פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סו?פה, אחים, סו?פה!

      24 שעות של שלג, משהו די סטנדרטי ברחבי העולם, הספיקו לנו כדי להיכנס להיסטריה-רבתי ולהתחיל לחפש מי לתלות בכיכר העיר. אבנר הופשטיין התעייף מהריטואל הכל כך ישראלי הזה

      עם הסימנים הראשונים לשוך הסערה, נערך אולפן הטלוויזיה לפיקוד פוסט-מורטם מלא, כולל נגמ"שים, חצציות ורינה מצליח. מצליח היא שדרנית אקטיביסטית, ממש אהרן ברק של השדרנים, אחת שאף פעם לא נשארת פראיירית ותמיד תובעת את ליטרת הבשר העיתונאית ממרואייניה. ואכן, הבטיחה מצליח, "אחרי הפרסומות יהיה כאן יפתח רון-טל, יו"ר חברת החשמל, ונשאל אותו את כל השאלות". מה יכולות להיות "כל השאלות" ביום כזה, שבו השמים נפלו על ראשנו יחד עם פתיתי שלג צחורים, ואיימו להכריע את החלום הציוני, שלא לומר את הציוויליזציה כולה? אני מניח שמשהו בסגנון "מתי תתפטר?", "מתי תכנסו ועדת חקירה?" ו"איך, לעזאזל, שוב נתפסתם לא מוכנים?". האמת שלא החזקתי מעמד עד לרון-טל, ונשברתי כבר בשלב הבוחבוט.

      נפרדים מסערת המאה - עוד כותרות:
      אהרונוביץ' במשדר וואלה!: "איש לא צפה את ממדי הנזק"
      בזכות הסערה: מאות מ"מ גשם, הכינרת עלתה ב-14 ס"מ
      ההיערכות לסופת העשור: למדנו מהשריפה בכרמל? / יעקב בורובסקי
      אחרי הסופה: מי משלם על הנזקים?

      הבוקר בירושלים המושלגת, דצמבר 2013 (יותם רונן)
      (צילום: יותם רונן)

      כי עם כל הכבוד למצליח, אפילו הסטקטו שלה לא מגיע לקרסולי הנהי והאימה של שלמה ברטולד בוחבוט, משורר שיכול היה למצוא לעצמו מקום של כבוד בעדה של מקוננות בהלוויה מזרח-תיכונית טיפוסית. בוחבוט התחיל בשיר שחלם על קרב: "הסופה מזכירה לי את מלחמת לבנון", פתח, וכשראה שמצליח נרגשת, אך לא נופלת מהכיסא, עבר להצית להבות בלבבות והטעים: "זה ממש כמו באסון הכרמל". מצליח נאחזה בדימוי וביקשה לברר: "כלומר, מה שאתה בעצם אומר, שחסר כאן גורם אחד שיפקח, שירכז, שיתאם בין כל הפעולות?". "כן, כן, זה בדיוק מה שאני אומר, רינה", השיב בוחבוט ברגשה. "את יודעת, זה מזכיר לי את מלחמת יום הכיפורים"... וכאן, בשלב הקריטי הזה, רגע לפני שיו"ר מרכז השלטון המקומי משווה בין שלג בירושלים להפקרת רבבות שחורים אל מותם בניו אורלינס או לפליטים יהודים הבורחים ממחנה סוביבור - העברתי לערוץ החיים הטובים.

      "אם הכביש יהיה חסום, ניסע דרך רמאללה"

      בינינו, ידענו שזה יקרה. בקושי 24 שעות שהרגשנו קצת כמו אירופה, המקבלת פני גנרל חורף בהדרת כבוד; יממה אחת שבה הפייסבוק הוצף בתמונות דמויות היער השחור, עם איש שלג שגזר לו במקום אף; שישבת אחד שבו יכולנו לשבת עם הילדים מול האח (אוקיי, הרדיאטור), להרכיב פאזל ולשמוע את הטום-טום-טום בחלון, מבלי לחשוב שהערבים יורים עלינו. רגע אחד של חסד שפוי, עם ברקים ורעמים ושניצל עם נודלס, כמו משפחת פון-טראפ, לפני המלחמה.

      זה הספיק, כאמור, לבערך 24 שעות - ואז התחלנו לשאול את "השאלות הקשות". שאלות כמו: את מי צריך לתלות בכיכר העיר? איזה שופט עליון נטול ניגוד עניינים יכול לקבל על עצמו את ראשות ועדת החקירה שתקום? מדוע לא חוזקו העצים ביערות עם בזנטים? מי בנה את הכביש הרכרוכי הזה שנסגר ברגע שמתחילה סופה? ואיך, לכל הרוחות, מצאה את עצמה ירושלים שוב נצורה כמו בימים הגרועים ביותר של הפרעות?

