רחובות רמאללה בחצות לא נראו חגיגיים במיוחד. הכבישים היו ריקים ולא נראו קישוטים מיוחדים לרגל שחרור 26 האסירים. אך פסטיבל היה גם היה, הוא פשוט התמקד במוקטעה. כמה מאות מטרים מהמתחם כבר לא ניתן היה למצוא חנייה. עשרות צעירים נושאי דגלי פלסטין בעיקר (וגם קצת של פתח) סבבו ברחובות הסמוכים והצטרפו אט אט לאלפים בחצר המוקטעה. היו שם משפחות של אסירים, כמו גם סקרנים וצעירים מכל רחבי הגדה שבאו לקבל את פניהם של "הגיבורים", כך הם מכונים כאן.
גרשון בסקין, שהיה מהמתווכים המרכזיים בעסקת שליט והגיע למקום, אמר לי שההבדל בין האווירה הקשה בישראל לחגיגות ברמאללה יוצרים ניגוד בלתי נתפש כמעט. נראה שהפעם, בניגוד לשחרור הקודם של האסירים, משהו בחגיגות היה גדול ומרשים יותר. כאילו הרשות הפלסטינית הרגישה גאה סוף סוף בהישג שהצליחה לייצר מול דעת הקהל הפלסטינית.
מהרמקולים בקע השיר המוכר "עלי כופייה" של זוכה ה"ערב איידול" מוחמד עסאף וההמנון הפלסטיני. יוסף דאוד, בן 80 מקלקיליה, הגיע כדי לקבל את פני בנו עבד א-רחמן, שהיה בכלא מאז פברואר 1992 בגין רצח ישראלית. איתו הגיעו עוד עשרות בני משפחה שארגנו מעגל דבקה ולא חדלו לרגע מריקודים. "קשה לי להסביר לך עד כמה אני שמח", הוא אומר. "הבן שלי בן 41 היום, אני רק רוצה לחתן אותו ושיביא ילדים. הפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה לפני שנה". באשר לתגובות בישראל, אמר: "אני מקווה שיום אחד יהיה שלום עם היהודים. והם חייבים להבין משהו. הבן שלי והחברים שלו לא יחזרו לעשות פיגועים. די. מספיק. הבן שלי מתחרט על מה שהוא עשה. הוא רצח מישהי ועד היום מתחרט על זה. הוא היה צעיר, טיפש ונבער. אם הייתי יודע על זה, הייתי מונע ממנו לעשות זאת. הוא היה ילד".
בשעה 1:30 בלילה הגיע אבו מאזן לקבל את פני 21 האסירים (חמישה נוספים עברו לעזה). הוא ליווה אותם לקבר יאסר ערפאת להניח פרחים ומשם למרפסת, אל מול ההמון. המשפחות שלא ראו את בניהן במשך שנים רבות כל כך, נאלצו להמתין עוד. האסירים עצמם נראו חלקם בהלם, אחרים באופוריה. אחד מהם, בחולצה ורודה, סרב כמעט לרדת מהבמה לאחר שהסתיים הטקס והמשיך לנופף בשני דגלי פלסטין.
נשיקות מהמשפחה, שאלות מהעיתונאים
מהרגע שירדו המשוחררים אל העם, החלה המהומה הרגילה: העיתונאים ובני המשפחה הסתערו לעברם, מי בנשיקות ומי בשאלות. אסראר סמרין, אחד המשוחררים הטריים סיפר: "אני מאושר מקבלת הפנים הזו, אני מודה לנשיא אבו מאזן ולמשרד האסירים. הם הבטיחו והם קיימו". דברים דומים אמרו גם חבריו לכל אחד מעשרות העיתונאים שהתנפלו עליהם. ברי המזל הצליחו לחמוק במהירות למכוניות ולנסוע לבתים. אחרים עוד נותרו במוקטעה דקות ארוכות.
בכל אותו זמן, יש לומר, הצליחו אנשי משמר הנשיאות של אבו מאזן לשמור על הסדר המופתי כמעט. וזו לא הייתה משימה פשוטה לנוכח הלחץ של הקהל, הרגשות הסוערים והרצון להתקרב לבמה. בערך בשעה 2:15 בלילה, החגיגות עברו אל מחוץ למוקטעה והחצר התרוקנה. ואז החלו להישמע ברחבי רמאללה קולות ירי השמחה באוויר. תחילה ב"בודדת" ולאחר מכן בצרורות ארוכים. ועם כל הכבוד לאיסור של הרשות על ירי בחגיגות, כשמדובר באסירים זו כבר שמחה אחרת.
עוד באותו נושא:
אבו מאזן: "לא יהיה הסכם עד לשחרורם של כל האסירים"
שחרור המחבלים - איך זה ישפיע על חמאס?
משפחות שכולות על השלטים בהר הרצל: "שימוש ציני בחיילים"
