מזג האוויר הסוער, שבגללו נותקו עשרות אלפי בתי אב מהחשמל ועוד אלפים נתקעו בדרכים שעות ארוכות ללא יכולות חילוץ, הביא בסוף השבוע גם לחידוש הוויכוח הציבורי, האם מדובר בתקלה מערכתית - או בגזירת גורל? במדינת ישראל, האחריות העליונה על מצבים כאלה מתחלקת בין צה"ל במצב חירום ומשטרת ישראל בשגר. כל יתר הגופים הם גורמים מקצועיים שמסייעים לגורם האחראי לממש את אחריותו.
הסערה הגדולה - עוד כותרות:
נגמ"שים פורצים את הדרך: "נגיע ליישובים המבודדים"
35 אלף בתים מנותקים מחשמל; 13 אלף מהם בירושלים
הכנסת אורחים: נתקעו בשלג - ומתארחים במודיעין
רמת המוכנות הלאומית להיערכות למפגעי טבע נקבעת בתהליך קבלת החלטות לאומי המבוסס על הערכת הסיכון. מדו"ח הביקורת הממלכתי על אירוע השריפה בכרמל למדנו כי ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החליטה להפסיק את השימוש במסוקי כיבוי צה"ליים, מתוך תפיסה מובהקת לפיה כוחות ההצלה והכיבוי יידרשו לכיבוי מהאוויר רק בתרחיש קיצון - ואין משאבים כספיים לאומיים לאירוע חריג. כאשר סללו את נתיבי איילון, העריכו שהנחל יעלה על גדותיו אחת לעשור - וזהו תרחיש קיצון שהמדינה מעדיפה שלא להשקיע בו כספים ולהתמודד עם אירוע אחת לעשור. מה קורה כאשר המציאות משתנה, ועמה הערכת הסיכון? על הגורמים האחראים לדאוג לשינוי התרחיש הלאומי, ובעיקר להיערך אליו - במוכנות, בציוד, בנהלים וכמובן בתרגולת קבועה.
היערכות שתאמה את התרחיש הסביר
הזדמן לי לשהות בניו יורק בעת הסופה "סנדי". עירית ניו יורק לא צפתה ולא נערכה בתרחיש הסביר לסופה כל כך קטלנית ובעיקר פוגעת ששיתקה את ניו יורק ניתקה אזורים שלמים מחשמל וגרמה להצפת שכונות מגורים רבות בניו יורק ובניו ג'רסי. למרות הכאוס הכואב לא היתה מחלוקת על כך שמדובר בתרחיש קיצון שהעיר אינה יכולה להתמודד עמו לבדה. כל המשק לשעת חירום של ארה"ב הועמד לרשות גורמי הפיקוד של ניו יורק, וניתן היה לראות כלים כבדים של כל מדינות ארה"ב ברחובות העיר, מוכפפים לטובת פיקוד המשטרה והעירייה שהפעילו את כלל כוחות הסיוע.
חזרה אלינו - ממצאי דו"חות מבקר המדינה בנוגע להיערכות לשעת חירום או להתמודדות עם אסון המוני כגון השריפה בכרמל, כמו גם החלטות הממשלה ונוהלי המשרדים השונים, אינם משאירים ליד הגורל לקבוע את רמת המוכנות הלאומית - אלא מטילים זאת על הגופים האחראים: בעיתות שגרה על המשטרה, ובעיתות חירום על הצבא (כאשר כוחות החירום מסייעים לכוחות השגרה ולהיפך).
מבלי להכיר את העובדות לאשורן, ניתן להעריך שההיערכות למזג האוויר הסוער של הימים האחרונים תאמה את התרחיש הסביר, לפיו שלג בעוצמה כזו מגיע אחת ל-30-50 שנה - ולכן המדינה לא מעמידה את כל כוחות החירום וההצלה מבעוד מועד, אלא נערכת תוך כדי תנועה לתת מענה למצבי קיצון. ובכל זאת, בהחלט צריכות להישאל השאלות - כיצד קורה ש-2,500 איש תקועים שעות רבות ללא חילוץ? איך ייתכן שלא נמצאו ברמה מיידית של שעות בודדות מאות כלי רכב 4X4 שיאפשרו לכוחות ההצלה והפינוי להגיע לאזורים המנותקים? מי לא דאג? מי לא התכונן? מי לא הגיב באופן מהיר? מי לא חסם את הכביש מבעוד מועד, כדי למנוע ממכוניות להיתקע בו?
התקלות האלה הן תקלות מבצעיות, טעויות בתיאום, ולעיתים טעויות כאלה עולות במחיר נורא של חיי אדם (למשל בהשריפה בכרמל) - אך הן אינן תקלות ברמה הלאומית או בסוגיית התפיסה הכוללת. מקבלי החלטות חייבים להכריע כמעט תמיד, במכלול השיקולים, בעד התרחיש הסביר - ולהעדיפו על פני התרחיש הקיצוני, למעט מצבים ודאיים של סיכון חיי אדם (אפס תקלות במגדל הפיקוח) או בנושאים מדיניים לאומיים.
ביקורת המדינה, חשוב שתבחן היערכות הגופים הן למצבי חירום והן למצבי שגרה, אך היא לא בוחנת את שיקול דעת המבצעים אלא עוסקת בתיקון ליקויים מערכתיים שמקשים על ההגופים האחראים למלא את תפקידם ( כמו למשל העברת כיבוי אש למשרד לביטחון הפנים). ביקורת של תפקוד הרשויות באירוע הנוכחי, ראוי שתעסוק במספר מועט של לקחים - כאשר החשוב ביניהם הוא תהליך קביעת התרחיש הלאומי הסביר למוכנות הבאה. אין טעם לחפש את הפתרון במונופול של חברת חשמל.
עו"ד וניצב בדימוס יעקב בורובסקי שימש מפקד המחוז הצפוני וראש אגף התכנון במשטרה, וכיועץ בכיר במשרד מבקר המדינה
לכל הטורים של יעקב בורובסקי בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il