      שיהיה ברור, אני לא מזלזל לרגע בסבלם של אלה שנשארו ללא חשמל, ולא מקל ראש בהכרח למצוא פתרונות מהירים למי שנתקע בכבישים. אני גם מניח שאפשר להיערך טוב יותר, תמיד, לכל מצב, בכל מקרה. מה שפחות נראה לי הגיוני הוא התדהמה המזויפת שגורמת לוויברציות של היסטריה, כאילו באמת אפשר להדביר את איתני הטבע ולשלוט בהם ללא מצרים.

      היוהרה הישראלית הטיפוסית, הצה"לית-באופיה, הקובעת כי "לכל בעיה יש פתרון עם קצת תושייה", באה לידי ביטוי כבר ביום חמישי, כשדווח על שיירות של מכוניות שנתקעו לילה שלם קצת אחרי מחלף שער הגיא. אפשר רק לשער מה גרם להם מלכתחילה להיכנס לכביש 1 למרות אזהרות המשטרה, למרות הדיווחים על שלגים קשים ורוחות עזות, ולמרות סכנות ההחלקה. אני מניח שהשיחה של בני הזוג ממישור החוף נשמעה בערך כך:

      - "בני, בוא נוותר על ירושלים הפעם. אני יודעת שהבני דודים שלך מחכים לנו, אבל הרגע דיווחו שהכביש חלק מאוד".

      - "גילה, תעזבי אותך משטויות. הם אומרים את זה כדי לכסות לעצמם את התחת".

      - "אבל במשטרה מדברים על קרח, שלג, קור עז".

      - "נתלבש טוב, נפעיל חימום, ניסע לאט. בסוף נגיע".

      - "ומה אם יסגרו את הכביש?".

      - "נסתובב ונחזור אחורה, או ניסע דרך רמאללה".

      - "דני רופ אמר שכדאי להישאר בבית".

      - "קל לו לדבר. הוא יושב על חוזה של מיליון שקל בשבוע. היידה, לאוטו".

      ואולי, בכלל הקרנבל השטותי הזה של חיפוש אשמים וספיקת כפיים הוא עוד ניסיון להידמות להוליווד? שם, בלה-לה-לנד, היכן שהטמפרטורות נעות קבוע בין 20 ל-30 מעלות לאורך כל השנה, תמיד נדהמים מקצת גשם, ומכנים אותו בשמות אקזוטיים כמו "סופת דיאנה". והרי אנחנו לגמרי הוליווד בזמן האחרון, עם וונדרוומן גדות וכל הפורמטים האלה שנמכרים לרשתות זרות. אז הנה עוד הוכחה שהוליווד זה כאן: היכולת להפוך שלג לסרט. ועוד סרט רע במיוחד.

      אז למרות שכמעט שאין טעם, בכל זאת מומלץ לקרוא לקצת פרופורציות: סופות מהסוג שחווינו בימים האחרונים נדירות באזורנו. אין היגיון להשקיע בהתגוננות מפניהן עשרות מיליארדי שקלים שלא קיימים בתקציב. לא צריך לקח מהחינוך, מהרווחה או מהתשתיות. לא הגיוני להקים "רשות לטיפול בסופות" ש"תרכז טיפול ומענה" באירוע בלתי צפוי, שאין לו יותר מדי מענה. גם לא דחוף "להפריט את חברת החשמל", משום שאין חברת חשמל בעולם, מופרטת ככל שתהיה, שלא חווה תקלות בעת סופה כזאת. מי שמאמין שאלוהי היעילות טמונים באופן בלעדי בחברות מופרטות, מוזמן לספור את התקלות באינטרנט של חברת "הוט" אצלי בבית, בימים חמים וקרים גם יחד.

      עוד יומיים הכול יירגע, ואם בכל זאת תוקם ועדת חקירה שתמליץ על הקצאת משאבים להצנחת מזון מיסעורים בעת סערה, אני מבטיח לכם שרכש ההליקופטרים האלה יככב בדו"ח הבא של מבקר המדינה תחת הסעיף "בזבוז מיותר ומטופש". אז מה כן מומלץ? להישאר בבית, לנסות להתחמם, ולזכור שרק לפני כמה שבועות שאלנו, בטרוניה, "איפה הוא, איפה הגשם???".

      לכל הטורים של אבנר הופשטיין וואלה!

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il