע של 30 שקל. מה לא עושים בשביל נוסטלגיה?
(נוף נתנזון)

הדולפינריום
דולפינים! בתל אביב! שזה קצת נורא כי זאת סוג של התעללות! אבל וואו כמה שזה יכול היה להיות מדהים! למי שיצא לראות תמונות מהמתחם הנטוש של הדולפינריום ששכן על הטיילת של תל אביב, בטח יצא להרגיש את הצביטה הענקית בלב. וכשהלכו הדולפינים, הגיע הפיגוע במועדון ששכן בקרבת מקום. קלאסה שהפכה לתמצית הבאסה, ולמען האמת – חלום ושברו שמסמל גם את הפיכת הטיילת בעיר מניצן תמים וקסום למפלצת בטון שכל תפקידה הוא לספוג את קיא בלייני ה"קלרה".
(נועה הרשקוביץ)

בית"ר ירושלים
האצטדיון הוא אותו אצטדיון, החולצה היא אותה חולצה, השם הוא אותו שם, וגם אם תדירות הביקורים פחתה דרסטית בגלל העבודה והגיל, אתה עדיין אוהד את אותה בית"ר ירושלים. כביכול כלום לא השתנה, אבל משהו אחד, קטן, מוזר, משהו שקצת קשה להגדיר אותו או להבין אותו, חסר. חסרה בית"ר ירושלים. בית"ר ירושלים העממית באמת. חסרה בית"ר ירושלים של פעם. בית"ר של אוחנה, של שאלוי, של ז'אן טלסניקוב, של ישראל השנייה. הפנאטיות האהובה התחלפה בקיצוניות שהיא לפעמים מעצבנת. הפסיכיות הפכה לחוסר השפיות. מה שהיתה פעם אהדה וולונטרית, אהדה של אלפי אנשים שפרצו מתוך טנדרים, הפכה למשהו עם שם – לה פמיליה. ארגון האוהדים, בשבילכם. חלקו מורכב מאנשים טובים, אבל חלק אחר חבר לגאידמק, לקורנפיין, לטביב ועוד כל מיני דמויות סרק שלקחו לנו את הקבוצה. או ליתר דיוק – שאלו אותה. בקרוב היא תחזור. הטובים בסוף תמיד חוזרים.
(חמי אוזן)

הבניאס הישן
למען השם, פעם יכולת לטייל בארץ הזאת ולקפוץ ממפלים. היום, בשם ה"בטיחות" (דאונר רציני), יש לנו שבילים, גשרים, פקחים של רשות שמורת הטבע ודוסים שאוהבים לטבוע באגמי ארצנו. וודאי, ההשקעה באתרי הארצנו היפים עוזרת לשמור עליהם, אך מצד שני, אם לא היינו כאלה ניג'סים מסריחים מלכתחילה (חבר'ה, אלי תתחילו לשמור על הניקיון?), לא היינו צריכים לשים את המפלים שלנו בתוך כלוב.
(נועה הרשקוביץ)

לימים שחיכינו לשלום
אנחנו הילדים של חורף 1979, שעוד זוכרים את השמחה על השלום עם מצרים. גדלנו כשאדם ערבי, אנואר סאדאת, היה יקיר ישראל. שמענו ברדיו שירים שמייחלים לשלום. צפינו ביונים לבנות מופרחות לשמיים בטקסי יום העצמאות. רק אחר כך הבנו שיונה היא סוג של חולדה עם כנפיים, שברקע היו כל הזמן מלחמות ואינתיפאדות ושהגנרלים, שלנו ושלהם, לעולם לא יידעו שובע. אלא שאז, לרגע חטוף, דמיינו שהמדינה שלנו באמת שוחרת שלום. זה היה נחמד.
(אודי הירש)

בדידים
הם היו צבעוניים, מדויקים, יפים וכל כך משחקיים. אולי התברר בדיעבד שלא ממש הצלחנו ללמוד איתם חשבון כמו שצריך, אבל היי – ידענו איך להקים מגדל צבעוני ממש גבוה. וידוי: אני לא יודעת את לוח הכפל.
(נוף נתנזון)

להפסיק משחק כדורסל בגלל הגשם
משחק בין קבוצות הנערים של מכבי ראשון והפועל גבעתיים, אי שם בסוף שנות ה-80. מגרש פתוח. אספלט. אם נפלת, פתחת את הברך. אתה מזנק על כדור אבוד בכל זאת, כי חייבים לנצח. הקבוצה שלך מובילה בביטחון. עוד שתי דקות וניצחתם. פתאום טיפות. רק שהשופט לא ישים לב. דקה לסיום. מבול. אחד השחקנים מחליק. השופט שורק. תופסים מחסה. מקללים בשקט. התוצאה מבוטלת. במשחק החוזר אתם מפסידים. כוסאומו, מתי כבר יבנו אצלנו אולם?
(אודי הירש)

להתגעגע
לפני 10 שנים למשל, היית יכולה לתהות מה קורה עם הבנאדם ההוא שטייל איתך בהודו, או מה עם החברה ההיא שלמדה איתך באוניברסיטה.
היום, בעידן פייסבוק, הם מזדקנים איתך ואת חשופה לכל חוויה שלהם. פייסבוק לא מאפשר לנו לשכוח אותם ולהתגעגע אליהם.
(לירון בארי)

(עדכון ראשון: 16:13)