ואולי הנתון הבא יוכל לספר מעט על התחושות שעורר אריאל שרון בעולם הערבי: הידיעה הנצפית ביותר הבוקר באתר האינטרנט של רשת אל-ערביה, מהאתרים היותר פופולריים בקרב הגולשים הערביים, הייתה זו שסיפרה על מותו של שרון לאחר שמונה שנים ללא הכרה.
חייו, כמו מותו של שרון, עוררו סקרנות עצומה בעולם הערבי. לצד יחס של שנאה ותיעוב, הייתה אצל כמה ממדינות ערב, ואפילו בקרב כמה מהמנהיגים הפלסטינים, הערכה גדולה לאיש, למעמדו ואפילו לאומץ הפוליטי שגילה. הוא נחשב לקצב שטבח בפלסטינים, ולמי שניהל קרבות עזים מול המצרים במלחמת יום הכיפורים. הוא האחראי לטבח בסברה ושתילה, לתחילת הבנייה ברובע המוסלמי ואפילו לפרוץ האינתיפאדה השנייה. אך הוא גם נתפס כמנהיג בעל יכולת קבלת החלטות. או כפי שאחד הבכירים הפלסטינים אמר לא מכבר בגעגוע למכר ישראלי: "לפחות עם שרון מילה הייתה מילה. ידענו שמה שהוא אומר זה מה שהוא גם עושה".
לקריאה נוספת
ארונו של שרון הוצב בכנסת; בדרום שוקלים לפרוש כיפת ברזל
בישיבה שפונתה בהתנתקות חגגו: "מזל טוב לבבי לשרון שנפטר"
"בגללו הפכתי ללוחם": אביגדור קהלני בטור פרידה מאריק שרון
בניגוד ליחס הסלחני של השמאל בישראל אל שרון בשנותיו האחרונות, לנוכח מה שנתפס כהתמתנות מדינית ניכרת, הרי שבעולם הערבי, ובעיקר בעולם הפלסטיני, לא סלחו לו מעולם. בקרב הפלסטינים, שרון היה פושע מלחמה, לא פחות. עד היום הם מאשימים אותו בהוראה להרעיל את יאסר ערפאת. לחשבון ההיסטורי הזה צריך להוסיף גם את מלחמת לבנון הראשונה ואת סילוקו של אש"ף מלבנון, את פעולות התגמול שהוביל בשנות ה-50, את האופן שבו טיהר את עזה מקיני הטרור בשנות ה-70. גם את העלייה להר הבית בספטמבר 2000 זוכרים לו, ואת שורת החיסולים שעליהם הורה כראש הממשלה, ובראשם את חיסולו של השייח' אחמד יאסין, מייסד החמאס.
התגובות שנשמעו אתמול בקרב צמרת החמאס, שהביעה שמחה על לכתו של האיש, היו צפויות. גם שרון עצמו עולם לא היה חסיד של העולם הערבי. לא פעם ולא פעמיים נהג לומר לאנשיו את המשפט שהפך למעין בדיחה בלשכתו: "תזכרו, שאחרי הכל, מדובר בערבים".
ועדיין, מהרגע שנבחר לתפקיד ראש הממשלה, המנהיגים הערביים והפלסטינים שבאו עמו במגע, הצליחו להעריך את האדם שפגשו. הקשר בין שרון לצמרת הפלסטינית החל דרך בנו עמרי שרון ודרך מקורבו עו"ד דב וייסגלס, שבהמשך יהפוך לראש לשכתו. את תוצאות מדגם הבחירות של 2001, ראה יועצו של ערפאת מוחמד ראשיד בלשכתו של וייסגלס יחד עם עומרי שרון. לאחר מכן החלו מגעים לפגישה בין ערפאת ושרון, וחובר הסכם הפסקת אש (שערפאת טרפד). גם בשנות המצור על המוקטעה, ניהל עומרי שרון מגעים עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) שמונה להיות ראש ממשלה.
אבו מאזן ואבו עלא (אחמד קריע) אף ביקרו את שרון ב"חוות השקמים". שרון היה זה שאפשר גם את כניסתו של סלאם פיאד לתפקיד שר האוצר, ואישר העברת כספי מיסים לרשות, תוך מתן אמון בפיאד שבקושי הכיר. ועדיין היחס אליו בציבור לפחות נותר שלילי כשם שהיה תמיד.
העורך הראשי של סוכנות הידיעות "מען" הפלסטינית", נאסר א-לחאם, כתב אתמול על מותו טור פרשני. הוא התייחס לנקודות השונות של העימות שלו עם הפלסטינים וסיכם שבניגוד לתקשורת הישראלית שחגגה את מותו של ערפאת, ובניגוד לאמריקנים שצהלו כשאוסמה בן לאדן מת, המסורת והמנהגים של הפלסטינים אוסרים עליהם לפגוע בכבודו של המת.
הדברים אינם רלבנטיים כמובן לכל הפלסטינים, וכדוגמה החגיגות בחמאס. ובכל זאת, דבריו של א-לחאם יכולים ללמד גם אותנו, בתקשורת הישראלית, סבלנות מהי. בשורה התחתונה, שרון נותר גם במותו ככל הנראה אחד הישראלים השנואים ביותר בעולם הערבי ודבר לא ישנה זאת. אבל הוא גם הצליח לעורר עניין רב, מורא והערכה.