וכך, בקול ענות חלושה, הסתיימו להם ביום שלישי תשעה חודשים של משא-ומתן בין ישראל לבין אש"ף. ללא הסכם שלום וללא טקסים מרגשים, בלי פיצוצים ובלי אינתיפאדות. סתם כך. בצד הפלסטיני עוד נשא יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) נאום מיוחד בטלוויזיה הפלסטינית, ופירט את תנאיו לחידוש השיחות: שחרור אסירי הפעימה הרביעית, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות, ומו"מ לשלושה חודשים שבו ייקבעו גבולות שתי המדינות, ישראל ופלסטין. בצד הישראלי לא נשמע קולו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
נתניהו, כך מסתמן, יכול לנשום לרווחה: האיום להשיג הסכם שלום התפוגג, והקואליציה שלו נותרה שלמה וגדולה. הידיעה הרשמית על סיום השיחות נבלעה בישראל בשלל הדיווחים מהדיונים בבית המשפט על עונשו של אהוד אולמרט, ובמשחק בין ריאל מדריד לבאיירן מינכן. על המגרש, אמנם, התנהל משחק חד-צדדי (לטובת ריאל, למי שפספס), ויחד עם זאת, רונאלדו ושות' זכו ליותר תשומת לב מעוד דיווח משמים על השיחות המדיניות העקרות.
פקיד אמריקני בכיר, שנשאל לפני ארבעה חודשים מדוע החליטה ארה"ב לקצוב את השיחות לתשעה חודשים, השיב ספק בצחוק ספק ברצינות כי אולי המו"מ הוא כמו היריון שעוד יוליד הסכם שלום. המסקנה המתבקשת לכאורה, היא שסיימנו בהפלה.
אי אפשר עדיין להגיע למסקנות מרחיקות לכת, לא בשלב זה לפחות. לשני הצדדים יש אינטרס משותף לשמור על השקט, ואפילו להמשיך בשיחות, גם אם לא יגיעו לתוצאה דרמטית, לפחות כדי לייצר מראית עין של מגעים. אותו פקיד נשאל באותה שיחה גם להעריך מה יקרה בתום תשעת החודשים, מה ה-Plan B של האמריקנים. הוא נמנע מלהשיב. מסתמן שאת השאלה הזו, הוא כבר נשאל עשרות פעמים לפני כן. סביר מאוד להניח שלממשל בוושינגטון יש תכנית מגירה ל"יום שאחרי", אך קשה לומר מה היא מכילה. אולי מטרתה להניח בפני הצדדים את אותו "מתווה אובמה" מפורסם, ולראות מי יעז להשיב עליו בשלילה. אולי היא נועדה לתת לשני הצדדים להתבשל במיץ של עצמם: לישראל, להתמודד לבדה מול הביקורת הבינלאומית ואולי גם עם הסלמה בשטח; ולפלסטינים, עם קיצוץ בסיוע.
היום שאחרי
עבאס עצמו התייחס לשאלה כזו בפגישה עם עיתונאים ישראלים לפני עשרה ימים. זה היה עוד טרם פורסם הסכם הפיוס בין חמאס לפתח, ולפני שהשיחות בין ישראל לרשות התפוצצו. "מה יקרה ביום שאחרי 29 באפריל?", נשאל היו"ר הפלסטיני. עבאס הסביר שלא יקרה שום דבר יוצא דופן. הוא אפילו רמז שהשיחות יימשכו בערוצים לא-רשמיים. הוא גם הדגיש שהתיאום הביטחוני בין הצדדים יימשך. הייתכן שעכשיו יתחילו שיחות חשאיות? מדוע לא בעצם. אם התיאום הביטחוני מתנהל בערוצים חשאיים וסמי-חשאיים, אם אלוף פיקוד מרכז ניצן אלון, ומתאם הפעולות בשטחים יואב (פולי) מרדכי מבקרים ברמאללה, ואפילו לא בסתר, האם לא תיתכן פגישה בין נציגים משני הצדדים, שידברו על "מה צריך לעשות" כדי להגיע לפריצת דרך במו"מ?
