פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הוא עוד עלול למצוא את עצמו עם שותף

      בעזרת הסכם הפיוס בין פתח לחמאס, אבו מאזן הביא לנתניהו את מה שביקש תמיד: ממשלת טכנוקרטים שתטפל גם ברצועת עזה. הפאניקה בירושלים לא איחרה לבוא

      ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת הממשלה בירושלים – 2013 (GettyImages)
      ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

      הפיוס הפנים-פלסטיני, או לפחות מה שנראה כהסכם אחדות בין פתח וחמאס, נתן לבנימין נתניהו עילה, לכאורה, שלא להתקדם במשא ומתן מול הרשות הפלסטינית. הנה, "עוד הוכחה" לכך שיו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) אינו רוצה שלום, ומחפש ברית עם ארגון הטרור חמאס. מכאן גם החלטתו של נתניהו לבטל את פגישת המו"מ, שתוכננה ליום רביעי בערב. ובכל זאת, אם היה נתניהו פחות עסוק בניסיונות לאתר תירוצים מדוע שלא לדבר עם הפלסטינים, הוא היה עשוי לגלות כמה עובדות מעניינות על אותו הסכם.

      ראשית, עבאס הביא לנתניהו ולקהילה הבינלאומית את מה שביקשו: ממשלה, ללא נציגי חמאס, שתורכב מטכנוקרטים בלבד, ללא פוליטיקאים ובראשה יעמוד עבאס בעצמו. הממשלה הזו אמורה לטפל לא רק בענייני הגדה אלא גם ברצועת עזה.

      ואולי זה מה שמלחיץ את נתניהו. אם אכן ההסכם ייצא לפועל ותקום ממשלה שתטפל ברצועה ובגדה, ובנוסף על כך גם יתקיימו בחירות, נתניהו עלול למצוא עצמו מול שותף בדמות אבו מאזן. כל הטענות בדבר ה"אין פרטנר", מאחר שעבאס אינו שולט בעזה, יהפכו לבלתי רלבנטיות. במובן הזה, הפאניקה בישראל מהקמת ממשלת טכנוקרטים פלסטינית, נשמעת כמו בדיחה.

      מסיבת עיתונאים של פתח וחמאס, עזה, אפריל 2014 (רויטרס)
      בכירי פתח וחמאס אחרי חתימת הסכם הפיוס, השבוע בעזה (צילום: רויטרס)

      במשך שנים מתלוננים נתניהו ואנשיו כי עבאס אינו-יכול גם-אם-הוא-רוצה, בשל הפיצול בין עזה לגדה. כעת, כשהוא עושה סימנים ראשונים של יכול, ולא רק של רוצה, נתניהו מתרעם וטוען שוב: אין פרטנר. וכאן אולי צריך להגיע לנקודה השנייה, שאולי תרגיע מעט את נתניהו: הסיכויים שמהלך הפיוס יצליח, דומים לאלה של המו"מ בין ישראל והרשות.

      הרי בעבר כבר חתמו נציגים של שני הארגונים על הסכמים זהים, בעלי אותם הסעיפים, וכמעט דבר לא קרה. הפיצול בין שני הארגונים עמד בעינו. קשה לראות את חמאס או פתח מסכימים לפני או אחרי הבחירות לוותר על השליטה שהשיגו כל אחד בשטחו. האם ניתן לדמיין כי 20 אלף החמושים בזרוע הצבאית של החמאס, עיז א-דין אל-קסאם, יניחו את נשקם וימסרו אותו לעבאס, במקרה של ניצחונו של האחרון בבחירות לנשיאות?

      עבור הצד הפלסטיני, ה"אין פרטנר", רלבנטי מתמיד, בכל הנוגע לממשלת ישראל. זה החל באי-כיבוד ההסכם של שחרור אסירי הפעימה הרביעית, וזה המשיך בתגובה הנמהרת והמבוהלת של נתניהו ביום רביעי בערב. התחושה בקרב בכירי הרשות היא שראש ממשלת ישראל משותק מדינית, מחשש להתפוררות הקואליציה. ועדיין, בכל הקשור לדעת הקהל בישראל (ואפילו לממשל בארה"ב), נראה שהצמרת הפלסטינית נכשלה בניסיון לשכנע כי האשם המרכזי בכישלון המו"מ, עד כה לפחות, הוא נתניהו.

      "איך אפשר לצפות מישראל לנהל מו"מ עם ממשלה שלא מאמינה בזכות הקיום שלה", שאלה דוברת מחלקת המדינה ג'ן סאקי ביום רביעי בערב, בהתייחסה להסכם הפיוס ולהחלטה להקים ממשלת טכנוקרטים בראשות עבאס, על אף שאין מדובר כלל בממשלת חמאס.

      יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן (מחמוד עבאס). רמאללה, מאי 2013 (רויטרס)
      לאבו מאזן אולי באמת אין פרטנר בצד הישראלי (צילום: רויטרס)

      התקשורת הישראלית ברובה אימצה בחום את דף המסרים שיצאו מכיוון לשכת ראש הממשלה, תוך התעלמות מההצהרות המפורשות שיצאו מהצד הפלסטיני בדבר נכונותו של עבאס להגיע להסכם שיסיים את הסכסוך. אפילו הדיווח על איומו של עבאס לפרק את הרשות הפך לכלי בידי לשכת נתניהו כדי לנגח את יו"ר הרשות בעיתונות הישראלית.

      העובדה שכל בכירי הרשות הכחישו בזה אחר זה שאפילו נשקלת כוונה לפרק את הרשות, כבר לא עניינה אף אחד. המפגש שארגנה לשכת הראיס בין עבאס לכתבים ישראלים לענייני פלסטינים, השבוע במוקטעה, הוא דוגמה קלאסית לכך. במשך שעה וחצי פרט עבאס משנה מדינית מתונה, אפילו יחסית לעצמו. הוא דיבר שם על רצונו לפגוש את נתניהו "בכל מקום ובכל זמן". הוא סיפר כי הקשר שלו עם גורמי הביטחון בישראל, ובכלל זה עם ראש השב"כ יורם כהן, מצוין. הוא תיאר פגישות יומיומיות שמתקיימות בין קצינים ישראלים ופלסטינים, וחזר כמנטרה על כך שבכוונתו לשמר את התיאום הביטחוני, "גם אם ייכשלו השיחות וגם אם יצליחו. גם אם יש מו"מ ואם לא".

      עבאס ניפק את גרסתו (המשכנעת, יש לומר) לפנייה ל-15 מוסדות בינלאומיים ואמנות שונות. הוא יצא בקריאת הרגעה לישראל, והסביר שהאיום בדבר פנייה של הרשות לבית הדין הפלילי הבינלאומי אינו רלבנטי לעת הזו. בנוסף, חזר על דברים שכבר פורסמו בעבר, כי הרשות מבקשת הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים, לתקופה של שלושה חודשים, שבמהלכם ישורטטו גבולות המדינה הפלסטינית.

      אז אמר

      אמירתו החשובה ביותר של יו"ר הרשות הפלסטינית התייחסה ל"יום שאחרי" תשעת חודשי המו"מ, כלומר 30 באפריל. עבאס אמר דברים שיכולים היו להישמע סותרים לשיח בדבר פירוק הרשות (שהתקיים רק בתקשורת הישראלית ובוושינגטון, ולא ברמאללה לפחות). הראיס הסביר כי שיחות עם הצד הישראלי יימשכו בכל מקרה. "זה אולי לא יהיה תחת המטרייה של 'משא ומתן", אמר, אך לדבריו הפגישות עם בכירים ישראלים יתקיימו גם בימים שלאחר מכן. במילים כאלה או אחרות, אבו מאזן אמר כי המו"מ יימשך.

      האמירות הללו לא עניינו את נתניהו וגם לא את כמה מכלי התקשורת בישראל. אלה האחרונים, התמקדו בהתייחסות שולית של עבאס (שכנראה נועדה לצאת ידי חובה), שבמקרה שהשיחות ייכשלו כישלון חרוץ, הוא יחזיר את המפתחות לידי ישראל . לדבריו, ישראל תשלם את משכורות פקידי הרשות במקרה שכזה, והמהלך יהיה מתואם עם הצד הישראלי. ושוב, למרות כל המסרים המפויסים והמתונים, דווקא ההתייחסות הזו הפכה לכותרת של המפגש בכלי התקשורת הללו, ואבו מאזן הוצג כמי שמאיים לפרק את הרשות - איום שברור שאינו עומד כלל על הפרק.

      בכירים במערכת הביטחון בישראל שעוקבים מקרוב אחר הזירה הפלסטינית מודעים לכך. 160 אלף פקידים פלסטינים מקבלים משכורת מהרשות, ואין בכוונת עבאס לעצור את פרנסתם ולצרף את מאות אלפי בני משפחותיהם למעגל העוני והאבטלה. אחד מבכירי הרשות הסביר לי במילים פשוטות: "אם אנחנו נעצור להם את המשכורות, הם יחפשו פרנסה במקום אחר: איראן, חיזבאללה, חמאס ועוד". הבכיר הפלסטיני הציג מספרים ועובדות שמובילים למסקנה ברורה ולא מסובכת: פירוק הרשות יוביל לחיזוק חמאס על חשבון פתח. מיותר כמעט לציין שעבאס וחבריו לצמרת הפתח אינם מעוניינים בהתפתחות שכזו.

