ואולי השכל הישר ינצח בסופו של דבר. לאחר כל כך הרבה פרסומים על משברים, אמיתיים ופחות אמיתיים, החלו אמש (חמישי) לזרום דיווחים על התקדמות משמעותית בשיחות בין ישראל, הרשות הפלסטינית וארה"ב. בוושינגטון אישרו כי הפערים בין הצדדים צומצמו אולם לא הושג הסכם.
ואכן, האינטרס של כל המעורבים בשיחות, ללא יוצא מן הכלל, הוא להגיע לפריצת דרך שתאפשר את המשך המשא ומתן המדיני עד לסוף השנה לפחות. ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, הרשות הפלסטינית והעומד בראשה - אבו מאזן - וכמובן שר החוץ ג'ון קרי, כולם רוצים וצריכים את ההסכם הזה. בלעדיו, ישראל צפויה ללחץ בינלאומי כבד ולהתגברות הטרור, הרשות הפלסטינית תלך לקראת הלא נודע (תוך סכנה של התפוררות) וקרי עלול להפוך לבדיחה עצובה. ועדיין, לפחות על פי הצד הפלסטיני שבע האכזבות, הפער עדיין גדול.
נראה שקרי עובר שינוי אישיותי מסוים. No more Mr. nice guy. הוא, שתמיד ניסה להיות הגננת שמפרידה בין הילדים הנצים, לא התאפק ביום שלישי האחרון. האופן שבו תיאר בעדותו בפני הסנאט את הנסיבות שהביאו ל"פיצוץ" בשיחות היה מדויק, והפנה אצבע מאשימה כלפי ישראל. קרי קבע למעשה ש"ישראל התחילה" את הקטטה האחרונה. הכרוניקה אכן ברורה: ב-29 במרץ אמורה הייתה ישראל לשחרר את 30 אסירי הפעימה הרביעית, ובכלל זה ערבים ישראלים, אולם השחרור התעכב. עוד יום חלף, ועוד שניים, והפלסטינים הבינו שישראל נוקטת תרגילי התחמקות, בעיקר בגלל החשש של ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגובות הימין.
ואז נכנס לתמונה שחקן נוסף, שר השיכון אורי אריאל, שלקח על עצמו משימה לפוצץ את השיחות. אריאל לא אהב כנראה, בלשון המעטה, את העסקה הנרקמת לשחרור כ-400 אסירים פלסטינים, פלוס הקפאה חלקית של הבנייה בהתנחלויות, פלוס שחרור אסירי הפעימה הרביעית (בתמורה להארכת המו"מ), ופשוט עשה "סיכול ממוקד" למו"מ. וכך, בעוד נרקמת לה עסקה שעשויה הייתה לפתור את הפלונטר, בא אריאל ודאג לפרסום מכרז חדש לדירות במזרח ירושלים: אריאל ידע שאף לא אחד מאנשי הבית היהודי יעז למתוח עליו ביקורת, וכך גם ראש הממשלה נתניהו. בכל זאת, מדובר בבירתנו הנצחית המאוחדת לעד. הוא גם שיער מן הסתם, שפרסום המכרז עלול לגרום למשבר בשיחות ואפילו להפסקתן. כל זה היה נסתר משום מה מעיני התקשורת בישראל, שמיהרה ליישר קו עם לשכת ראש הממשלה ולהאשים, בלי למצמץ אפילו, את הפלסטינים ב"פיצוץ" לכאורה של המו"מ.
גם עכשיו, יותר משבוע לאחר בקשתו של יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) להצטרף ל-15 ארגונים ואמנות בינלאומיים, קשה לקבוע אם המשבר אמיתי ושני הצדדים דוהרים לעימות, או שמא מדובר בהצגה גדולה של ישראל והפלסטינים. הבעיה שגם אם מדובר בפיצוץ מלאכותי, הוא עלול בקלות להפוך לממשי ומסוכן. אמנם, לעת עתה השיחות נמשכות, ובניגוד לאווירת המשבר בתקשורת, הן מתקדמות באופן חיובי. על פי מקורות פלסטינים בכירים, המחלוקת בין הצדדים באשר להארכת המו"מ מתמקדת דווקא בהקפאת הבנייה בהתנחלויות: הפלסטינים דורשים הקפאה מוחלטת, והישראלים מוכנים להקפאה חלקית בלבד. אלא שבינתיים הצעדים שננקטים על ידי שלל הגורמים בשטח, מייצרים עוד יותר מתח ודם רע בין הצדדים.
