בשבוע האחרון היו כמה תקריות ביהודה ושומרון: חמישה בקבוקי תבערה הושלכו לעבר קו 160 (גילוי נאות - הקו שמחבר בין היישוב בו גדלתי לירושלים), עליו ישבה חברת הכנסת אורית סטרוק; בחמישי בבוקר - ניסיון לדרוס קצין צה"ל בניעלין; בחמישי בערב - שתי תקריות: ירי בצומת תפוח וניסיון דקירה במחסום אבו דיס; שישי בבוקר - בקבוקי תבערה על זוג ליד היישוב תקוע. בינתיים, שר החוץ האמריקני ג'ון קרי הולך ומאיים עלינו שאם המו"מ עם הפלסטינים ייכשל, יבואו עלינו אלימות ובידוד בינלאומי. הוא מזהיר, כחבר אמנם, אך בפועל - מקדם בעצמו את הרעיונות הללו.
מאז נכנסו הנשיא ברק אובמה לבית הלבן וראש הממשלה בנימין נתניהו לרחוב בלפור ב-2009, נוצרה משוואה מעוותת בנוגע לסוגיות החיוניות ביטחונית למדינת ישראל: הפצצה האיראנית והמו"מ המדיני. "בושהר תמורת יצהר", צעקה כותרת באחד העיתונים. תפנו מאחזים - תקבלו סנקציות; תביאו שלום - תקבלו הפצצה. נתניהו היסס, ולא מיהר להתקדם במו"מ המדיני. הוא כן הקפיא בנייה, הוא כן משחרר מחבלים, אך לאורך כהונתו הראשונה לא היה מו"מ. הוא אינו סומך על הפלסטינים, ויש לצדו עשרות שנים של היסטוריה. מנגד, האמריקנים הטילו סנקציות חמורות על איראן של הנשיא מחמוד אחמדיניג'אד.
אלא שאז הגיעה הקדנציה השנייה של השניים. נתניהו, אולי בשל הבנת המצב ואולי בשל אילוצים קואליציוניים, שינה מדיניות. ציפי לבני מונתה לייצג את ישראל בשולחן המשא ומתן. בינתיים, באיראן, נבחר ה"מתון" חסן רוחאני לנשיא, וכמו ישראל, גם ארה"ב נכנסה למו"מ כשהמטרה העיקרית היא להשאיר את המצב כפי שהוא, ולעצור את הצד השני מהתקדמות בפרויקט הגרעין הצבאי.
הפתעה: בסוריה, התקיפות עזרה
ישראל נכנסה למו"מ במטרה לעצור את הפלסטינים במסלול ההליכה בכיוון הבינלאומי מעל לראשנו, וכפי שאמר ג'ון קרי ביום חמישי בראיון לערוץ 2 - התמורה הישראלית היא שחרור מחבלים. האמריקנים נכנסו למו"מ עם האיראנים על כך שישהו את התקדמותם בייצור פצצת האטום, בתמורה להקלת הסנקציות. ההקבלה שנעשתה כאן בין השטן הקטן והשטן הגדול אינה סתמית. נראה כי אותה תפיסה כושלת מאפיינת את שתיהן, תוך חוסר הבנה שהקפאת התהליכים (הזירה הבינלאומית והפצצה בהתאמה) אינה הרסנית עבורן, בעוד שהוויתור של ישראל וארה"ב הרסני לעמדות שהן בנו במשך שנים. שחרור מחבלים הוא בלתי הפיך, וכמוהו הקלת הסנקציות.
בסופו של דבר, השחיקה בעמדה הקשוחה שהעמידו ישראל וארה"ב לאורך שנים קורסת לאיטה, כשהקושר בין השתיים הוא הפחד המתמיד מהידרדרות. ישראל מפחידה את עצמה עם תסריט אימים על בידוד בינלאומי ועל גל אלימות חוזר (בעודה מתעלמת לחלוטין מגל הפיגועים שגואה בחודשים האחרונים), ואילו ארצות הברית מבוהלת מהידרדרות אלימה במיוחד במזרח התיכון.
הפתרון למצבים הללו חד הוא. להפסיק להתקפל, ולהציג מסר פשוט: אנחנו פשוט לא ניתן לכם את מה שאתם רוצים. הפלסטינים לא ראויים למדינה משום שאין שום הצדקה לתת להם כזו. לא הצדקה היסטורית, משום שהם התקבצו כאן רק לאחר תחילת העלייה הציונית הנה; לא הצדקה מוסרית, משום שהם פשוט משכתבים את ההיסטוריה ומציבים את עצמם במקומנו; לא הצדקה טקטית, משום שמי שחוגג את שיבתם של רוצחים אל ביתו, פניו אינם לשלום, כי אם אל מלחמה. ושימו לב, כי מאז החל המו"מ, החל גם גל האלימות.
האמריקנים, מצדם, צריכים להבין שהפיתוח הגרעיני של איראן לא יכול להיות למטרות שלום, כשלצדו יש פיתוח נרחב של טילים ורקטות. מה שנכון אצל הפלסטינים מבחינה טקטית (עם הפיגועים), נכון אצל האיראנים ברמה האסטרטגית: מי שמפתח טילים לצד סיבוב הצנטריפוגות - פניו אינם לשלום, כי אם למלחמה. המודל התקיף ששימש אותם בסוריה הוביל לכך שהשבוע משטרו של אסד השמיד סופית את הנשק הכימי ששימש אותו במתקפות על המורדים.
ההבדל היחיד בין מי שמכונה בפי האיסלאם הקיצוני "השטן הקטן" (ישראל) ומי שמכונה "השטן הגדול" (ארה"ב) הוא שהאיום המיידי הוא על השטן הקטן. האלימות תופנה כלפינו, הטילים מכוונים הנה, הגרעין נועד להשמיד אותנו. ומה לגבי האמריקנים? מבחינתם זהו דיון מוסרי-אקדמי, מנותק מהמזרח התיכון. הפלסטינים והאינתיפאדה, האיראנים והגרעין - הם מאיימים עלינו, לא על אף אחד אחר. אם ברצוננו לדאוג לעתידנו כאומה החיה בשלום, עלינו לקחת את גורלנו בידינו. האלימות הערבית תגבר ככל שנסכים לוותר להם; האיראנים הפסיקו לפחד מהאיומים שלנו מזמן, כיוון שהותרנו את גורלנו בידם של האמריקנים. בעוד הם ממשיכים לדבר, ידינו קשורות מאחורי גבנו ועינינו כלות לאור ההתפתחויות, בעוד אנחנו ממשיכים לשחק לפי החוקים שלהם. אם זה תלוי באמריקנים - הכל יהיה בהקפאה: בניית ההתנחלויות, הגרעין האיראני וההתקדמות הפלסטינית בזירה הבינלאומית. אם אנו חפצים חיים, הגיע הזמן שנצא מהפריזר.
עקיבא לם הוא סטודנט לתקשורת ומדע המדינה וסגן יו"ר תא הליכוד באוניברסיטת בר אילן, מפעיל הבלוג "קצת על הרבה"
לכל הטורים של עקיבא לם בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il