      בינתיים בדהיישה

      ספרו של דוד גרוסמן, "הזמן הצהוב", שפורסם ערב פרוץ האינתיפאדה הראשונה, נפתח בתיאור של מחנה הפליטים דהיישה שליד בית לחם: "ביום גשום עכור, בסוף חודש מארס, אני יורד מהכביש הראשי המוליך מביתי בירושלים לחברון, ונכנס למחנה הפליטים דהיישה. 12 אלף איש מתגוררים שם בצפיפות דיור שהיא מן הגבוהות בעולם והבתים מגובבים זה על זה, וכל בית אב מצמיח סביבו גידולי בטון מכוערים, ומוטות ברזל חלודים מתגיידים על פניהם, ופורצים מתוכם כאצבעות פרושות". בהמשך מתייחס גרוסמן לבעיית המים שיש במחנה.

      27 שנים לאחר מכן, נראה שלא הרבה השתנה במחנה. נכון, דהיישה אינו עומד יותר על הדרך הראשית מירושלים לחברון (לכך יש כבר כביש עוקף). מספר התושבים במחנה עלה במקצת ועומד על כ-14 אלף. אבל הבתים נראים עדיין ברובם כמו גיבוב של גידולי בטון. המים ממשיכים להוות בעיה גם כיום. שיעור האבטלה כאן גבוה, וכ-60% מכלל התושבים הם מתחת לגיל 18. הצעירים המובטלים מסתובבים בסמטאות הקטנות, מכלים את זמנם בשיחות קטנות או בתגרות גדולות, כמו זו שפרצה כאן ביום רביעי אחר הצהרים.

      מחנה הפליטים דהיישה (יח"צ , Flickr
Montecruz Foto)
      מחנה הפליטים דהיישה (צילום: flickr / Montecruz Foto)

      בתוך כל הייאוש הזה נשמעים גם קולות שונים, צעירים ומקוריים. אייסר, תושב דהיישה, מנסה ליזום פרויקט אמנותי בשטחים הפתוחים של המחנה. סוג של שיקום ושימור עם מיצג שילמד על ההיסטוריה של המקום וישפר את איכות החיים של המקומיים. "יש לי אח תאום, איימן, כמו 'ימין', ואני אייסר, כמו 'שמאל'. ישראל אישרה לאיימן להיכנס לתחומה, אבל אני, 'היד השמאלית', נותרתי כאן", הוא אומר ומחייך.

      שאלתי אותו על האחדות הפלסטינית ולא ניכרה התרגשות בקולו. לגבי המו"מ עם ישראל הוא סקפטי עוד יותר. "אני לא חושב שזה רציני. הרשות הפלסטינית תקועה בעבר. הפתרון אינו במו"מ על פתרון שתי מדינות. עם כל ההתנחלויות שנבנו כאן זה לא אפשרי יותר. מדינה אחת לשני הלאומים זה פתרון יותר ריאלי. זה קרה כבר במקומות אחרים. תראה את בוסניה הרצגובינה".

      על אחד מקירות המחנה צויר גרפיטי של ילדה קטנה עושה חיפוש גופני לחייל הנשען עם ידיו על הקיר. מעל מתנוססת בעברית הכתובת "צומת המזלג", זכר למבצעים הרבים שעשה כאן צה"ל, ומתחת, בערבית המילים "לחשוב מחוץ למסגרת". שאלתי אותו על הרצון של הפליטים לשוב לבתיהם בתוך מדינת ישראל ואם עדיין התושבים רואים זאת כך. "ברמדאן היו עשרות אלפי פלסטינים בתוך ישראל", אמר. "גם מכאן, מהמחנה. אתה חושב שבמהלך הביקור בישראל, הם הלכו לראות היכן הבתים שלהם היו פעם? "לא, הם הלכו לעשות כיף בים, להירגע, לנפוש".

      אייסר אינו קול יוצא דופן במחנה. צעירים רבים אחרים רואים באופן זהה את הדברים. הם אינם מחפשים אינתיפאדה או עימותים מול הישראלים, אלא מחכים שהמציאות בשטח תקבע את סוג המדינה שבה יחיו, יחד עם היהודים אך כאזרחים מלאי זכויות. וככל שהזמן חולף והסכם שלום אינו נראה באופק, הרעיון שלהם נעשה למוחשי ומציאותי יותר.