ברדיו כבר הבינו איך עושים את זה
לדוגמה, האמריקנים. נכון, קרי צדק אולי בתיאוריו, אבל שכח כנראה את הסלוגן המפורסם של גלגל"צ, "בניהול מו"מ אל תהיה צודק, תהיה חכם". הצהרה שכזו, המטילה את האשמה על הצד הישראלי, בעיתוי כזה, לא תועיל למאמצי חידוש השיחות, אלא להיפך. דווקא כאשר נרשמת אווירה חיובית יותר בשיחות, אפילו רמיזה כזו עלולה להקשיח את עמדות הצד הפלסטיני. גם משרד החוץ האמריקני הבין זאת, ודוברת מחלקת המדינה נשלחה כדי להבהיר לעיתונאים שקרי האשים את כל הצדדים - ולא רק את ישראל. אבל זה היה בגדר מעט מדי ומאוחר מדי.
ומה לגבי הפלסטינים? כמובן שאי אפשר להתעלם מאחריותם למצב הקשה שבו נתון המו"מ. הפנייה המתוקשרת כל-כך של עבאס להצטרפות לארגונים הבינלאומיים, אולי עשתה לו טוב בדעת הקהל הפלסטינית אולם פגעה משמעותית בסיכויי הארכת המו"מ. ברשות לפחות ניסו לעצור את ההתרסקות של השיחות, ומפגישת הליגה הערבית בהשתתפות עבאס, יצאה הודעה מתונה להפליא, המביעה תמיכה בהמשך המו"מ על פי לוח הזמנים שנקבע.
ואי אפשר בלי לומר משהו על נפלאות התבונה הישראלית. בתחילת השבוע התמקדה לשכת ראש הממשלה בסנקציות שיוטלו על הרשות כתגובה לצעד של אבו מאזן. היו שם הגבלות שיוטלו על חברת הסלולר "ווטניה" בפריסה של אנטנות בעזה ובהכנסת טכנולוגית 3G לגדה המערבית. הודגש גם הקשר המשפחתי של בניו של עבאס לחברות הללו. כאילו מישהו מנסה להכריח את אבו מאזן שלא לרדת מהעץ, אחרת אם יעשה זאת, יואשם בדעת הקהל הפלסטינית כי פעל מתוך אינטרסים אישיים. במקביל הועברה למשרד השר לעניינים אזרחיים ברשות, חוסיין א-שייח', הודעה לפיה יונמך דרג התיאום והמפגשים בין ישראל והרשות. מעתה לא יתקיימו יותר מפגשים של בכירים פלסטינים עם שרים ומנכ"ליהם הישראלים, וכל התיאומים ינוהלו דרך משרד מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב (פולי) מרדכי.
בחלוף יומיים, בלשכת נתניהו הבינו שהצעד "הדרמטי" אינו נתפס כמאיים כל כך או משמעותי, והודלפה רשימה של סנקציות נוספות שהוכנה מבעוד מועד למקרה שהרשות תפנה שוב לאו"ם. האבסורד, הוא שגם האיומים הללו לא יביאו את הרשות הפלסטינית לחזור בה. להיפך, הצד הפלסטיני יבקש להוכיח לציבור שלו כי אינו נכנע בפני לחצים ישראלים. כך גם לגבי הפנייה לאותם 15 ארגונים ואמנות. על אף הדרישה הבלתי מתפשרת של שר החוץ אביגדור ליברמן כי הרשות תחזור בה מהחלטה זו, עוד טרם הסכימה ישראל להאריך את המו"מ, אמר לי אחד מבכירי הרשות בתגובה מפורשת ובעברית: "עזבו, זה לא יקרה. השבת כבר נכנסה". וגם הוא כנראה הגזים וייתכן שבכל זאתף לפחות בחלק מהפניות, הרשות תחזור בה.