יש מועמדים למפגש כזה. יצחק מולכו, שליחו הבלתי-נלאה של ראש הממשלה, ומאג'ד פראג' ראש המודיעין הכללי. השניים אינם חובבי תקשורת בלשון המעטה, נמנעים מראיונות ומהצהרות, ומבינים את החשיבות של הסדר מדיני. אולם הדבר לא תלוי בשניהם. בסופו של דבר, נתניהו ועבאס יודעים שלפריצת דרך מדינית יהיה מחיר, ושניהם לא נראים ששים אלי תשלום. נתניהו לא להוט לפרק את הקואליציה שלו, ועבאס לא מאמין בנתניהו. גם הסכם האחדות הפלסטיני מהווה מבחינתו ניצחון חשוב, גם אם זמני, מול חמאס. הוא לא ימהר לוותר עליו. חמאס הסכים למעשה לקבל את כל הדרישות: לוותר על הישיבה בממשלה החדשה שתקום תחת עבאס, כזו שתקבל את כל תנאי הרביעייה הבינלאומית (הקוורטט) ותלך לבחירות תוך שישה חודשים.
את הדברים הללו, עבאס הדגיש גם בנאומו בפני המועצה המרכזית של אש"ף בסוף השבוע האחרון. לכאורה, היה זה נאום מתון, שנועד להגיע גם לציבור הישראלי, ולהסביר בדרך זו או אחרת, שכל מה שביקשה ישראל במשך השנים, נמצא שם, בהסכם הפיוס. "זו ממשלה בראשותי", אמר עבאס בהתייחסו לממשלת הטכנוקרטים המתוכננת לקום. "אני מכיר בישראל והממשלה תכיר בישראל. אני שולל את האלימות והטרור והיא תשלול זאת, אני מכיר בהסכמים החתומים ובלגיטימציה שלהם, וגם הממשלה תעשה זאת", אמר. אולם אז גילה עבאס שבישראל של 2014, אף אחד לא רוצה לשמוע או להקשיב. ההודעה שיצאה מלשכת ראש הממשלה בעקבות הנאום טענה כי "עבאס וידא הריגה בתהליך השלום".
בלשכת נתניהו כנראה שלא נותנים לעובדות, או במקרה הזה להצהרות, לבלבל אותם. יום למחרת פרסם המנהיג הפלסטיני הודעה שבה אמר כי "השואה היא הפשע החמור ביותר בהיסטוריה האנושית". ושוב הגיעה תגובה ציונית הולמת מכיוונו של נתניהו: עבאס "התפייס עם מכחישי השואה". רק היה חסר השר יובל שטייניץ שיקפוץ ויטען שוב שאבו מאזן הוא גדול האנטישמים בעת המודרנית.
השטן בפרטים
"א-שיטאן בתפאסיל". זו האמירה שנשמעת שוב ושוב מפי בכירי הפתח בימים האחרונים בהתייחסם לאפשרות של השלמת מהלך הפיוס. בעברית, משמעות הביטוי היא שהשטן מצוי בפרטים. הדרך להקמת ממשלת אחדות, שתורכב מטכנוקרטים, אינה פשוטה, והדרך לבחירות כלליות לנשיאות ולפרלמנט, סבוכה עוד יותר. ואלה הבעיות המרכזיות שאותן צריכים שני הארגונים לפתור בשבועות הספורים שנותרו עד להקמת הממשלה.
ראשית, מה יעלה בגורלם של 20 אלף חברי מנגנוני הביטחון של החמאס? כולם חמושים, חלקם שוטרים פשוטים, אחרים אנשי מודיעין, וכמעט אלף מהם אחראים על מניעת ירי לעבר ישראל. מי ישלם את משכורתם? האם ימשיכו להישמע להוראותיו של איסמעיל הנייה, או שמא יסורו מעתה לפקודותיו של עבאס? השבוע אמר אחד מראשי חמאס בעזה, מחמוד א-זהאר, כי אף חמוש בעזה לא יהיה נתון למרותו של הנשיא מחמוד עבאס. א-זהאר אינו נהנה מהמעמד שזכה לו בעבר בחמאס, אולם האמירה הזו, בראיון לעיתון המצרי "אל-יום א-סאבע", יכולה בכל זאת לייצר מתיחות לא פשוטה מול הפתח. אם "אף חמוש", כלשונו, לא יישמע להוראות אבו מאזן, משמעות הסכם הפיוס תתפוגג. וא-זהאר אפילו לא ניסה להתייחס לפעילי הזרוע הצבאית בלבד, ששני הצדדים מבינים כי לא ימסרו את נשקם לרשות הפלסטינית. הוא התייחס ל"כל חמוש"- כלומר אפילו המשטרה האזרחית.