האופציות של אבו מאזן
השבוע פרסמו כמה כלי תקשורת במצרים דיווחים (חסרי בסיס) שעבאס שוקל (שוב) להגיש את התפטרותו על רקע המשבר בשיחות. האפשרות הזו אינה ריאלית בשלב זה. אך במקרה שהמו"מ יסתיים בכישלון, לעבאס יש בכל זאת כמה אופציות. אינתיפאדה או עימות אלים, אינן אחת מהן. האפשרות הראשונה, היא כמובן הצטרפות לארגונים הבינלאומיים תוך שמירה על סטטוס של "אין מו"מ". התיאום הביטחוני עם ישראל כנראה יישמר, אך הדבר תלוי גם בצעדים הישראלים. כבר השבוע נשמעו קריאות בהנהגת הפתח, לעצור את התיאום הביטחוני אם ישראל תמשיך בסנקציות שלה על הרשות. במצב של פנייה למוסדות הבינלאומיים, אין כוונת הרשות הפלסטינית, לבקש להצטרף בבת אחת לכל הארגונים שברשימותיו של סאיב עריקאת (48 במספר, לאחר 15 הראשונים).
על פי מקורות פלסטינים, התוכנית של עבאס היא לבצע פנייה בשלבים לארגונים הללו, כלומר בפעימות, ממש כמו שחרור האסירים. תחילה יפנה ל-16 ארגונים שהצטרפות אליהם אינה קאזוס בלי (עילה למלחמה) עבור ישראל. לאחר כמה חודשים, אם יראה שנמשך הקיפאון המדיני, יפנה לפעימה השנייה: עוד 16 ארגוני או"ם ואמנות, הפעם מקבוצה שמטרידה יותר את ישראל מבחינה מדינית. בפעימה האחרונה, בכוונתו לפנות לארגונים הבעייתיים מבחינת ישראל, כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי וארגון הבריאות העולמי.
עד כאן התיאוריה. כיצד יגיב השטח והרחוב להתדרדרות מדינית, זו כבר שאלה אחרת, אולי אפילו תעלומה. לכאורה, הציבור הפלסטיני ברובו אדיש ואינו מעוניין בעימות רבתי, אך עלייה ברמת האלימות נגד כוחות צה"ל והמתנחלים נשמעת כתרחיש סביר בהחלט. אבו מאזן לא יעודד אלימות או פיגועים, אך קבוצות מסוימות בציבור הפלסטיני ירצו בהסלמה וינסו להוביל אליה.
גם פירוק הרשות הפלסטינית אינו עומד על הפרק מבחינת עבאס או הנהגת הפתח. יותר מדי אינטרסים כלכליים ואישיים מעורבים בעניין הזה, לאו דווקא מטעמי שחיתות. מה לדוגמה יעשה עבאס עם עשרות אלפי פקידי הרשות וחברי המנגנונים שלא יקבלו עוד משכורות? זהו מתכון בטוח לפיצוץ אלים, שעבאס כאמור אינו רוצה בו.
והאפשרות הנוספת, שכולם אוהבים לדבר בשבחה אך דבר לא נעשה כדי להוציאה לפועל, היא הפיוס הפנים-פלסטיני. גם כאן אין בפני אבו מאזן אופציה של ממש. חמאס אינו נלהב ללכת לבחירות או לסכן את שליטתו ברצועת עזה. גם לאבו מאזן אין כיום יכולת כלכלית לפרנס 40,000 פקידי ממשלת חמאס (מלבד עשרות אלפי פקידי הרשות לשעבר מעזה שמקבלים עדיין משכורת מלאה מרמאללה), במקרה של פיוס אמת.
אז מה בכל זאת נותר לרשות לעשות אם המו"מ יסתיים? לא הרבה ככל הנראה. באינתיפאדה איש לא רוצה וייתכן שבימים טרופים אלה גם מו"מ אינו נחשב כמציאה גדולה, בגלל ענייני פוליטיקה פנים-פתחיסטית. כל בכירי הפתח טרודים בשבועות האחרונים בנושא אחד - הבחירות הכלליות לתנועה, או "הוועידה השביעית", שאמורה להתכנס בחודש אוגוסט. אלפי חברי הוועידה יבחרו את מי שיוביל את הנהגת הפתח בשנים הקרובות ואולי גם יסמנו את היורש של אבו מאזן. יו"ר הרשות, מצדו, ינסה להביא למינוי מקורביו. עד אז לפחות, המו"מ המדיני, ללא תוצאות משמעותיות, יהווה לנטל עבור עבאס והמועמדים בבחירות שינסו להרחיק מעליהם את הקשר עם ישראל.