שנית, מה עם פקידי ממשלת חמאס, עוד 30-20 אלף איש, שקיבלו עד היום את משכורתם מממשלת חמאס. לאבו מאזן אין משאבים שיאפשרו לו לשלם משכורות לעוד 50-40 אלף חברי מנגנונים ופקידי ממשלה של חמאס, מלבד אותם 160 אלף פקידים שהוא כבר משלם את משכורתם.
בעיה שלישית קשורה לאותם חוקים שהעבירה ממשלת חמאס ברצועת עזה בשנים האחרונות, ובעיקר שיש להם נופך דתי: איסור על נשים לנוע לבד במקומות כמו חוף הים, איסור על תספורות נוסח רונאלדו לנערים, איסור על נשים לרכוב על אופנועים ועוד ועוד. האם הממשלה בראשות עבאס תסכים לשמר את החוקים הללו?
והיה ותקום הממשלה המדוברת, נותר הסיפור השולי הזה, של הבחירות המדוברות. כיצד בדיוק ייערכו בחירות בשטחים? רבים ממנהיגי החמאס שוהים בכלא הישראלי, וכוחות הביטחון הישראלים מצרים את צעדיהם של אלה שמחוץ לכותלי בית המאסר. שאלה בוערת עוד יותר היא היכן בדיוק ייערכו הבחירות? עבאס והחמאס ידרשו כי הן יתקיימו בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים. אולם ישראל לא תסכים לקיומן של בחירות במזרח ירושלים שבהן ישתתף חמאס. במקרה שכזה עבאס וחמאס עלולים לבטל את הבחירות. וזה יכול להיות הסולם שיוריד את אבו מאזן מעץ הבחירות.
בכל זאת, גם עבאס לוקח על עצמו הימור לא פשוט, כשדרש בחירות בשעה שמאחוריו ארגון חלש ומפוצל כמו פתח. בסוף 2005 ותחילת 2006, ממשלת ישראל (תחילה בראשות אריאל שרון ולאחר מכן תחת אולמרט), כמעט והסכימה לשתף פעולה עם אחד התרגילים הפוליטיים המבריקים שביקשה הרשות לעשות: בכירי פתח חששו כי הבחירות יובילו להפסד שלהם לטובת חמאס, ולכן הגיעו להבנות עם הצד הישראלי כי ממשלת ישראל תודיע שהיא אינה מוכנה לקיים בחירות במזרח ירושלים. עבאס יודיע שבתנאים שכאלה הוא אינו מסכים לבחירות וכך הפתח לא יסתכן בתבוסה אפשרית.
התרגיל לא יצא לפועל בסופו של דבר מכמה סיבות והתוצאות היו קשות: ניצחון גדול לחמאס. האם ייתכן שהפעם התרגיל הזה יעבוד? עוד מוקדם לקבוע, כשאין כלל וודאות שפתח וחמאס יצליחו בכלל להקים ממשלת אחדות.
בינתיים, תישארו נצורים
במהלך השבוע פתחו הרשויות המצריות את מעבר רפיח ליומיים. מחווה של רצון טוב, אולי, לאחר תקופה ארוכה שבה היה המעבר סגור. הציפייה כעת בחמאס היא שקהיר תסכים לפתיחה קבועה של המעבר לאחר כינון ממשלת האחדות, ובמילים אחרות, להסרת המצור. אולם מצרים אינה רואה זאת כך. עבור קהיר הפיוס בין פתח וחמאס רחוק מלסיים את המתיחות בין המשטר המצרי לבין הארגון העזתי.
נכון, ישנם ניצנים של התקרבות. קהיר התירה למוסא אבו מרזוק להיכנס לרצועת עזה כדי לחתום על הסכם הפיוס והייתה בסוד העניינים. ועדיין הדרישה של מצרים מחמאס ברורה: לא רק שהממשלה החדשה תהיה תחת עבאס, אלא שחמאס גם יפרסם הודעה מפורשת כי אינו חלק מתנועת "האחים המוסלמים". עד אז, ועד שכוחותיו של עבאס יתפרסו במעבר רפיח, המצרים אינם מתכננים לפתוח את הגבול עם עזה. כשבכירים מצריים נשאלים לגבי הסוגיה הזו, הם מסבירים שלאחר פיוס אמיתי המעבר ייפתח. אולם הם מסרבים לפרט מתי בדיוק הפיוס הופך לאמיתי: האם לאחר כינון ממשלת מעבר או שמא לאחר בחירות ואולי לאחר שתפורק הזרוע הצבאית של החמאס? או במילים אחרות, המצור המצרי על עזה, ימשך.